שירי עם (בריו)

שירי עםאנגלית: Folk Songs) הוא מחזור שירים שחיבר המלחין האיטלקי לוצ'אנו בריו בשנת 1964. המחזור מורכב מעיבודים למוזיקה עממית מארצות שונות ושירים אחרים, ומהווה "הוקרה לכישרון האמנותי יוצא הדופן" של הזמרת האמריקאית קתי ברבריאן, שהתמחתה במוזיקה של בריו. היצירה כתובה למצו-סופרן, חליל צד (שמכפיל פיקולו), קלרינט, נבל, ויולה, צ'לו וכלי הקשה. בשנת 1973 עיבד אותה המלחין לתזמורת גדולה.

רקע עריכה

שניים מן השירים במחזור, "לה דונה אידיאלה" ו"באלו", חיבר בריו בשנת 1947, במהלך שנתו השנייה בקונסרבטוריון של מילאנו, לקול ופסנתר כחלק מ"שלושה שירי עם" שלו. טענה ידועה היא, ששלושת השירים האלה נכתבו לקתי ברבריאן בתקופת לימודיה באיטליה, אבל זו טענה חסרת בסיס, כיון שברבריאן הגיעה לאיטליה רק ב-1949.[1]

המחזור "שירי עם" נכתב בהזמנת מילס קולג' בקליפורניה והושמע שם לראשונה בשנת 1964, בביצוע תזמורת קאמרית בניצוח בריו, עם ברבריאן כסופרן סולו. במועד ביצועו הראשון של המחזור, קרבו נישואיהם של בריו וברבריאן לקצם, אבל שותפותם האמנותית נמשכה; בהמשך שיתפו פעולה ביצירות כגון "סקוונצה III"‏, Visage ו"רסיטל I (לקתי)". לבריו היה קשר רגשי לשיר העם: פעם הצהיר, כי "כאשר אני עובד עם המוזיקה הזאת אוחז בי תמיד רטט ההתרגשות שבגילוי." יצירות אחרות, מאוחרות יותר, של בריו שבהן שילב שירי עם הן "קריאות לונדון", "מקהלה וקולות: שירי עם 2".[1]

שני השירים הראשונים ב"מחזור שירי העם" אינם שירי-עם אמיתיים, למעשה. "שחור הוא הצבע (של שער אהובי)" ו"תועה אני ותוהה" נכתבו שניהם בידי זמר העם והמלחין בן קנטקי ג'ון ג'ייקוב ניילס. ל"שחור הוא הצבע..." יש לחן מסורתי, אך אביו של ניילס סבר שהוא "איום נורא", מספר ניילס, ולכן כתב לו הזמר והמלחין נעימה חדשה והעניק לה סיום מודאלי נאה. את הסוויטה של בריו פותחת ויולה, בהוראה לנגן "כמו כנר משתפך בנשף מחולות כפרי", חופשייה מקווי-תיבה ומשוחררת מתלות בקול המזמר. את "תועה אני ותוהה" פיתח ניילס משלוש שורות בודדות שהצליח לחלץ מבתו של מטיף מחזק-אמונה, "בלונדית מדובללת, די מלוכלכת ומאוד חמודה". האקורדים שמנגנים הוויולה, הצ'לו והנבל תורמים ל"צליל ההארדי גארדי" שבריו רצה לליווי השיר הזה, השני במחזור. ההפטר (פוסטלוד) הממושך, דמוי שירת ציפורים, לחליל וקלרינט בגרסה של בריו, נובע כנראה מן האזכור החולף ל"ציפור כנף".[1]

ארמניה, מולדת אבותיה של ברבריאן, סיפקה את השיר השלישי, "לוּסין יֶלאב", המתאר את זריחת הירח. בשיר הצרפתי "זמירי היער", בליווי קלרינט בלבד בראשיתו ובהמשך בנבל וקרוטאלים, מייעץ זמיר למאהב הדורש בעצתו לשיר את הסרנדות שלו שעתיים אחרי חצות ומזהה את ה"תפוחים" בגנו כירח והשמש. אקורד מושהה, שהקשה על סלילים של קפיץ מכונית מעניקה לו גוון מיוחד, מגשר בין שיר זה לבא אחריו, השיר הסיציליאני הישן "כדרך הנשים" ("A la femminisca") ששרות נשות הדייגים הממתינות על המזח.[1]

כמו שני השירים הראשונים, גם מקור השיר השישי, "לה דונה אידיאלה" והשביעי, "באלו" איננו בזמרי עם אלמונים אלא בבריו עצמו (ראו בפרק הרקע לעיל). הפואמה העממית הנושנה בניב של גנואה, "האישה האידיאלית", אומרת, שאם התמזל מזלך למצוא אישה שהיא גם ממשפחה טובה, גם מחונכת, גם נראית טוב וגם בעלת נדוניה הגונה, שלא תיתן לה חלילה לחמוק ממך. עוד פואמה איטלקית ישנה, "הנשף" אומרת, שגם החכמים בגברים מאבדים את ראשיהם כשהם מתאהבים, אבל כוח האהבה גדול מכוח השמש והקרח וכל דבר אחר.[1] "מוטט של עצב" (Motettu de tristura"") מקורו בסרדיניה והוא פונה אל הזמיר: "מה דמית לי בבכותי לאהובי... כשיטמנו אותי בקבר, זה השיר שתזמר לי."

שני השירים הבאים נמצאים גם ב"מזמורים מאוברן" של ז'וזף קאנטלוב והם בשפה האוקסיטנית. "Malurous qu'o uno fenno" מציג את הפרדוקס הנצחי של הנישואים: הבודד מבקש לו בן או בת זוג ומי שיש לו בן או בת זוג מייחל לבדידות. צ'לו העונה כהד על האלתור שבפתיחת הסוויטה משמש מבוא ל-"Lo Fïolairé", שבו נערה היושבת אל גלגל הטוויה מזמרת על חילופי נשיקות עם רועה.[1]

את השיר האחרון, "Qalalıyam", הידוע בסוויטה כ"שיר אהבה אזרי", גילתה ברבריאן בתקליט 78 ישן מן הרפובליקה האזרית של ברית המועצות, מושר כולו בשפה האזרית מלבד חרוז אחד ברוסית, שידיד דובר רוסית אמר לה, כי הוא משווה את האהבה לכיריים. ברבריאן שרה, לאחר שינון בעל פה, את הצלילים שהצילה כמיטב יכולתה מן התקליט הישן והשרוט. היא לא ידעה ולו מילה אחת באזרית.[1]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 ג'רלד לרנר, תוכניית קונצרט של תזמורת קונצרטחבאו, 11 בפברואר 2007 (באנגלית)