שביתת רעב

ציור קיר רפובליקני בבלפאסט המציג את שובתי הרעב של 1981

שביתת רעב היא צורת מחאה דרך הימנעות מופגנת מאכילה ושתייה. השביתה נעשית בדרך כלל על רקע של עוול אישי, חברתי, פוליטי וכדומה. היא מוכרזת לרוב כצעד נואש קיצוני ואחרון במאבק במטרה לעורר את תשומת לב הציבור והשלטונות.

מקרים בולטים של שביתות רעב היו בקרב אסירים ועצירים הן ככלי מאבק אידאולוגי, והן ככלי למחאה על עוולות אישיות ולמען שיפור תנאי המאסר.

הנזקים

שביתת רעב עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לגופו של השובת. בעת שאדם שובת רעב נגרמת פגיעה בכל תפקודיו-הגופניים והשכליים. בין היתר זה יכול לגרום למצב של היפותרמיה, כתוצאה מפיחות ריכוז הנתרן בפלזמה של הגוף.

שביתות רעב מפורסמות

הסופרג'יסטיות בבריטניה ובארצות הברית

האכלה כפויה של סופרג'יסטית בכלא בריטי, 1911

שביתת רעב הייתה צעד נפוץ במהלך המאבק של הסופרג'יסטיות בבריטניה למען זכות הצבעה לנשים הראשונה שנקטה בו הייתה מריון וולאס-דאנלופ שנאסרה ב-1909 אחרי שהשתתפה בהפגנה בתוך בניין הפרלמנט בה הטביעה כתובת על קירות אחד מאולמות הבניין, נשפטה על השחתת רכוש וסירבה לשלם קנס. היא נכלאה בכלא הולוויי לנשים, ודרשה לקבל מעמד של אסירה פוליטית. כשסורבה הכריזה ב-5 ביולי על שביתת רעב. אחרי 91 שעות צום היא שוחררה לחופשי אחרי שהשלטונות חששו שאם היא תיפגע היא תהפך ל"קדושה מעונה".‏[1]

בעקבותיה הפך השימוש בשביתת רעב לכלי נפוץ בקרב הסופרג'יסטיות בבריטניה. אולם הממשלה לא שיחררה את האסירות ובמקום החלה לנקוט בהאכלה כפוייה‏[2] שהתבצעה בעזרת צינוריות שהוחדרו דרך הפה או האך לקיבה. ההאכלה הכפויה גרמה לסבל רב ולעתים סיבוכים שלה הביאו כנראה למוות.‏[3]. כתוצאה מההד הציבורי שנוצר נחקק ב-1913 "חוק החתול והעכבר" ששינה את המדיניות. לאסירות הותר לקיים שביתות רעב. כשבריאותם הייתה בסכנה הן שוחררו באופן זמני, אבל לכשהתאוששו נכלאו מחדש.

גם בארצות הברית אימצו הסופרג'יסטיות את אמצעי שביתת הרעב במאבקן. אליס פול, שהשתתפה בהפגנות קבועות שנערכו מול הבית הלבן בוושינגטון, נאסרה באוקטובר 1917 בשל "הפרעה לתנועה" ונשפטה ל-7 חודשים. כשהושמה בבידוד פתחה בשביתת רעב, אליה הצטרפו אסירות נוספות. היא לא נשברה למרות האכלה כפוייה, ואף על פי שהועברה למחלקות פסיכיטריות, ושבתה רעב במשך 22 יום. בנובמבר, אחרי ששביתת הרעב, ויחס בתי הסוהר לסופרג'יסטיות הכלואות עוררו סערה ציבורית, היא ושאר האסירות שוחררו, וזמן קצר אחר כך החלו ההליכים לחקיקת התיקון ה-19.‏[4]

במאבק האירי לעצמאות

השימוש בשביתת רעב של אסירים במאבק האירי כנגד השליטה הבריטית החל ב-1917 כשאמון דה ואלירה, תומס אש ותומס האנטר שנכלאו אחרי מרד הפסחא בכלא לווס באנגליה הובילו את האסירים לשביתת רעב החל מ-28 במאי. הלחץ הציבורי באירלנד ובארצות הברית הוביל לכך שהממשלה הבריטית חננה את האסירים והם שוחררו ב-18 ביוני. אש נכלא שוב באוגוסט בעוות הסתה, ונידון לשנתיים מאסר עם עבודות פרך בכלא בדאבלין. הוא ואסירים אחרים דרשו שיכירו בהם כבשבויי מלחמה וב-20 בספטמבר אש פתח בשביתת רעב וכעבור 5 ימים מת כתוצאה מניסיונות האכלה כפוייה.

