שיר תיאורי

בסוגה של שיר תיאורי נכללות יצירות שירה העוסקות בתיאורים מקיפים ומפורטים של דברים ממשיים, כגון מראות טבע, נופים מקומיים או כלליים, בריות או מבנים או עצמים. השיר התיאורי מבוסס על חוש הראיה, להבדיל משירים המבוססים על רגש, ניגון, דמיון או חזיון. התאורטיקן יו בלייר הבחין שיש מעט יצירות לגמרי תיאוריות, בהן המשורר רק מתאר סתם, מבלי שסיפור, או מעשה, או רגש מוסרי, ישמש כבסיס לשירו. ואכן השיר התיאורי דידקטי מטיבו, ולרוב התיאורים גם אמצעי להבעת לקח מוסרי או השקפה כללית.

המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת' היה אומר: "אמת, במובן הרחב ביותר, כדבר ממשי ואידיאלי, אמת הכוללת פרטים מדויקים, שבכל זאת כפופים לרוח של המכלול - זו הנשמה והמהות של שירה תיאורית, ולא רק של שירה תיאורית, אלא של שירה בכלל".

משורר אמיתי מתרשם באופן חיוני מהאובייקט, אזי באמצעות בחירה נכונה של נסיבות בתיאורו, ועל ידי מתן צבעים של חיים וממשות למאפייניו, הוא מעביר את התרשמותו במלואה לדמיון של הקוראים, גורם להם לדמיין את האובייקט כאילו הם רואים אותו נוכח לפניהם. לפיכך, שירה תיאורית היא מבחן גדול לדמיון של המשורר, ומבדילה בין משורר מקורי המחדש מה שתואר כבר פעמים רבות לבין משורר חקיין הממחזר תיאורים של קודמיו.

שירים תיאוריים נודעים

עם השירים התיאוריים המפורסמים נמנים מזמור תהילים ק"ד, השיר "אשת חיל" שבספר משלי המתאר אשה אידיאלית; "פו על הגן הקיסרי" מאת המשורר הסיני סימה שיאנגרו - תיאור מקיף של הגן הקיסרי כמקצת שבחה של שושלת האן המערבית; "על טבע היקום" מאת המשורר הרומאי לוקרטיוס ו-"גאורגיקה" מאת ורגיליוס; האפוס הדתי הדידקטי "השבוע, או בריאת העולם" מאת המשורר הצרפתי דו בארטאס, "אלגרו" ו-"פנסרוסו" מאת המשורר האנגלי ג'ון מילטון - הלכי רוח המבוססים על תיאורי נוף של הורטון, השיר הפילוסופי "העונות" מאת המשורר הסקוטי ג'יימס תומסון המתאר באופן כללי את עונות השנה והשפעתן על האדם תוך תיאורי טבע מפוארים, "האקדמה" מאת ויליאם וורסדוורת' הכולל תיאורי טבע אוטוביוגרפים של אזור האגמים שבאנגליה, "פרש הנחושת" מאת המשורר הרוסי פושקין, והפואמות מתי מדבר" ו-"הבריכה" מאת המשורר העברי ביאליק.

שירת הפו הסינית

בתקופת שושלת האן (המערבית והמזרחית) הייתה פופולרית צורת השיר פוּ. הפו מאמר תיאורי, הכתוב בפרוזה ובשירה בסגנונות משתנים, המתאר בפרוטרוט מקום כמו עיר או ארמון, או עצם טבעי, כגון נהר או ים, רוח או שלג, חיה או צפור, או נושא כלשהו כגון מסע רוחני או שיבה לשדות, פרידה או פגישה, כלי נגינה או מלאכת הכתיבה, מנקודות מבט רבות. עם שירי הפו הנודעים נמנים "פו על אדון כלום" מאת סימה שיאנגרו שנכלל מאוחר יותר בשירו הגדול על הגן הקיסרי, "פו על ינשוף" מאת צ'יה יי, ו-"פו על שתי ערי בירה" מאת צ'אנג הנג. בימי שש השושלות, חוברו שירי הפו "שיבה לשדות" מאת טאו יואנמינג, ו-"פו על מגורים בהרים" מאת שייה לינגיון. שירי פו רבים כונסו בתחילת המאה הששית באנתולוגיה "וון שואן", מבחר ספרות צרופה. בתקופת שושלת טאנג, צורת הפו המקורית נדחקה על ידי צורת פו חדשה שנקראה "פו מוסדר", שכללה חוקים קפדניים של צורה ומבע ודרשה שימוש קבוע בחריזה. בתחילת שושלת טאנג, חיבור "פו מוסדר" היה מחומר הלימוד שנבחנו עליו בבחינות הקיסריות (אותן נדרש לעבור כל מי שחפץ לשרת כפקיד בקיסרות). שירי פו המשיכו להיכתב עד לשושלת סונג, שבמהלכה סו שי חיבר את השיר "פו על הצוקים האדומים". המבקר ליו שייה הסביר מהו פו באופן הבא:

