ויקיפדיה

שוגר ריי רובינסון

מתאגרף אמריקאי מקצועני

שוגר ריי רובינסון (באנגלית: Sugar Ray Robinson;‏ 3 במאי 1921 - 12 באפריל 1989), נולד כווקר סמית הבן (Walker Smith Jr), היה מתאגרף אמריקאי מקצועני, אלוף העולם, ונחשב לאחד המתאגרפים הגדולים ביותר בכל הזמנים. רובינסון התחרה בקטגוריות המשקל החצי-בינוני והמשקל בינוני. הופעותיו הובילו את מבקרי ספורט ליצור את הדירוג "pound for pound", שבו ישנה השוואה של ספורטאים ללא קשר למשקליהם. רובינסון נבחר ל"היכל התהילה הבינלאומי של האיגרוף" (International Boxing Hall of Fame) ב-1990.

שוגר ריי רובינסון
Sugar Ray Robinson
שוגר ריי רובינסון - 1965
שוגר ריי רובינסון - 1965
שוגר ריי רובינסון - 1965
לידה 3 במאי 1921
דטרויט, מישיגן, ארצות הברית
פטירה 12 באפריל 1989 (בגיל 67)
לוס אנג'לס, ארצות הברית
מידע כללי
שם לידה .Walker Smith Jr
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה תיכון דוויט קלינטון עריכת הנתון בוויקינתונים
גובה 1.80 מטר
האתר הרשמי
ספורט
ענף ספורט איגרוף
משקל מעורב, בינוני
תקופת הפעילות 4 באוקטובר 1940 – 10 בנובמבר 1965 (25 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
הישגים
שיאים אישיים אלוף העולם במשקל מעורב ובמשקל בינוני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רובינסון החזיק במאזן של 85 ניצחונות לעומת 0 הפסדים כחובבן, כאשר 69 מהניצחונות הללו היו בנוקאאוט, 40 מתוכם בסיבוב הראשון. הוא פנה לאיגרוף מקצועני ב-1940 בגיל 19 וב-1951 החזיק בשיא מקצועני של 2-1-128 ניצחונות עם 84 נוקאאוטים. רובינסון החזיק בתואר אלוף העולם למשקל חצי-בינוני מ-1946 עד 1951, וזכה בתואר אלוף העולם במשקל בינוני שנה לאחר מכן. הוא פרש ב-1952, ושב לזירה שנתיים וחצי אחרי כן והשיב לעצמו את התואר ב-1955. באותה עת הוא הפך למתאגרף הראשון בהיסטוריה שזכה בשתי אליפויות עולם חמש פעמים כל אחת (זכה חמש פעמים באליפות העולם למשקל חצי-בינוני וחמש פעמים נוספות במשקל בינוני), הישג אליו הגיע כשהביס את כרמן בסיליו ב-1958 ונהיה שוב אלוף העולם במשקל בינוני. רובינסון כונה "מתאגרף השנה" פעמיים; בפעם הראשונה עבור הופעותיו ב-1942, ותשע שנים ותשעים קרבות אחרי כן, בשל מאמציו ב-1951. הוא נלחם במספר סדרות של קרבות נגד מתאגרפים אחרים שהגיעו ל"היכל התהילה" כמו ג'ייק למוטה, כרמן בסיליו, ג'ין פולר ובוב אולסון. רובינסון השתתף בכמאתיים קרבות במהלך הקריירה המקצוענית שלו שנמשכה כמעט 26 שנים.

ה-Associated Press הכתירו את רובינסון כמתאגרף הגדול ביותר במאה העשרים, ו-ESPN.com בחרו אותו בשנת 2007 כמתאגרף הגדול ביותר בהיסטוריה. המגזין "הזירה" דירג אותו בשנת 1997 כמתאגרף הטוב ביותר בכל הזמנים בהשוואת 'פאונד לעומת פאונד'. מתאגרפים אחרים שנכללו ב'היכל התהילה' כמו ג'ו לואיס ושוגר ריי לאונרד התבטאו באופן דומה.

רובינסון נודע בשל סגנון חייו הראוותני מחוץ לזירה. הוא היה מהספורטאים הראשונים שהסתובבו עם פמליית עוזרים. לאחר שקריירת האיגרוף שלו הגיעה לקיצה, ניסה רובינסון את מזלו כבדרן, אולם כשל, וחי בעוני עד למותו ב-1989. ב-2006 הנפיק שירות הדואר של ארצות הברית בול לזכרו.

שנותיו הראשונות עריכה

רובינסון נולד כווקר סמית הבן. לא ידוע אם נולד באיילי (Ailey) שבג'ורג'יה (לפי תעודת הלידה שלו) - או בדטרויט, מישיגן (לפי האוטוביוגרפיה שלו).[1] לווקר סמית האב ולילה הרסט[2] רובינסון היה הצעיר מבין שלושה ילדים; אחותו הבכורה מארי נולדה ב-1917 ואחותו אבלין נולדה ב-1919. אביו היה חוואי כותנה, בוטנים ותירס בג'ורג'יה, ועבר עם משפחתו לדטרויט שם הוא מצא עבודה בתחילה כפועל בנייה.[3] רובינסון מספר כי אביו עבד אחרי כן בשתי עבודות שונות על מנת לספק את צרכיה של משפחתו - מערבב מלט ופועל ביבים. "היה עליו להשכים קום בשש בבוקר והוא שב הביתה קרוב לחצות. עבד שישה ימים בשבוע. היום היחידי בו זכיתי לראות את פניו היה יום ראשון... תמיד התאוויתי להימצא במחיצתו יותר."[4]