באוגוסט 1920, במהלך מלחמת העצמאות האירית, עצרו השלטונות הבריטים את ראש עיריית קורק מטעם השין פיין, טרנס מקסוויני, והוא נדון בבית דין צבאי לשנתיים מאסר בעוון החזקת חומרי הסתה, ונשלח לכלא בריקסטון באנגליה. הוא פתח בשביתת רעב במחאה על מעצרו ושפיטתו בבית דין צבאי, ובדרישה לשחרורו. לאות הזדהות איתו, 11 אסירים בכלא קורק פתחו בשביתת רעב. ה-IRA פתח במסע ציבורי בקריאה לשחרורו, אך הממשלה הבריטית סירבה מחשש שכניעה לדרישותיו תוביל לאיבוד שליטה באירלנד. מקסוויני מת ב-25 באוקטובר אחרי 74 ימי צום. גם שניים משובתי הרעב בקורק מתו לפני שה-IRA הורה לשאר האסירים להפסיק את שביתת הרעב שלהם. 30 אלף איש עברו על פני ארונו של מקסוויני כשהוצב בכנסייה באנגליה, ובהלוויתו בקורק הספיד אותו ארתור גריפית, באומרו "הקרבתו ההרואית הפכה אותו במותו למנצח כנגד אויבי עצמאות ארצו". מותו הגביר את המאבק האירי כנגד הבריטים, ועורר הדים בעולם כולו. ‏[5]

אחרי סיום מלחמת האזרחים פתחו 8000 אסירים של הצבא האירי הרפובליקני שנכלאו ב"מדינת אירלנד החופשית" בשביתת רעב, שהופסקה אחרי ששניים מהשובתים מתו. בעקבותיה שוחררו כל האסירות, וכעבור שנה גם האסירים הגברים.

שביתת הרעב של אסירי ה-IRA ב-1981

שביתת הרעב של 1981 הייתה השיא של מאבק אסירי הצבא האירי הרפובליקני הפרובינציאלי מצפון אירלנד כנגד ההחלטה מ-1976 של השלטונות הבריטים לבטל את המעמד המיוחד שלהם כאסירים פוליטיים. המאבק החל ב"מחאת השמיכות" בה האסירים סירבו ללבוש בגדי כלא, והלכו ערומים ועטופים בשמיכות הכלא, והמשיך ב-1978 עם "המחאה המלוכלכת" במסגרת האסירים סירבו לצאת מתאיהם למקלחת, לשירותים או לריקון הסירים בהם עשו את צרכיהם.

האסירים העמידו חמש דרישות: זכות לא ללבוש מדי כלא; זכות לא לבצע עבודות בכלא; זכות למפגשים חופשיים עם אסירים אחרים ולארגון פעילויות חינוך ופנאי; הזכות לביקור, למכתב ולחבילה כל שבוע; והחזרת הזכויות להקלה בעונש שנשללו בשל המחאות.

ב-27 באוקטובר 1980 החלה שביתת רעב ראשונה של שבעה אסירים בכלא מייז בצפון אירלנד, אליה הצטרפו 3 נשים מכלא ארמך. השביתה הופסקה לאחר 53 יום, כשאחד האסירים השובתים היה על סף מוות, והממשלה הבריטית שלחה מסמך בה היו הצעות פשרה. אולם בתחילת 1981 התברר שדרישות האסירים לא נענו בצורה מספקת, וה-IRA החליט לחדש את שביתת הרעב. על מנת להגביר את האפקטיביות שלה הוחלט שהאסירים השובתים לא יתחילו אותה יחד, אלא כל אחד יצטרף אליה כמה ימים לאחר קודמו.

