שיחת משתמש:Daniel123/ארכיון 203
היהודים התחילו להתיישב בעיר עם היווסדה.
בשנת 1800 נפתח בית הכנסת הראשון
ב-1609 הוחזר לקהילה היהודית בית הכנסת המרכזי ,בגלל אשת הבן של רבי קלמן. לכן אז נקרא " בית כנסת 'שושנת הזהב' ".
מקור שמו של בית הכנסת הוא בשם של אשת הבן של רבי קלמן מוורמס.
מילה הערבית "קסאת" שמשמעה בסיס,
ב-1609 הוחזר לקהילה היהודית בית הכנסת המרכזי ,בגלל אשת הבן של רבי קלמן וורמס . שמה של אשת הבן היה "רוזה (שושנה) " ,שאז נקרא בית כנסת זה " בית כנסת 'שושנת הזהב' ".
Rabbi Kalman of Worms and his wife, Rosa ("the golden Rose") protested and appealed to Archbishop Zamoyski. In 1609 after paying a ransom of 4,000 guilders the synagogue was returned to the Jewish community thanks to the sacrifice of the wife of Rabbi Kalman of Worms: Rosa. The synagogue was therefore also called the “Golden Rose Synagogue” after her
Eliezer (son-in-law of Kalman of Worms; d. 1590);
Kalman Vermeisa (of Worms) JE Polish rabbi; died in Lemberg on April 28, 1560; the first known rabbi of that community and one of the earliest great rabbis... Polish rabbi; died in Lemberg on April 28, 1560; the first known rabbi of that community and one of the earliest great rabbis of Poland. Though probably a native of Worms, as his surname suggests, he was rabbi and head of a yeshibah in Lemberg for forty-two years, and is mentioned in responsa and by his contemporaries as one of the foremost Talmudical authorities of his time. R. Joseph ha-Kohen of Cracow, author of "She'erit Yosef," states in that work that he submitted a question to him and was sustained in his opinion (Responsum No. 1, where R. Eliezer b. Manoah, his son-in-law, is also cited). One responsum by R. Kalman (dated 1558) and another by R. Eliezer (Nos. 15 and 16 in the responsa of R. Moses Isserles) contain all that has been preserved of their writings.
בשנת 1864 בעיר היו חמישה בתי כנסת, חמישה-עשר "חדרים", תלמוד תורה
למרות מאסר הרב בעיר נשאר בית כנסת אחד שפעילותו לא הופסקה אפילו עד לשנות ה-90.
בזמן הכיבוש הסובייטי שימש בית הכנסת כ מרכז משרדים ל צבא הכובש, ו
בזמן הכיבוש הגרמני שימש בית הכנסת כ מרכז משרדים ל צבא הכובש, ו
צריחיו שימשו בית הכנסת כ ל הצבת אנטנות.
הסובייטים הסובייטים היו
ובשנות התשעים שופץ והוחזר לייעודו המקורי,
ב-1997 הוחזר לקהילה היהודית בית הכנסת המרכזי.
The Golden Rose synagogue was built 150 years ago in Dnipropetrovsk, in former times called Yeketerinoslav/Jekaterinoslaw/Екатериносла́в. In 1924 the building was used as a workers' club and a warehouse. In 1996 the building was returned to the Jewish community. In 1999 started the reconstruction, designed by a local Jewish architect, A. Dolnik. Frank Meisler, an Israeli artist, disigned the foyer, the prayer hall and the Holy Ark. The Jewish community wanted to built adjacent to the synagogue a Jewish Museum called "Tkumah" (rebirth) used also as a community center with a library, soup kitchen, class-rooms and offices. The Director of the Jewish Community of Dnepropetrovsk is Vyacheslav Brez. The Chief Rabbi of Dnepropetrovsk is Shmuel Kaminetzky, who is also a leading member of the Federation of Jewish Communities of Ukraine
בית הכנסת בדנייפרופטרובסק נחשב לאחד מבתי הכנסת היפים באוקראינה.
בשנת 1800 נפתח בית הכנסת הראשון.
לאחר שריפה בין השנים 1905-1902 נבנה בית הכנסת מחדש לפי תוכניותיו של אייה פרונקין ([1] A. Dolnik) בסגנון האר-נובו.