בתיאור עצמים וברישום מראות
העושר של תבניותיו דומה לזה של גילוף וציור;
הוא מבריק את המשעמם,
ומצייר את השגרתי בשפה ללא גבולות.
בסגנון, תכליתו יופי מסודר,
ולשונו תולדה של ניכוש עשבים.

הגאורגיקה של ורגיליוס ועוקביו המודרניים

הגאורגיקה שיר דידקטי, יצירה המלמדת חקלאות בלבוש נעים של שירה, על כל היופי והקישוטים של שירה. הגאורגיקה הנודעת הראשונה היא "עבודות וימים" מאת המשורר היווני הסיודוס. הגאורגיקה העתיקה הגיעה לשיאה בגאורגיקה של המשורר הרומאי ורגיליוס, שיר דידקטי ארוך בארבעה ספרים, המתאפיין במוזיקליות ובצמצום, לומר הרבה במעט, פעמים רבות בשתיקה. שירתו ניכרת באמפתיה לחיי האיכר, לחברה האנושית, ולבריות וליצורים בכלל.

ג'וזף אדיסון הבחין בשני דברים המאפיינים את תיאוריו של ורגיליוס ביחס לכותב פרוזה:

• בעוד כותב הפרוזה אומר ישירות מה נדרש לעשות, המשורר לעיתים תכופות מסתיר זאת בתיאור של האיכר במלאכתו.
• בעוד כותב הפרוזה אומר את האמת, שברצונו למסור, על כל חלקיה; המשורר בוחר את הנסיבות הנעימות ביותר של אותה אמת, כך מביע את המכלול באופן מגוון יותר להבנה.

המבקר הצרפתי בואלו הבחין שורגיליוס מצייר, וטאסו (כמייצג השירה המודרנית) מתאר. כלומר, התיאורים של ורגיליוס הם ציורים המביעים רעיונות חיוניים יותר וחזקים יותר ממה שמתקבל מראיית הדברים סתם.

באנגליה של המאה ה-18 הגאורגיקה של ורגיליוס נחשבה לשיר הטוב ביותר שחובר בימי-קדם, תורגמה לאנגלית על ידי ג'וזף טראפ, ג'ון מרטין, וג'וזף וורטון; ובעקבותיה חוברו גאורגיקות אנגליות כמתכונתה, העוסקות לאו דווקא בחקלאות, ביניהן: "סיידר" מאת ג'ון פיליפס (1708) - גידול עצי תפוחים והפקת מיץ תפוחים, טריוויה מאת ג'ון גיי (1716) - אמנות ההליכה ברחובות לונדון, "תענוגות הדמיון" מאת מרק אקנסייד (1744) - יצירה העוסקת באסתטיקה, "אמנות שמירת הבריאות" מאת ג'ון ארמסטרונג (1744), "הצמר" מאת ג'ון דייר (1757) - גידול צאן, ייצור צמר, תעשיית טווית בדים, ומסחר עולמי ימי בבד; ושירים רבים אחרים.

ז'ק דליל, מי שכונה ורגיליוס הצרפתי, חיבר את הגאורגיקה הצרפתית "איש השדות" (1800).