הוריו נפרדו והוא עבר לגור עם אימו בהארלם, שכונה ברובע מנהטן שבעיר ניו יורק, בגיל שתים עשרה. רובינסון שאף להיות רופא, אולם לאחר שנשר מבית הספר התיכון דה ויט בכתה ט' הוא שינה את מטרתו לאיגרוף.[5] כאשר היה בן 14 ניסה להיכנס לטורניר האיגרוף הראשון שלו אולם נאמר לו שראשית כל עליו לרכוש כרטיס חבר ב-AAU (איגוד ספורט חובבני בארצות הברית). אולם, לא עלה בידו לרכוש כרטיס חבר עד שהיה בן 16. הוא קיבל את שמו כשהערים על הגבלת הגיל של ה-AAU בכך ששאל כרטיס מחברו ריי רובינסון.[1] בשלב מאוחר אמר לו מנהלו לעתיד ג'ורג' גיינפורד, שסגנונו הוא "מתוק כסוכר", ומכאן נודע סמית הבן כ"שוגר" (sugar) ריי רובינסון.[6][7] רובינסון העריץ בצעירותו את הנרי ארמסטרונג וג'ו לואיס, ולמעשה חי באותו גוש בניינים בו חי לואיס בדטרויט כשרובינסון היה בן 11 ולואיס בן 17. רובינסון הצהיר באוטוביוגרפיה שלו שהוא היה מתוסכל מכך שלואיס הפסיד למקס שמלינג ב-1936, הוא אפילו הרהר למשך זמן מה לנטוש את האיגרוף.[8] מחוץ לזירה, רובינסון הסתבך בצרות רבות בנעוריו, והשתייך לכנופיית רחוב אלימה.[7] הוא התחתן בגיל 16. נולד לו בן אחד מאשתו בטרם התגרש ממנה בגיל 19. הוא סיים את קריירת האיגרוף החובבנית עם מאזן של 85 ניצחונות ואפס הפסדים כש-69 מן הניצחונות הוא השיג בנוקאאוטים, מהם 40 בסיבוב הראשון. הוא זכה באליפות ה-Golden Gloves (אליפות ארצות הברית לחובבים הנערכת מדי שנה) במשקל נוצה לשנת 1939, ובאליפות הארגון למשקל קל ב-1940.[1]

קריירת האיגרוף עריכה

ראשית הקריירה עריכה

רובינסון ערך את הופעת הבכורה המקצוענית שלו ב-4 באוקטובר 1940, וניצח את ג'ו אצ'בריה בנוקאאוט בסיבוב השני.[9] רובינסון לחם בעוד חמישה קרבות ב-1940, וניצח בכל פעם בנוקאאוט. ב-1941 הוא הביס את אלוף העולם סמי אנגו, את האלוף לעתיד מרטי סרבו ואת האלוף לשעבר פריצי ציביק. קרב רובינסון-אנגו לא נערך במשקל קל, מאחר שאנגו לא רצה להסתכן בהפסד תואר המשקל הקל שלו. רובינסון הביס את ציביק לפני קהל של 20,551 צופים במדיסון סקוור גארדן - אחד מהאצטדיונים הגדולים ביותר עד לעצם היום הזה.[10] סופר הניו יורק טיימס ג'וזף ניקולס מתאר כיצד הוביל רובינסון בחמישה סיבובים, כאשר ציביק התאושש והנחית מספר אגרופים בפניו של רובינסון בסיבובים השישי והשביעי. רובינסון שלט בשני הסיבובים הבאים, ומוטט את ציביק בתשיעי. לאחר סיבוב עשירי צמוד, הכריזו שלושת השופטים פה אחד על ניצחונו של רובינסון.

בינואר 1942 הכניע רובינסון את ציביק בנוקאאוט בסיבוב העשירי בקרב החוזר ביניהם.[9] הייתה זו הפעם השנייה בלבד בקריירה של ציביק, שהשתרעה על למעלה מ-150 קרבות, שהוא הפסיד בנוקאאוט.[11] רובינסון הפיל אותו בנוקאאוט בסיבובים התשיעי והעשירי לפני שהשופטים הפסיקו את הקרב. ציביק וצוותו מחו על עצירת הקרב; אולם ג'יימס דוסון מהניו יורק טיימס מספר כי, "הם מתחו ביקורת על צעד אנושי. הקרב היה טבח, אם ננקוט בלשון עדינה."

רובינסון זכה בארבעה קרבות עוקבים בנוקאאוט, לפני שהביס את סירבו בהחלטה מפולגת בין השופטים בקרב החוזר ביניהם במאי.[9] לאחר שניצח בשלושה קרבות נוספים, התמודד רובינסון מול ג'ייק למוטה, רובינסון שקל 66 קילוגרמים בעוד שלמוטה שקל 73 קילוגרמים, אולם עלה בידו לשלוט בקרב ולמעשה הנחית את האגרופים החזקים יותר במהלך הקרב.[12] אחרי כן זכה רובינסון בעוד ארבעה קרבות, בכללם שניים נגד איזי ג'נזו מ-19 באוקטובר ל-14 בדצמבר.[9] רובינסון כונה בשל הופעותיו "מתאגרף השנה". הוא סיים את 1942 במאזן של 14 ניצחונות ללא שום הפסד.

רובינסון הגיע להישג של 40 ניצחונות ואפס הפסדים לפני שהפסיד בפעם הראשונה ללמוטה בסיבוב העשירי בקרב החוזר שנערך ביניהם.[13][9] למוטה, שהיה בעל יתרון של 7.3 קילוגרמים על רובינסון, העיף את רובינסון מחוץ לזירה בנוקאאוט בסיבוב השמיני, וזכה בקרב לפי החלטת השופטים. הקרב התרחש בדטרויט, שהייתה עיר מגוריו בעבר של רובינסון, ומשך מספר צופים ללא תקדים.[13] אחרי שרובינסון שלט בשלבים הראשונים של הקרב, התאושש למוטה ושלט בסיבובים המתקדמים. אחרי שלמוטה ניצח בקרב השלישי ביניהם, למוטה נלחם פחות טוב בקרב שלושה שבועות אחרי כן.[9] אחרי כן הביס רובינסון את גיבור ילדותו, האלוף לשעבר הנרי ארמסטרונג. רובינסון לחם בארמסטרונג רק משום שארמסטרונג היה נתון בקשיים פיננסיים. כעת היה ארמסטרונג מתאגרף זקן, ורובינסון הצהיר מאוחר יותר שהוא ממש החזיק את ארמסטרונג על רגליו.