פרנק מאיסלר פסל ישראלי יצר פסלים בבית הכנסת, אחד מהם הוא הפסל " ירושלים " , והשני " שבטי ישראל " והשלישי " תורה ".
קישורים חיצוניים
בית כנסת 'שושנת הזהב'
ראשוני היהודים הגיעו לעיר עם היווסדה במאה ה-13. הקהילה הייתה בין הקהילות המרכזיות בועד ארבע ארצות. ברבנותה שימשו גדולי האחרונים, כמו הט"ז, החכם צבי,פני יהושע, חיים יהודה לייב אטינגר, חיים בן שמחה הכהן רפפורט, הרב החסידי משה מרגליות, משה אורנשטיין, יעקב אורנשטיין, יוסף שאול נתנזון-מחבר שואל ומשיב. בין 1755 ל-1760 ישב בעיר יעקב פרנק, ניסה להטיף בין היהודים לדעותיו וכן ערך ויכוח עם היהודים הרבניים. ב-1760 הוא וכל אנשי קהילתו התנצרו. החסידות זכתה להתפשטות ניכרת בעיר. ב-1830 נוסד בית המדרש החסידי הראשון, וב-1838 היו כבר 7 בתי מדרש חסידיים. כמו כן ישבו בה מספר אדמו"רים משושלת בעלזא. באותה העת חי בעיר גם חוקר המדרשים והאגדה החשוב ר' שלמה בובר.
במאה ה-19 לבוב נהייתה מרכז תרבותי יהודי. היה בה תיאטרון יידיש מפורסם. תיאטרון זה התפרסם בזכות תקליטים שהוקלטו בלמברג והופצו בכל העולם היהודי והם מהתקליטים הקדומים ביותר מהשנים 1906 עד 1911 [1]. לבוב הייתה גם מרכז ציוני, באביב 1920 נערכה שם ועידת השומר הצעיר. לפני מלחמת העולם הראשונה היהודים היוו את רוב האוכלוסייה בעיר.
תקופת השואה עריכה
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב כמאה ועשרה אלף יהודים מתוך אוכלוסייה כוללת בעיר של שלוש-מאות וארבעים אלף אזרחים. שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, הסובייטים נכנסו ללבוב וסיפחו אותה לתחום שליטתם, יחד עם הגליציה המזרחית. בעיר הצטופפו באותה השעה יותר ממאה-אלף פליטים יהודיים ממערב פולין הכבושה בידי הנאצים, אך בקיץ 1940, הוגלו רבים מהם לירכתי ברית-המועצות.
עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 היה אזור העיר אחד מהראשונים שנכבשו על ידם. עם הפלישה ברחו מלבוב כעשרת אלפים יהודים בעקבות הצבא הסובייטי אל תוככי ברית המועצות. 6000 יהודים נרצחו כבר בימים הראשונים לכיבוש העיר על ידי נאצים ומשתפי פעולה בשני גלי רציחות.
בנובמבר 1941 הוקם גטו בעיר וראש היודנרט שלו, יוסף פרנס, נרצח על ידי הנאצים, לאחר שסירב למסור לידיהם יהודים לעבודה במחנה ינובסקה.
בשורה של גירושים להשמדה,שהתרחשו במהלך השנים 1942-1943 גורשו דרך מחנה ינובסקה קרוב ל80 אלף מיהודי גטו לבוב אל מותם במחנות השמדה, רובם בבלז'ץ ומיעוטם בסוביבור ובאושוויץ.
רבבות אחרים מצאו את מותם במחנה ינובסקה או במהלך פעולות טרור בגטו.
חלקים גדולים מהאוכלוסייה המקומית שתפה פעולה בהשמדת היהודים ולכן מעטים ביותר שרדו עד לסוף המלחמה.
בשנת הסקר 2001 חיו בה כ-1900 יהודים שהם כ-0.3% מאוכלוסיית העיר, בשנת 1989 (לפני פירוק ברית המועצות) היהודים היוו כ-1.6% מאוכלוסיית העיר (הקבוצה האתנית השלישית בגודלה) מתוך כ-800 אלף תושבים[2].
כרב העיר מכהן היום הרב בולט, נציג חסידי קרלין.
- ^ פרנץ וגרדה לייכליטנר (וינה, אוסטריה), מאמר על תקליטים יהודיים, כולל סריקה של תוויות תקליטים (ברובם מלמברג) ואפשרות האזנה (באנגלית)