ראשון השובתים היה בובי סאנדס שהחל בשביתת הרעב ב-1 במרץ. במשך החודש הצטרפו אליו עוד 3 אסירים. ימים אחדים אחרי תחילת שביתת הרעב נפטר חבר הפרלמנט הבריטי מאחד ממחוזות הבחירה בצפון אירלנד. על מנת להגביר את ההד הציבורי של שביתת הרעב הגיש סאנדס את מועמדותו בבחירות המשנה שהתקיימו ב-9 באפריל וניצח בהן. אל מול הלחץ הציבורי העולמי הגובר לסיים את המשבר בפשרה הציגה ראש הממשלה הבריטית, מרגרט תאצ'ר, עמדה תקיפה, והכריזה כי "איננו מוכנים להעניק מעמד מיוחד לקבוצות מסוימות המרצות עונש על פשע. פשע הוא פשע הוא פשע. זה לא מעשה פוליטי".‏[6] השר לענייני צפון אירלנד, האמפרי אטקינס, הודיע ש"אם מר סנדס יתמיד ברצונו להתאבד זוהי בחירתו. הממשלה לא תכפה עליו טיפול רפואי".

סאנדס מת בבית החולים של הכלא ב-5 במאי, לאחר 66 ימי שביתת רעב. ראש הממשלה תאצ'ר הגיבה על מותו בפרלמנט: "מר סנדס היה עבריין מורשע. הוא בחר לקחת את חייו שלו. זוהי בחירה שהארגון שלו לא נתן לרבים מקורבנותיו", והשר אטקינס הוציא הודעה על פיה "סאנדס התאבד בהוראת אלו שחשבו שזה יועיל למטרתם שהוא ימות". עם מותו של סאנדס החלו מהומות בצפון אירלנד, ובהלוויתו בבלפסט השתתפו כ100,000 איש.

בהמשך החודש מתו גם שלושת האסירים שהצטרפו אליו לשביתת הרעב, ובמקומם החלו בהדרגה בשביתת הרעב עוד 19 אסירים. שישה מהם מתו במהלך החודשים יולי ואוגוסט. אולם מסוף חודש יולי דרשו חלק ממשפחות האסירים להעניק לקרוביהם טיפול רפואי, ושביתת הרעב החלה להשבר. לבסוף הוכרז על סיומה ב-3 באוקטובר. השביתה הסתיימה ללא תנאי, אולם לאחריה הממשלה הבריטית מילאה חלק מדרישות המקוריות של השובתים. עם סיום השביתה שני הצדדים טענו שניצחו. הממשלה הבריטית בכך שלא נכנעה לדרישות, וה-IRA על כך שהצליחו בשביתת הרעב לתפוס את תשומת לב דעת הקהל העולמית למאבקם, ולהציג את מרגרט תאצ'ר כדמות נוקשה ואכזרית.

בבתי הסוהר בישראל

מבחינת שירות בתי הסוהר, שביתת רעב הנה הפרה חמורה של כללי המשמעת והיא עשויה לגרור אחריה שלילת הטבות.

שביתת רעב נחשבת בחוקי בתי הכלא לאחר 24 שעות. היא אינה צריכה לכלול גם הפסקות שתייה. מבחינת כללי בתי הסוהר אדם ש"מסרב לאכול לחם חוקו" נחשב לשובת רעב.

לאחר שהשביתה מתחילה להיחשב ככזאת, רשאי מנהל בית הסוהר לנקוט בצעדים מיידיים כנגד השובת. כגון שלילת שיחות טלפון וביקורים, מניעת עיתונים, שלילת הזכות לשלוח מכתבים, החרמת מלח ואבקת חלב מתא האסיר וכן הלאה.

מנהל הכלא רשאי להפריד את השובת מכלל האסירים ואף להעבירו לבידוד בבית סוהר אחר או באגף אחר.

לדעת בג"ץ, שביתת רעב, אף כי בדרך כלל היא אמצעי ביטוי לגיטימי, אינה מהזכויות הניתנות לאדם בעת כליאתו כי היא פוגעת בניהול התקין של הכלא ומהווה שבירת כל המוסכמות‏[7].

הערות שוליים

  1. ^ Marion Wallace-Dunlop, באתר "Spartacus Educational"
  2. ^ ג'וּן פרוויס, Suffragette Hunger Strikes, 100 Years On, באתר הגארדיאן, 6 ביולי 2009
  3. ^ Hunger Strikes, באתר "Spartacus Educational"
  4. ^ Alice Paul באתר "Women in History"
  5. ^ ג'ייסון פרלמן, Terence MacSwiney: The Triumph and Tragedy of the Hunger Strike, באתר The New York State Historical Association.
  6. ^ What happened in the hunger strike? ‎, באתר ה-BBC,‏ 5 במאי 2006
  7. ^ בג"ץ 7837/04

קישורים חיצוניים