ב-27 בפברואר 1943, גויס רובינסון לצבא ארצות הברית, שם הוא שוב נקרא וולקר סמית.[14] רובינסון שירת שירות מקוצר של 15 חודשים. הוא שירת בצוותא עם ג'ו לואיס, והזוג יצא לסיורים שם הם ביצעו קרבות ראווה בפני חיילי ארצות הברית. רובינסון הסתבך פעמים מספר בהיותו בצבא. הוא התווכח עם הממונים עליו באותן הפעמים בהן חש מופלה לרעה, וסירב להילחם בהופעות ראווה כאשר נאמר לו שהחיילים האפרו-אמריקאים לא הורשו לצפות בהם.[7][15] ב-1944 בחנו רשויות הצבא את רובינסון בטענם שהוא בעל מנת משכל נמוכה. רובינסון שוחרר משירותו הצבאי ב-3 ביוני 1944.[16] רובינסון פיתח ידידות אמיצה עם לואיס בזמן שירותם הצבאי, והשניים נכנסו לעסקים משותפים לאחר שחרורם מהשירות. הם תכננו לפתוח עסק להפצת אלכוהול בעיר ניו יורק, אולם לא קיבלו רישיון בשל צבע עורם.[17]

פרט להפסד ללמוטה בקרב החוזר ביניהם, ההפסד היחידי בתקופה זו היה בקרב בן עשרה סיבובים נגד חוזה בסורה.[9]

אליפות העולם במשקל חצי-בינוני עריכה

עד שנת 1946 לחם למוטה ב-75 קרבות כשלזכותו מאזן של 1-1-73 וניצח כל טוען ראוי לשמו במשקל החצי-בינוני. על כל פנים, הוא סירב לשתף פעולה עם המאפיה, ששלטה בחלק גדול מהאיגרוף באותו הזמן, ומסיבה זו נשללה ממנו ההזדמנות להילחם באליפות המשקל החצי-בינוני.[18] לרובינסון ניתנה לבסוף ההזדמנות להילחם על התואר נגד טומי בל ב-20 בדצמבר 1946.[9] רובינסון כבר ניצח בעבר את בל לפי החלטת השופטים בקרב שנערך ביניהם ב-1945. השניים נלחמו על התואר שהותיר מאחוריו סרבו, שהפסיד בעצמו פעמיים לרובינסון בקרבות שלא היו על תואר האליפות. בקרב, רובינסון, שרק חודש לפני כן היה מעורב בקרב דמוי קטטה בן עשרה סיבובים עם ארטי לוין, חטף מבל נוקאאוט.[9] הקרב כונה "מלחמה", אולם רובינסון הצליח למשוך 15 סיבובים בטרם השופטים הגיעו להכרעה וזכה בתואר אלוף העולם למשקל החצי-בינוני.

בשנה שאחרי כן, לאחר ארבעה קרבות שלא היו על כתר האליפות, הגן רובינסון על תארו בפעם הראשונה לאחר שהביס בנוקאאוט את ג'ימי דויל, בסיבוב השמיני.[9] לפני הקרב, חלם רובינסון חלום שהוא עומד בטעות להרוג את דויל בזירה.[19] כתוצאה מכך, הוא החליט למשוך את הקרב. בכל מקרה, כומר ואיש כנסייה שכנעו אותו להתקדם בקרב. היריב שלו נפטר מפציעות שהוא ספג. רובינסון התבטא אחרי כן שהשפעת מותו של דויל עליו הייתה "קשה מאוד".

ב-1948 לחם רובינסון חמש פעמים, אולם רק אחד מהם היה לצורך הגנה על האליפות. מבין המתאגרפים שהוא הביס בקרבות שאינם על הכתר, היו אלוף העולם לעתיד, קיד גבילן, בקרב צמוד ושנוי במחלוקת בן עשרה סיבובים. גבילן הלם ברובינסון מספר פעמים במהלך הקרב, אבל רובינסון הצליח לשלוט בסיבובים הסופיים בסדרת סנוקרות וווים שמאליים.[20] ב-1949, הוא התאגרף ב-16 קרבות, אולם רק בקרב אחד מהם הגן על כתרו. בקרב זה על התואר, הוא התמודד בשנית מול גבילן, רובינסון זכה שוב לפי החלטת השופטים. חציו הראשון של הקרב היה צמוד מאוד, אולם רובינסון היה דומיננטי יותר בחצי השני. היה על גבילן לחכות שנתיים נוספות על מנת להתחיל את שלטונו ההיסטורי באליפות המשקל החצי-בינוני. המתאגרף היחידי שהיה ברמתו של רובינסון אותה שנה היה הנרי ברים, שנלחם נגדו בקרב בן עשרה סיבובים בבאפלו שהסתיים בתיקו.

רובינסון נלחם 19 פעמים ב-1950.[9] הוא הגן בהצלחה על כתר המשקל החצי-בינוני בפעם האחרונה נגד צ'ארלי פוסארי. הקרב בן ה-15 סיבובים נטה כל פעם לצד אחר והסתיים בהכרעת השופטים לטובת רובינסון, פעם אחת הפיל רובינסון את פוסארי בנוקאאוט.[9] רובינסון תרם את כל רווחיו מהקרב, זולת דולר בודד, למחקר במחלת הסרטן.[21] ב-1950 נלחם רובינסון נגד ג'ורג' קוסטנר, שגם החל לכנות את עצמו "שוגר" והצהיר בשבועות שקדמו לקרב שהוא ראוי לשם זה. רובינסון אמר: "עדיף שניגע בכפפות. כי זה יהיה הסיבוב היחידי," וברגע שהמתאגרפים הוצגו בקדמת הזירה אמר לקוסטנר: "שמך אינו שוגר, זהו שמי."[22] רובינסון הכניע את קוסטנר בנוקאאוט תוך שתי דקות ו-49 שניות.[9]

אליפות העולם במשקל בינוני עריכה

רובינסון הכריז באוטוביוגרפיה שלו שאחד מהמניעים העיקריים שלו בכך שעבר להתמודד במשקל בינוני הוא הקושי שלו לשמור על משקל של 67 קילוגרמים, שהיה התחום העליון שהותר בו להתאגרף במשקל חצי-בינוני.[23] ברם, צעד זה גם הוכיח את עצמו פיננסית מכיוון שבקטגוריית המשקל הבינוני נלחמו באותה העת כמה מהשמות הגדולים ביותר בעולם האיגרוף. רובינסון התחרה באליפות פנסילבניה למשקל בינוני ב-1950 והביס את רוברט וילמן.[9] מאוחר יותר באותה השנה, בהגינו על הכתר, הוא הכניע את חוזה בסורה, שבעבר הגיע לתיקו עם רובינסון. רובינסון הפיל את בסורה לקרשים בנוק אאוט בקרב החוזר ביניהם תוך 50 שניות מהתחלת הקרב ובכך הציב הישג שהחזיק מעמד 38 שנים. לאחר מכן רובינסון הביס את בובו אולסון, מחזיק תואר עתידי במשקל זה, שרובינסון הביס שלוש פעמים נוספות.