מתוך "סתיו"
מאת ג'יימס תומסון
הבט, חורשים רבי-צבעים מתעמעמים, צל מעמיק עלי צל, הארץ מסביב נחשכת, - צללי עצים, כהים, בדמדומים, בכל גוון מירקרק נפול לחושך שחום. אלה עתה בת-השיר הבודדה, לוחשת, מובילה לצעדת עלי שלכת, מקנה לעונה את מראה האחרון. בינתיים, אורות צללים הכל, רוגע צלול מכסה אויר חופשי, שמשבו פחות מכל, עומד רועד, אינו בטוח לאן פלג עדין להפנות: כשבמרחב מוארים, עננים עטויי טללים סופגים השמש, ומבעד לצעיפם הבהיר כוחו המעודן על עולם שליו פרוש. עתה עת לכל הנמשכים אחר חכמה וטבע, להגניב עצמם מהמיות ההמונים, להמריא מעל סצנת הדברים זו הקטנה; לדרוך על דאגות חטא בכף הרגל, לשכך רגשות הולמים אלי שלוה, לבקש שקט מבודד בהליכות דממה.
(שורות 969-950)

"העונות" מאת ג'יימס תומסון

"העונות" שיר דיקדקטי ארוך בן ארבעה ספרים: "אביב", "קיץ", "סתיו", "חורף". תומסון חיבר את הספרים בנפרד בשנות העשרים של המאה ה-18 והגרסה הראשונה השלמה יצאה לאור בשנת 1730. הוא המשיך להוציא לאור גרסאות חדשות, משכתב מרחיב ומשפר את שירו, ולשם כך אף נעזר באלכסנדר פופ. במבנהו ובאופיו "העונות" מושפע מה"גאורגיקה" של ורגיליוס, והוא כתוב בחרוז לבן מקורי ומפואר בהשראת "גן העדן האבוד" של מילטון. בגישה מונותואיסטית אוניברסלית, תופעות הטבע של עונות השנה והשפעתן על האדם מתוארות בסצינות ציוריות, לפעמים בומבסטיות משהו, תוך הקבלה ביניהן לבין תקופות הנערות, הבחרות, הבגרות, והזיקנה, ולמהלך הדורות מבריאה לגאולה. השיר עתיר השראה, ולא בכדי מבקרים רבים החשיבוהו לשיר תיאור הטבע הטוב ביותר שחובר אי-פעם.

כתב ויליאם הזליט: "כל מה שנערץ בעונות, זה ההשתפכות של גאונות טבעית מובחרת, אהבה כנה לנושא, לא כפויה, לא מלומדת, באה מבלי שזימנוה, ויוצאת באופן ספונטני".

כתב ג'ון סקוט מאמוול: "מלבד לאופי המרכזי של תומסון כמשורר תיאורי, יש לשירו מעלות אחרות, כי הוא גדוש משיכות מכחול נאצלות של פאתוס, פילוסופיה טבעית, חירות אזרחית, מוסר, ורחמים".

"העונות" היה ספר שירה פופולרי מאוד באנגליה ובאירופה של המאה ה-18, והיה מצוי כמעט בכל בית אנגלי. בהשפעת תומסון טבע תפס מקום מרכזי בשירה האנגלית של המאה ה-18, ובעקבות שירתו התהלכו משוררים בריטים רבים, ביניהם דייוויד מאלט ("הטיול", 1726), ויליאם קאופר ("המשימה", 1785), ו-וורדסוורת' הצעיר ("הליכה לעת ערב", 1793). "העונות" תורגם בזמנו לשפות אירופאיות רבות, ובצרפת חיקו את תומסון המשוררים ז'ן פרנסואה בנט-לאמבר ("העונות", 1769), וז'ק דליל ("הגנים" - 1780, "שלוש מלכויות הטבע" - 1809).

כתב ג'ון אייקין: "העונות של תומסון הוא המקור ממנו שאבו משוררינו המודרניים התיאוריים את הסגנון האלגנטי יותר והנכון יותר של ציור עצמים טבעיים, המבדיל אותם מקודמיהם הקרובים".

