שלומית (אחות הורדוס)
שלומית[1] או שלום[2] (ביוונית: Σαλώμη[3], בלועזית: Salome, סלומה; נולדה במחצית הראשונה של המאה ה-1 לפנה"ס[4] ונפטרה בין השנים 9–12 לספירה) הייתה אחות הורדוס, מלך יהודה. נולדה לאחת מן המשפחות המכובדות באֱדוֹם. סבה, אנטיפס, היה מושל אדום מטעם אלכסנדר ינאי ושלומציון[5], ואביה, אנטיפטרוס, היה אפוטרופוס על יהודה מטעם יוליוס קיסר[6][7] וידידו של הורקנוס השני[8]. אמה, קיפרוס, הייתה נסיכה ערביה ממשפחת המלוכה הנבּטית. לשלומית היו ארבעה אחים: פצאל, הורדוס, יוסף ופרורא[9].
| לידה |
65 לפנה״ס?  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10? (בגיל 74 בערך) | ||||||
| בן או בת זוג |
יוסף קוסטובר אלכסא | ||||||
| שושלת בית הורדוס | |||||||
| |||||||
  | |||||||
היריבות עם מרים החשמונאית עריכה
שלומית נזכרת לראשונה בכתבי יוסף בן מתתיהו בתיאור בריחתו של הורדוס מפני צבא הפרתים, בעלי בריתו של מתתיהו אנטיגונוס, המלך החשמונאי האחרון, לאחר שהורדוס הוכתר למלך יהודה על ידי רומא (40 לפנה"ס). בעצת אלכסנדרה השנייה, אם ארוסתו מרים החשמונאית, ברח הורדוס לאדום עם חייליו וגם עם הנשים (ביניהן אמו, אחותו, ארוסתו ואמה)[10]. הורדוס השאיר את הנשים במצדה, לפני שהמשיך לפטרה בערב[11]. אנטיגונוס, מצדו, הבטיח את הנשים בפמליית הורדוס לפרתים, כתוספת לכסף שהתחייב לשלם להם.[12] לכן הטיל מצור על מצדה, אבל גשם שירד, מילא את בורות המים ואפשר לנצורים להישאר שם ולא לנסות לברוח לערב.[13]
דמותה של שלומית, כפי שהיא מצטיירת בספריו של בן-מתתיהו, היא של אשה תככנית, שמעצם היותה אחות המלך ולכן אחד האנשים הקרובים והנאמנים לו ביותר, לא נמנעה מלבחוש בענייני חצר המלוכה.
את יריבתה העיקרית לתשומת לבו של הורדוס ראתה שלומית במרים, גיסתה, ומשום כך ניסתה ככל יכולתה להבאיש את ריחה וכך להמעיט מהשפעתה של מרים על הורדוס.
יוסף - בעלה הראשון עריכה
לאחר שרצח ("תאונת טביעה" בבריכה בארמונו ביריחו) את אריסטובולוס השלישי (36 לפנה"ס), הכהן הגדול האחרון מבית חשמונאי ואחיה בן ה-17 של מרים אשתו, זומן הורדוס אל מרקוס אנטוניוס כדי להתנצל על כך[14]. בזמן הפגישה ביניהם פשטה שמועה שאנטוניוס עינה את הורדוס למוות[15]. כשחזר, עדכנה אותו שלומית שאלכסנדרה כבר הצליחה לשכנע את יוסף, בעלה (של שלומית),[4] לברוח מהארמון ולהימלט אל המחנה הרומאי לשם הגנה, אחר כך יראה אנטוניוס את מרים ויחזיר להן את השלטון[16]. מלבד זה העלילה על יוסף, ש"נזדווג למרים לעיתים תכופות". שקריה של שלומית על בגידתה של מרים בהורדוס, נבעו בין היתר מהתנשאותה של מרים על משפחת הורדוס בכלל ועל הנשים במשפחתו בפרט[17]. היא הייתה לועגת לשלומית ואמה על מוצאה הנחות של משפחתן והשנאה הייתה הדדית[18]. היא אמרה דברים קשים מאוד על אחותו ואמו של הורדוס וקנאה עזה אכלה אותן. הן בדו עליה דברים רבים, שבגדה בו ושלחה את תמונתה לאנטוניוס. הורדוס חרד שאשתו תילקח ממנו על ידי שליט המזרח של האימפריה הרומית.[19] כשיצא הורדוס לנסיעה ארוכה, הפקיד את מרים בידי יוסף, סוכן הבית (ובעלה של שלומית), וציווה עליו להרוג את מרים במקרה שאנטוניוס יוציא אותו להורג[20]. כששמע הורדוס שיוסף גילה למרים את הוראתו, נתקף טירוף ושלומית מצאה הזדמנות לחזק את קנאתו בעזרת שקרים, מה שגרם לו לצוות להוציא את שניהם להורג[21]. לדעת ההיסטוריון אריה כשר, שלומית השיגה בכך יעד נוסף מלבד התנכלות לאויבתה האישית - היא הצליחה בהזדמנות זאת להיפטר מבעלה המבוגר ממנה בשנים רבות.[22]