ב-14 בפברואר 1951, נפגשו רובינסון וג'ייק למוטה בפעם השישית. הקרב נודע כטבח יום ולנטיין. רובינסון זכה בתואר אלוף העולם למשקל בינוני בנוקאאוט טכני בסיבוב ה-13.[9] רובינסון הלם בלמוטה במשך 10 סיבובים, ואז הכה את למוטה בסדרה של מכות אכזריות במשך שלושה סיבובים.[7] לבסוף עצרו השופטים את התחרות בפעם הראשונה בסדרת המיתולוגית בת שש הקרבות ביניהם - והחליטו שלמוטה הפסיד בנוקאאוט טכני, הייתה זו הפעם הראשונה שלו ב-95 קרבות מקצועניים.[24] קרב זה, וכמה מהקרבות האחרים בסדרה בת שש הקרבות בין למוטה לרובינסון, מתואר בסרט השור הזועם שביים מרטין סקורסזה. "נלחמתי בשוגר ריי לעיתים כה קרובות, שכמעט קיבלתי סוכרת". למוטה מספר.[6]

לאחר שניצח בתואר האליפות השני שלו, הוא פתח בסיור בכל רחבי יבשת אירופה. רובינסון נסע בקדילק הוורוד דמוי הפלמינגו שלו, שגרם למהומה בפריז,[25] כאשר התלוותה אליו פמליה בת שלושה עשר אנשים, כמה מהם "רק בשביל הבידור".[26] הוא היה גיבור בצרפת עקב ניצחונו האחרון על למוטה - הצרפתים שנאו את למוטה כי הביס את מרסל סרדן ב-1949 ולקח ממנו את חגורת האליפות (סרדן נספה בתאונת מטוס כשהיה בדרכו לקרב חוזר עם למוטה).[7] רובינסון אפילו פגש את נשיא צרפת והחליט בו ברגע לנשק את אשתו ארבע פעמים - פעמיים על כל לחי - לפני באי הטקס העשירים.[27] במהלך הקרב שלו בברלין נגד גרהארד הכט, רובינסון נפסל מפני שהוא הכה ביריבו באגרוף לכליות. אגרוף זה היה חוקי בארצות הברית, אולם לא באירופה.[19] בשלב מאוחר יותר הקרב נפסל.[9] בלונדון הוא הפסיד את כתר אלוף העולם במשקל בינוני למתאגרף האנגלי רנדי טרפין בקרב סנסציוני.[28] שלושה חודשים מאוחר יותר לפני קהל של 60,000 מעריצים באצטדיון ה-Polo Grounds במנהטן[29] הביס רובינסון את טרפין בקרב בן עשרה סיבובים והשיב לעצמו את כתר האליפות. בקרב זה ניצח רובינסון לפי החלטת השופטים, אולם טרפין הצליח לחתוך אותו. כשהוא עמד לאבד את הקרב, רובינסון הפיל אותו בנוקאאוט ואחר כך הנחית עליו סדרת אגרופים כשטרפין נתלה על החבלים, וגרם לשופט להפסיק את הקרב.[30] בעקבות הניצחון רקדו תושבי הרלם ברחובות. רובינסון זכה שוב בתואר "מתאגרף השנה" בשל הופעותיו ב-1951.[31] ב-1952 הוא לחם שוב עם אולסון וניצח לפי החלטת השופטים.[9] הוא הביס את האלוף לשעבר רוקי גרציאנו (אנ'), בקרב בן שלושה סיבובים, לפני שהתמודד עם אלוף העולם במשקל חצי כבד ג'ואי מקסים ביאנקי סטדיום בניו יורק. רובינסון הוביל בניקוד לפי כל שלושת השופטים, אבל הטמפרטורה הגבוהה בתוך האולם התישה אותו.[6] השופט רובי גולדשטיין, היה קורבנו הראשון של החום, ונאלצו להחליפו בשופט ריי מילר. רובינסון המהיר היה הבא בתור, ובסיומו של הסיבוב ה-13, התמוטט רובינסון מהחום ולא הצליח להתרומם לקול הפעמון שהכריז על פתיחת הסיבוב הבא. היה זה הפסדו היחידי בנוקאאוט לכל אורך הקריירה שלו.[9]

לאחר הקרב, פרש רובינסון עם מאזן של 1-1-3-131 והקדיש את זמנו לעסקי שעשועים, שירה וריקוד סטפס. בתום שלוש שנים, הוא סגר את עסקיו, מחוסר הצלחה, וגמר אומר לשוב לזירה.

הקאמבק עריכה

ב-1955 שב רובינסון לזירה. אף על פי שהוא לא היה פעיל במשך תקופה של שנתיים, עבודתו כרקדן שמרה אותו בכושר מעולה. באוטוביוגרפיה שלו, מספר רובינסון שבשבועות שקדמו להופעת הבכורה בריקוד בצרפת הוא רץ 8 קילומטרים מדי יום, ואז רקד במשך חמש שעות כל לילה. רובינסון מתאר שהאימונים בהם לקח חלק על מנת לבסס לעצמו קריירה כרקדן היו קשים יותר מאימוניו כמתאגרף.[32] הקאמבק של רובינסון החל ב-1955, הוא ניצח בנוקאאוט בקרב הראשון שלו ואחרי כן הפסיד לפי החלטת השופטים לראלף 'טייגר' ג'ונס. הוא שב לעצמו והביס את רוקי קסטלני בהחלטה מפוצלת של השופטים ואז קרא תיגר על בובו אולסון באליפות העולם למשקל בינוני. הוא זכה באליפות למשקל בינוני בפעם השלישית בנוקאאוט בסיבוב השלישי - היה זה ניצחונו השלישי על אולסון. בשנה שלאחר מכן הגיע ניצחון נוסף על אולסון, הייתה זו הפעם האחרונה שהצליח רובינסון להגן על כתרו, הפגיז את אולסון בווים שמאליים מהירים, הביס אותו בפעם הרביעית והאחרונה, ועצר אותו בפעם השלישית.