השיר המקומי האנגלי

בשנת 1642 המשורר האנגלי ג'ון דנהאם ייסד ז'אנר חדש של שירה תיאורית: השיר המקומי, בחברו את השיר "גבעת קופר", שיר המתאר את עמק התמזה כמשל פוליטי-מוסרי למוסד המלוכה. בעקבותיו חוברו באנגליה השירים "יער וינדזור" מאת אלכסנדר פופ (1713), ו-"גבעת גרונגר" מאת ג'ון דייר (1726), ובעקבותיהם במשך כמאה שנה שירים רבים, בהם "גבעת לווסדון" מאת ויליאם קרואו (1789), "הכפר הנטוש" מאת אוליבר גולדסמית' (1770), ו-"שורות שנכתבו כמה מיילים מעל מנזר טינטרן" מאת ויליאם וורדסוורת' (1798). ברובם של שירים אלו המשורר שב לאתר נוף ילדותו, בדרך כלל גבעה, מתאר את המראות והצלילים הייחודיים למקום, את הנופים הנראים מנקודות מבט שונות ואירועים היסטוריים מרשימים שהתרחשו באזור או בקרבתו; מתאר בגעגוע את ההשפעה הטבעית הטובה של המקום; מה שמעורר בו הרהורי-מוסר על הארעיות של הקיום האנושי והזמן החולף, והשקפה כללית על חיי האדם. בשירים המקומיים יש מתח בין העדן המתחדש של האתר הטבעי לבין המידות המקולקלות של החברה האנושית, ובין ילדותו התמימה ומלאת האושר וההשראה של המשורר לבין ניסיונו ושכלו הביקורתי הבוגר. פרנסיס סקוריי תיאר את תכלית השיר המקומי בבית הראשון של שירו "גבעת בידקומב":

לרשום נוף בצורותיו המוצללות;
לצייר את יופיו כהיותו נגלה לעין,
ולחמם את הלב, ממרום נישא,
זו תהא משימתי. אתם הלימודים הנמשכים
עד להבהוב האחרון של מנורת הלילה,
דאגותיכם מושהות קמעה!
לאפשר לשכל המתוח,
במנוחה עולזת עם בת השיר,
להחליף כח ותנופה.

בשירה העברית החדשה

השירה העברית החדשה כוללת כמה שירים תיאוריים, ביניהם תיאורי הטבע של מחקר במחזה "לישרים תהלה" מאת הרמח"ל, תיאורי טבע כלליים בשירה ובפרוזה השירית של מרדכי צבי מאנה, הפואמות התיאוריות "מתי מדבר" ו-"הבריכה" מאת ביאליק, אידיליות תיאוריות על חיי תקופתו מאת דוד שמעוני, ותיאורי נוף ספציפיים בשירים של טשרניחובסקי, רחל, ומשוררים אחרים, ובמיוחד בשירים של יעקב פיכמן.

"מתי מדבר" ו-"הבריכה" מאת ביאליק

ביאליק חיבר כמה פואמות תיאוריות, שהבולטות שבהן "מתי מדבר" (תרס"ב) ו-"הבריכה" (תרס"ה). הפואמה "מתי מדבר" מבוססת על אגדה תלמודית על גופות דור המדבר, וכוללת תיאורי מדבר נפלאים. ביאליק החשיב את "מתי מדבר" לפסגת יצירתו. רוב המבקרים קישרו את הפואמה לגלות, וראו בה סמל ליגון ישראל ולנצח ישראל. לעומת זאת, שלום קרמר פירש את "מתי מדבר" באופן אוניברסלי כשיר מזמור לדממה כיסודו של עולם.

בפואמה "הבריכה" ביאליק מתאר בריכת-יער שהכיר, בבוקר, בליל-ירח, ביום הסערה, ובשחר; מצרף זיכרון-נעורים של היער והבריכה כחום היום בקיץ, וחותם את השיר בלשון המראות: הבריכה כבבת-עינו של שר היער, הרואה הכל, משקפת הכל והמשתנה עם הכל, ונשארת תמיד בעצמותה, עם חלום הפלאים היפה והבהיר שלה של עולם הפוך. "הבריכה" נתפסה על ידי המבקרים כאלגוריה ופורשה בדרכים רבות. להלן פתיחת הפואמה:

אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר
אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:
בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,
בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,
לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ
וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשַׁאי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –
וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ.

בעקבות "הבריכה" זלמן שניאור חיבר את הפואמות "בין הערבות הבוכיות" ו"באר השיש". הדהוד "הבריכה" נשמע גם בשיר "מרגניתא" מאת אהרן צייטלין, ובקובץ השירים "משירי הנחל" של לאה גולדברג.