ב-1957 הפסיד רובינסון את תוארו לג'ין פולמר.[9] פולמר השתמש בסגנונו האגרסיבי על מנת להאפיל על רובינסון, וניצח אותו בנוקאאוט בקרב.[33] רובינסון הבחין שהוו השמאלית שלו הצליחה לפגוע בפולמר. ההימורים לקראת הקרב היו 3 ל-1 לטובת פולמר.[34] בשני הסיבובים הראשונים רדף רובינסון אחרי פולמר מסביב לזירה, בסיבוב השלישי הוא שינה טקטיקה וגרם לפולמר להתקרב אליו. בתחילת הסיבוב הרביעי תקף רובינסון בצורה שהממה את פולמר בעזרת אגרוף מהיר, וכשפולמר הגיב באגרופיו, החליף איתו רובינסון מהלומות. אולם בסיבוב חמישי, עלה ביד רובינסון להשיב לעצמו את הכתר בפעם הרביעית אחרי שהלם בפולמר בוו שמאלי מהיר כברק וחזק.

פרשני איגרוף התייחסו לוו השמאלי שבו הכה בפולמר בנוקאאוט כ"אגרוף מושלם".[35] הייתה זו הפעם הראשונה בקריירה בת ה-44 קרבות שפולמר נוצח בנוקאאוט, וכשמישהו שאל את רובינסון אחרי הקרב עד כמה רחוק יכולה להגיע הוו השמאלית שלו, ענה רובינסון: "איני יכול להגיד. אבל הוא הבין את המסר."[34]

מאוחר יותר באותה השנה, הוא הפסיד את תוארו לאלוף לשעבר במשקל חצי-בינוני כרמן בסיליו בקרב קשה לעיני 38,000 צופים ביאנקי סטדיום,[36] אולם הוא השיב לעצמו את התואר בו זכה בפעם החמישית, שיא במספר הזכיות בתואר, אחרי שהוא הביס את בסיליו בקרב החוזר ביניהם. רובינסון נאבק לעמוד בסף המשקל ונאלץ להימנע מלאכול בעשרים השעות שקדמו לקרב. הוא פגע קשות בעינו של בסיליו בתחילת הקרב, ובסיבוב השביעי היא הייתה סגורה ונפוחה.[37] שני השופטים הצביעו בעד רובינסון בהפרש ניכר של 64–72 ו-64–71. השופט השלישי הצביע בעד בסיליו בתוצאה 64–69, הקהל בן ה-19,000 איש הגיב בקריאות בוז קולניות כשהוכרז הניקוד שנתן. הקרב הראשון זכה בפרס "קרב השנה" מכתב העת The Ring לשנת 1957 והשני זכה בפרס "קרב השנה" לשנת 1958.[9]

דעיכתו עריכה

רובינסון ניצח בנוקאאוט את בוב יאנג בסיבוב השני בקרב היחיד שלו ב-1959.[9] שנה אחרי כן הוא הגן על תוארו נגד פול פנדר. רובינסון נכנס לקרב כשההימורים היו 1–5 לטובתו, אולם הפסיד בתוצאה מפולגת בין השופטים לפני 10,608 צופים באצטדיון הבוסטון גרדן,[38] ביום שלפני הקרב סיפר פנדר שהוא מתכנן להתחיל לאט ולצבור תאוצה בשלבים מתקדמים של הקרב, וכך אכן עשה וגבר על רובינסון המזדקן שאף על פי שגרם לחתך מעל לעינו בסיבוב השמיני, לא היה אפקטיבי בסיבובים הבאים. כוחו של רובינסון לא עמד לו בניסיונו להשיב לעצמו את הכתר בפעם השישית. חרף מאמציו של רובינסון, פנדר זכה בקרב לפי החלטת השופטים בקרב החוזר שנערך ביניהם. ב-3 בדצמבר של אותה שנה, רובינסון ופולמר נלחמו בקרב בן 15 סיבובים שהסתיים בתיקו על תואר אליפות העולם במשקל בינוני של התאחדות ה-World Boxing Association) WBA) ופולמר שמר על תוארו.[9] ב-1961 לחמו רובינסון ופולמר בפעם הרביעית, כשפולמר שמר על תואר אלוף העולם במשקל בינוני של ה-WBA בהחלטה פה אחד של השופטים. היה זה הקרב האחרון של רובינסון על האליפות.

רובינסון נלחם בהמשך שנות השישים בקרבות בני עשרה סיבובים. באוקטובר 1961, הביס רובינסון את אלוף העולם לעתיד דני מויר בהחלטה פה אחד של השופטים. כשההימורים היו 12 לעומת 5 לטובתו ניצח רובינסון בן ה-41 את מויר בן ה-22 בכך ששמר על מרחק, יותר מאשר על קרב קרוב.[39] בקרב החוזר ביניהם כעבור ארבעה חודשים, הביס מויר את רובינסון בנקודות, כשהוא היה מאוד אקטיבי ודחק את רובינסון במהלך הקרב. מויר זכה בתוצאה של 3–7 לפי החלטת שלושת השופטים.[40] רובינסון הפסיד פעמיים נוספות ב-1962, לפני שניצח בשישה קרבות רצופים נגד מתאגרפים שאינם מהשורה הראשונה.[9] בפברואר 1963, הפסיד רובינסון לפי החלטת השופטים פה אחד לג'ואי ג'יראדלו, אלוף העולם לשעבר ועמיתו ל"היכל התהילה". ג'יראדלו הכה את רובינסון בנוקאאוט בסיבוב השישי, והשופט ספר עד תשע עד שהמתאגרף בן ה-43 קם על רגליו.[41] רובינסון גם כמעט חטף נוקאאוט בסיבוב השישי, אולם צלצול הפעמון הציל אותו. הוא התאמץ בסיבוב השביעי והשמיני ונאבק בשניים האחרונים. רובינסון גם יצא לסיור נוסף באירופה.