שירת פיכמן

תיאורי נוף אקספרסיבים הם הליבה של שירת פיכמן, החל מתיאורי חודשי השנה והים בספר השירה "גבעולים", ועד לשירים המתארים את נופי ארץ-ישראל בספר השירה "פאת שדה", ביניהם השירים "עין כרם", "אילנות בירושלים", "אביב בשומרון", "טבריה", "בדרך לצפת", "חרמון", ושירים רבים אחרים. פיכמן הסביר את חכמת שירת הנוף להלכה ולמעשה בשירו "רזי נוף":

אֵין דַּי לְצַיֵּר וְלִבְחוֹשׁ וְלָשִׂים
בְּיָד תּוֹאֲמָה אֶת הַכְּחוֹל בַּוָּרֹד,
וְכֹה הַעֲלוֹת בִּצְבָעִים תּוֹסְסִים
נוֹפִים עַל הַבַּד וּתְמוּנוֹת וּמַרְאוֹת;
כִּי יֵשׁ לְהַשְׁהוֹת רְגָעִים נֶחְפָּזִים
וּזְכֹר וְהַקְשֵׁב וֶאֱסוֹף הַפְּזוּרוֹת,
כִּי נוֹף הוּא לְכֹד פִּלְאֵי-אֶרֶץ כְּמוּסִים,
וֹהוּא גַם חִדּוּשׁ הָעוֹלָם בַּנִּרְאוֹת;
וְיֵשׁ, כִּגְרוּטוֹת, מִכְמַנִּים כְּנוּסִים –
חֵן שָׁוְא, זֶה יַתְעֶה, לְהַשְׁלִיךְ לַמְּדוּרוֹת,
וּכְבשׁ הַמְעַט, הַשָּׁמוּר בִּרְמָזִים,
בְּחִידוֹת תּוֹךְ דָּמְךָ הָאָפֵל עֲצוּרוֹת,
וּבוֹ הַנְּצוּרוֹת וְהַהוֹד הַגְנּוּזִים;
וְיֵשׁ תָּו אֶחָד מִתְעַלֵּם, – הוּא יִקְרוֹת
תֵּבֵל לָךְ אַבְדוּ יַחֲשׂף בְּלִי מֵשִׂים, –
אַל נָא תִּתְיָאֵש וְהוֹסַפְתָּ לִכְרוֹת,
בְּשַׁגָּם בּוֹ אַתָּה. וְהוּא כְּתָב-הָרָזִים,
וְהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל חֵן וּמִבְחַר אוֹצָרוֹת.

לקריאה נוספת

• Liu Hsieh, The Literary Mind and the Carving of Dragons, VIII: Elucidation of Fu, Columbia University Press, New York, 1959
• Willam Young Sellar, The Roman poets of the Augustan age : Virgil, pp. 174-279, Oxford 1883
• D. B. Wilson, Descriptive poetry in France from blason to baroque, Manchester U. P., New York 1967
• Hugh Blair, Lectures On Rhetoric And Belles Lettres: Lecture XL: Didactic Poetry - Descriptive Poetry, London 1841
• John Scott, Critical Essays, London, 1785
• Francis Skurray, An Essay on Local Poetry, in Bidcombe Hill, London 1824
• C. V. Deane, Aspects Of Eighteenth Century Nature Poetry, Oxford 1935
• Dwight Leonard Durling, Georgic tradition in English poetry, New York, 1964
• Robert Arnold Robin, Topographical poetry in XVIII-century England, New York, 1966
• John More, Strictures, critical and sentimental, on Thomson's Seasons, London 1777
• Ralph Cohen, The art of discrimination: Thomson's The seasons, and the language of criticism, London 1964

שלום קרמר, "מתי מדבר" - דמות או סמל, ב-"מאזנים" תמוז תשכ"ד, ע' 143-134.

יוסף האפרתי, מתי מדבר – פואֶמה תיאורית, ב-"הספרות" א, אוקטובר 1973.

גדעון קצנלסון, חמישים שנה ל"הבריכה" של ביאליק, ב-"מאזנים" שבט תשט"ו, ע' 48–52.

זרובבל גלעד, על שפת הנחל: פגישות עם יעקב פיכמן, ב-"מאזנים" סיון תשכ"ה, ע' 92-89.

קישורים חיצוניים

• משה בסוק, עיונים אחדים ביצירה העברית, באתר פרויקט בן-יהודה
• אברהם רגלסון, "הבריכה" -- שירה של שלמות, בפרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, לשון המראות של ביאליק, בפרויקט בן-יהודה
• ישראל זמורה, הנוף בשירי יעקב פיכמן, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, שירת רחל, באתר פרויקט בן-יהודה