רובינסון נלחם בפעם האחרונה ב-1965. הוא הפסיד בהחלטה פה אחד לג'ואי ארצ'ר.[42] סופר הספורט הנודע פיט האמיל הזכיר שאחת מהחוויות העצובות ביותר של חייו הייתה לצפות ברובינסון מפסיד לארצ'ר. הוא אפילו ספג נוקאאוט והאמיל ציין שלארצ'ר לא היה אגרוף נוקאאוט טוב; ארצ'ר הודה אחרי כן שהייתה זו הפעם השנייה בלבד בכל הקריירה שלו שהוא הכניע יריב בנוקאאוט.[9] הקהל בן ה-9,023 צופים באצטדיון הציביק ארנה בפיטסבורג עמד על רגליו והריע לרובינסון מספר פעמים, אפילו לנוכח ביצועיו העלובים מול ארצ'ר.[42]

ב-11 בנובמבר 1965, הכריז רובינסון על פרישתו מהאיגרוף, ואמר: "אני שונא ללכת רחוק יותר מדי כדי לנסות לזכות בסיכוי נוסף".[43] רובינסון פרש מאיגרוף עם מאזן זכות של 6-19-175 ובהם 110 נוקאאוטים מתוך 200 קרבות איגרוף מקצועניים.[9] נתון זה מדרג אותו בין המובילים בכל הזמנים בנוקאאוטים.

לאחר פרישתו מקריירת האיגרוף עריכה

באוטוביוגרפיה שלו מתוודה רובינסון שכשפרש מהאיגרוף בשנת 1965 הוא היה מרושש, בזבז את כל ארבעת מיליוני הדולרים שהרוויח בתוך ומחוץ לזירה במהלך הקריירה שלו.[44] חודש לאחר הקרב האחרון שלו, חלקו לו כבוד ב'ערב שוגר ריי רובינסון' ב-10 בדצמבר 1965, שנערך במדיסון סקוור גרדן בעיר ניו יורק. במהלך הטקס, הוענק לו פרס גדול, אך לא היה פיסת רהיט בדירתו הקטנה במנהטן בעל רגליים חזקות דיין שיוכל לשאת אותו. רובינסון נבחר ל'היכל התהילה הבינלאומי של האיגרוף' ב-1967, שנתיים לאחר פרישתו. מעט מאוד זוכרים שהוא השתתף בעונה השלישית של סדרת הטלוויזיה משימה בלתי אפשרית, כשגילם מתאגרף בגמלאות, (הופיע בשני הפרקים The Contenders, part 1 and 2 ‏ [1]).

ב-1969 הוא ייסד את 'איגוד הנוער על שם שוגר ריי רובינסון' בעיר לוס אנג'לס. האיגוד לא תמך בתוכנית איגרוף.[45] הוא אובחן כחולה בסוכרת וטופל באינסולין.[46] בשנותיו האחרונות הוא לקה במחלת אלצהיימר. שוגר ריי רובינסון נפטר בלוס אנג'לס בגיל 67 ונקבר בבית הקברות אינגלווד פארק (Inglewood Park Cemetery), באינגלווד שבקליפורניה.

חייו האישיים עריכה

רובינסון הכיר את אשתו השנייה, עדנה מאי הולי, רקדנית ידועה שהופיעה במועדון הכותנה וסיירה באירופה עם דיוק אלינגטון וקאב קאלווי, ב-1940.[47] רובינסון מספר שהוא פגש בה בבריכה מקומית אותה פקד לעיתים קרובות לאחר אימוני האיגרוף שלו. בניסיון ללכוד את תשומת לבה, הוא הופיע במועדון לילה בו היא רקדה והציג את עצמו. כעבור זמן קצר הם החלו לצאת ונישאו ב-1943. הם הביאו לעולם ילד אחד, ריי רובינסון הבן, והתגרשו ב-1960. באפריל 1959, הלכה לעולמה מארי, אחותו הבכורה של רובינסון, בגיל 41.[48]

ב-1965 נשא רובינסון לאישה את מילי ויגינס ברוס, והזוג השתקע בלוס אנג'לס.[19] כאשר רובינסון היה חולה במחלות שונות, האשים בנו את אשתו של רובינסון בכך שהיא החזיקה אותו תחת השפעת תרופות על מנת לתמרן אותו. לפי ריי רובינסון הבן, כשאימו של שוגר ריי הלכה לעולמה, שוגר ריי לא היה יכול ליטול חלק בהלויית אימו מכיוון שמילי סיממה אותו ושלטה בו.[49] ברם, רובינסון אושפז יום לפני מותה של אימו בשל התרגשות שגרמה ללחץ דמו לעלות. רובינסון הבן ועדנה מאי אף טענו שמילי הרחיקה אותם מרובינסון בשנים האחרונות לחייו.

סגנון האיגרוף עריכה

"מקצב הוא הכול באיגרוף. כל צעד שאתה פותח בו מתחיל עם הלב שלך, וזהו המקצב או שאתה בצרות."
- ריי רובינסון.[50]

רובינסון היה מתאגרף טבעי, בעל סנוקרת מהירה ומכת נוקאאוט חזקה. הוא היה רבגוני ביותר בביצועיו - לפי פרשן האיגרוף ברט סוגר, "רובינסון היה מסוגל להלום בנוקאאוט תוך כדי כך שהוא צועד אחורנית."[51] רובינסון היה יעיל בשתי הידיים, והוא הפגין מגוון אגרופים אפקטיביים - לפי מאמר בכתב העת טיים ב-1951, "אם נדון ברפרטואר של רובינסון, הוא היה מסוגל להכות באותה המהירות והעוצמה בכל אחת מהידיים, ולהשתמש בכל אגרוף מקובל החל בבולו וכלה בוו - וכמה מהם הוא שלף בהבזק של רגע."[7] רובינסון ציין פעם שברגע שמתאגרף הגיע לרמה מסוימת, הטכניקות והתגובות שלו נעשות כמעט רפלקסיביות. "אתה לא חושב. הכול אינסטינקט. אם אתה נעצר בשביל לחשוב, אתה נעלם."[52]

מורשתו עריכה

"מישהו ניסה להשוות פעם בין שוגר ריי לאונרד לשוגר ריי רובינסון. תאמינו לי, אין שום מקום להשוואה. שוגר ריי רובינסון היה הגדול מכולם."
שוגר ריי לאונרד[53]
"ללא שום ספק המתאגרף הגדול ביותר של פאונד לעומת פאונד שחי מאז ומעולם."
ג'ייק למוטה[54]
"המלך, האדון, האליל שלי."
מוחמד עלי על רובינסון.

מקובל לחשוב שרובינסון היה המתאגרף הגדול ביותר בהיסטוריה, כתבי ספורט, עמיתיו המתאגרפים ומאמנים דירגו אותו כמתאגרף הגדול ביותר בכל הזמנים.[1][54] כתבי ספורט יצרו עבור רובינסון את המונח "פאונד לעומת פאונד" (pound for pound) במהלך הקריירה שלו כדרך להשוות בין מתאגרפים ללא קשר למשקלם.[6][22] מתאגרפים שנכנסו ל"היכל התהילה" כמו מוחמד עלי, ג'ו לואיס, ושוגר ריי לאונרד דירגו את רובינסון כמתאגרף הטוב ביותר בהיסטוריה לפי פאונד לעומת פאונד.[53][55][56] ב-1997 דירג אותו המגזין "הזירה" כמתאגרף הטוב ביותר בהיסטוריה לפי פאונד לעומת פאונד,[6] וב-1999 הכתירה אותו Associated Press כ"מתאגרף המשקל החצי-בינוני הטוב במאה" וכ"מתאגרף המשקל הבינוני הטוב במאה".[57] ב-2007, אתר ESPN.com הכניס אותו לרשימת "50 המתאגרפים הטובים ביותר בכל הזמנים", בה הוא בחר את רובינסון כמתאגרף הטוב ביותר בהיסטוריה.[58] ב-2003, מגזין "הזירה" דירג אותו במקום ה-11 ברשימת "המתאגרפים הגדולים ביותר בכל הזמנים" (לא רשימת פאונד לעומת פאונד, אלא רשימה המשווה בין מתאגרפים בקטגוריות ותחומי איגרוף שונים).[59]

רובינסון היה אחד מהאפרו-אמריקאים הראשונים שביסס לעצמו מעמד של כוכב מחוץ לספורט. הוא נטל חלק בסצנה החברתית של העיר ניו יורק בשנות הארבעים ובשנות החמישים.[6] מסעדתו המפוארת אירחה כוכבים כמו פרנק סינטרה, ג'קי גליסון, נט קינג קול, ג'ו לואיס ולנה הורן.[60] רובינסון נודע כבעל אישיות צבעונית שחי חיים ראוותניים מחוץ לזירה. הדבר התבטא בהופעה אטרקטיבית,[61] בתוספת כריזמה ונופך של דרמטיות: הוא נהג בקדילק ורודה דמוית פלמינגו, והיה זמר ורקדן מוכשר, שניסה את מזלו בעסקי השעשועים.[62]

רון פלאטר, כתב ה-ESPN.com, כותב: "הוא היה חלוץ בענף האיגרוף בכך שהרכיב לעצמו פמליה ענקית, הכוללת ספר, מעסה, חבורת מאמנים, אישה יפה, דמותג ומאמנו ג'ורג' גיינפורד, שליווה אותו לכל אורך הקריירה.[6][63] כאשר רובינסון שב לפריז בשנת 1962 - שם הוא עדיין היה גיבור לאומי - על מנת שיחצה את האוקיינוס, היה על הצרפתים לספק לו מסג'יסט, ספר, בחור ששרק כשהוא התאמן, ואת הקדילק שלו.[64] אישיותו הגדולה מן החיים הפכה אותו לאלילם של מיליוני בני נוער אפרו-אמריקאים בשנות החמישים. רובינסון עורר השראה במספר מתאגרפים שכמחווה לו ששאלו ממנו את הכינוי "שוגר", בין אלה היו שוגר ריי לאונרד, ושוגר שיין מוסלי. הוא גם הונצח בבול שהנפיק שירות הדואר של ארצות הברית ב-2006, שלפי הדיווחים הונפק במחזור של למעלה ממאה מיליון.[65]

לקריאה נוספת עריכה

  • Robinson, Sugar Ray, and Dave Anderson. Sugar Ray, London: Da Capo Press, 1994 ISBN 030680574X
  • Boyd, Herb, and Robinson, Ray II. Pound for Pound: A Biography of Sugar Ray Robinson, New York: HarperCollins, 2005 ISBN 0060188766
  • Fitzgerald, Mike H., and Hudson, Dabid L. Boxing's Most Wanted: The Top Ten Book of Champs, Chumps and Punch-drunk Palookas, Virginia: Brassey's, 2004 ISBN 1574887149
  • Sammons, Jeffrey Thomas. Beyond the Ring: The Role of Boxing in American Society, Urbana: University of Illinois Press, 1998 ISBN 0252061454
  • Hauser, Thomas. The Black Lights: Inside the World of Professional Boxing, Fayetteville: University of Arkansas Press, 2000 ISBN 1557285977

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא שוגר ריי רובינסון בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 "שוגר ריי רובינסון שב לזירה בבול המאה מיליון", April 7, 2006, usps.com
  2. ^ Robinson and Anderson. pg. 7
  3. ^ Robinson and Anderson. pg. 7
  4. ^ Robinson and Anderson. pgs. 8–9
  5. ^ Robinson and Anderson. pg. 5
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 רון פלאטר, "הסוכר במדע המתוק", ESPN.com, ‏ 6 ביוני 2007
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 "המתאגרף איש העסקים", טיים, 25 ביוני 1951
  8. ^ Robinson and Anderon. pg. 40
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 נתוני הקרבות של שוגר ריי רובינסון ב-boxrec.com
  10. ^ ג'וזף ניקולס, "המתאגרף מהרלם עדיין בלתי מנוצח", הניו יורק טיימס, 1 בנובמבר 1941
  11. ^ ג'יימס דוסון, "רובינסון ניצח בנוקאאוט את ציביק", הניו יורק טיימס, 17 בינואר 1942
  12. ^ ג'וזף ניקולס, "רובינסון מנצח את למוטה בסיבוב העשירי בסקוור גרדן, בהחלטה פה אחד של השופטים", הניו יורק טיימס, 3 באוקטובר 1942
  13. ^ 1 2 "למוטה שם קץ לניצחונותיו של רובינסון", הניו יורק טיימס, 6 בפברואר 1943
  14. ^ Robinson and Anderson. pg. 110
  15. ^ רובינסון אף דן בכך באריכות בפרק התשיעי של ספרו: Robinson and Anderson.
  16. ^ Robinson and Anderson. pg. 130
  17. ^ Boyd and Robinson II. pg. 94
  18. ^ "שוגר: יותר מדי מתוק לשור הזועם", 13 ביולי 2001
  19. ^ 1 2 3 ערך על שוגר ריי רובינסון, Contemporary Black Biography, The Gale Group, 2006, ISBN 0787679275, available online via Answers.com
  20. ^ Boyd and Robinson II. pg. 93
  21. ^ Boyd and Robinson II. pgs. 105–06
  22. ^ 1 2 דייב אנדרסון, "ספורט כל הזמנים; שוגר ריי המקורי 'לעולם אינו מפסיד'", הניו יורק טיימס, 13 באפריל 1989
  23. ^ Robinson and Anderson. pg. 165
  24. ^ ג'ייק למוטה ב-boxrec.com
  25. ^ Robinson and Anderson. pgs. 187–88
  26. ^ "ההדחה מהכתר בלונדון", הניו יורק טיימס, 15 ביולי 1951
  27. ^ "שוגר ריי נישק את מאדאם אוריאל", הניו יורק טיימס, 17 במאי 1951
  28. ^ "טיפשותו של שוגר", הטיים, 23 ביולי 1951
  29. ^ Contemporary Black Biography, The Gale Group, 2006
  30. ^ ארתור דיילי, "ספורט כל הזמנים", הניו יורק טיימס, 12 בספטמבר 1951
  31. ^ "תושבי הרלם מריעים לרובינסון", הניו יורק טיימס, 13 בספטמבר 1951
  32. ^ Robinson and Anderson. pg. 227
  33. ^ ג'וזף ניקולס, "המתאגרף מיוטה השוקל 160 פאונדים יגן על הכתר", הניו יורק טיימס, 1 במאי 1957
  34. ^ 1 2 ג'וזף ניקולס, "רובינסון מנצח בנוקאאוט את פולמר בסיבוב החמישי ומשיב לעצמו את כתר אלוף העולם במשקל בינוני", הניו יורק טיימס 2 במאי 1957
  35. ^ Fitzgerald and Hudson. pg. 40
  36. ^ "בסיליו לוקח את התואר אחרי שהוא מביס את רובינסון", הניו יורק טיימס, 24 בספטמבר 1957
  37. ^ ג'וזף ניקולס, "רובינסון זוכה באליפות העולם בפעם החמישית לאחר שעלה בניקוד על בסיליו" הניו יורק טיימס, 26 במרץ 1958
  38. ^ ג'וזף ניקולס, "סיכוי של 5 ל-1 והפסד בהחלטה מפוצלת, הניו יורק טיימס, 23 בינואר 1960
  39. ^ ויליאם קונקלין, "רובינסון מביס את מויר בעשרה סיבובים", הניו יורק טיימס, 22 באוקטובר 1961
  40. ^ רוברט טיג, "דני מויר מביס את רובינסון", הניו יורק טיימס, 18 בפברואר 1962
  41. ^ "וו שמאלית קירקעה את שוגר ריי בסיבוב הרביעי", הניו יורק טיימס, 25 ביוני 1963
  42. ^ 1 2 "ארצ'ר הביס את רובינסון", הניו יורק טיימס, 11 בנובמבר 1965
  43. ^ "רובינסון מצהיר שהקרב שלו עם ארצ'ר יהיה האחרון", הניו יורק טיימס, 12 בנובמבר 1965
  44. ^ Robinson and Anderson. pg. 4
  45. ^ Wiley. pg. 223
  46. ^ פרנק פייס, "לשמור על קצב עם שוגר ריי רובינסון", LA Sports Magazine, August 1976
  47. ^ "עדנה מאי רובינסון, אשתו לשעבר של שוגר ריי רובינסון, נפטרה", 27 במאי 2002
  48. ^ "אחותו של ריי רובינסון נפטרה", הניו יורק טיימס, 21 באפריל 1959
  49. ^ Wiley. pg. 221
  50. ^ Robinson and Anderson. pg. 75
  51. ^ Sugar Ray Robinson quotes, cgmworldwide.com
  52. ^ Hauser. pg. 29
  53. ^ 1 2 הציטטה של שוגר ריי לאונרד, cgmworldwide.com
  54. ^ 1 2 הביוגרפיה של שוגר ריי רובינסון, cgmworldwide.com
  55. ^ ריי רובינסון: אלוף האלופים. secondsout.com
  56. ^ Hauser. pg. 212
  57. ^ "שוגר ריי כונה הטוב ביותר במאה", Associated Press, ‏ espn.com‏, 8 בדצמבר 1999
  58. ^ "50 המתאגרפים הטובים ביותר בכל הזמנים", espn.com
  59. ^ "מאה המתאגרפים הגדולים ביותר של מגזין ה-ring", שנת 2003
  60. ^ Boyd and Robinson II. pg. 105
  61. ^ אלברט גולדמן, "האם שוגר ריי הוא גייבל השחור?", הניו יורק טיימס, 6 באוקטובר 1968
  62. ^ Fitzgerald and Hudson. pgs. 205–06
  63. ^ רובינסון דן באריכות על החלטתו לנסוע עם קבוצה כזו של אנשים בכותבו על כך בספרו Robinson and Anderson בפרק השלושה עשר - כשהוא טס לפריז, דייל התייחס לחבורתו כ"הפמליה". אף על פי שרובינסון הכריז שהוא אינו אוהב הגדרות מילוליות מכיוון שהוא חש שהם היו חבריו, הוא אהב את המילה והחל להשתמש בה בשיחות יומיומיות כשהתייחס אליהם, שם, עמ' 169
  64. ^ רוברט דיילי, "שוגר ריי עדיין צעיר בפריז. הגיל לא הסיר את חינו של רובינסון בעיני הצרפתים", הניו יורק טיימס, 13 במאי 1962
  65. ^ בולי הזיכרון שהונפקו בשנת 2006
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שוגר_ריי_רובינסון&oldid=37920237"