קוסטובר - בעלה השני עריכה
יוסף אכן הוצא להורג,[4] ובשנת 34 לפנה"ס[23] שלומית נישאה לקוסטובר[24][25], אדומי ממשפחת כהני האל קוס, שמונה על ידי הורדוס למושל אדום ועזה. קוסטובר פיתח שאיפות אישיות ולאומיות, כשהחליט להפסיק לקבל את מרותו של הורדוס. הוא חשב שהאדומים צריכים להתנער מחוקי היהודים והשלטון היהודי ולחזור למסורת שלהם. כך פנה לקלאופטרה מלכת מצרים, טען בפניה שאדום הייתה מאז ומתמיד חבל ארץ ששייך למצרים וביקש שתדרוש את החבל מאנטוניוס, אז יקבל קוסטובר את מרותה כשליט אדום. קלאופטרה בקשה את אדום מאנטוניוס, אך הוא סירב למלא את מבוקשה. בעקבות זאת, הורדוס רצה להרוג את קוסטובר, אבל סלח לו לבקשת שלומית וקיפרוס. כעבור זמן מה, לאחר ריב בין שלומית ובעלה, שלחה שלומית לקוסטובר גט, בניגוד לחוק היהודי, המאפשר רק לגבר לעשות זאת ומונע מהאשה להינשא שוב ללא הסכמת בעלה. כדי להסביר את מעשיה, טענה שלומית בפני הורדוס שעשתה זאת מתוך אהבתה אליו, כי קוסטובר תכנן לבצע הפיכה.[26] הורדוס הוציא להורג גם את בעלה השני של אחותו.[27][28]
חילופי השלטון ברומא אחרי קרב אקטיום (31 לפנה"ס) העמידו בסכנה את שלטון הורדוס, שהיה נאמנו של אנטוניוס. הורדוס יצא לרודוס להתייצב בפני המנצח, הקיסר אוגוסטוס, והשאיר את אימו, אחותו וכל משפחתו במצדה, ואילו את מרים ואלכסנדרה, שבגלל מריבותיהן עם שלומית וקיפרוס לא יכלו לגור באותו מקום, השאיר באלכסנדריון.[29] למרות זאת, המריבות לא פסקו. שלומית וקיפרוס, מתוך שנאתן למרים, ניצלו את כעסו של הורדוס על יחסה המריר של מרים אליו, הסיתו אותו נגדה ועוררו את קנאתו אליה.[30] הזדמנות כזאת הופיעה כשהורדוס התרגז מאוד, לאחר שספג גידופים ממרים על כך שרצח את סבה (הורקנוס השני בשנת 30 לפנה"ס) ואחיה. שלומית ניצלה את המהומה ושלחה את שר המשקים לספר להורדוס, שמרים פיתתה אותו להכין איתה "שיקוי אהבה" בשביל הורדוס והוא לא יודע מה יש בדיוק בשיקוי.[31] בעקבות האשמה זו, של ניסיון התנקשות בהורדוס, מרים נידונה למוות. לאחר מכן הורדוס שינה את דעתו וחשב לכלוא אותה באחת המצודות, אבל שלומית ואנשיה שכנעו את הורדוס, שהשארת מרים בחיים תעורר מהומות ויש לבצע את גזר הדין (29 לפנה"ס).[32]
היריבות עם בני מרים עריכה
שלומית הצליחה לסלק מדרכה את יריבתה הנצחית, אבל לא חסרו יריבים נוספים. כשחזרו אלכסנדרוס השלישי ואריסטובולוס הרביעי, בניה של מרים, מאיטליה לאחר לימודיהם, חששו שלומית ואנשי סיעתה האחראים על ההאשמות שהביאו את עונש המוות למרים, שכשהבחורים יגיעו לשלטון יצטרכו שלומית ואנשיה לתת את הדין על פשעם. לכן הפיצו סיפורים חדשים, על כך שהבחורים לא אוהבים את העובדה שהם חיים בביתו של הורדוס, רוצח אימם.[33]
התככים והמריבות המשפחתיות קיבלו רובד נוסף, כשהגיעו בני מרים לפרקם, אז השיא להם הורדוס נשים: ברניקי, בתם של שלומית וקוסטובר, לאריסטובולוס[34][35], וגלפירה, בתו של ארכילאוס מלך קפדוקיה, לאלכסנדרוס.[36]
המריבה בבית המלך החמירה עוד יותר, כששלומית העבירה את שנאתה למרים, אל בניה של מרים ועשתה כמיטב יכולתה לא להשאיר אף צאצא של מרים, שיוכל לנקום את מותה. בניה של מרים לא נשארו חייבים וביטאו את שנאתם לשלומית ופרורא בגלוי. אלה, מצדם, קיוו שכעסם של הצעירים יוביל אותם לאלימות כלפי הורדוס עצמו ומיהרו להזהיר אותו מפני נקמתם של בניו.[37]
אנטיפטרוס, בנו של הורדוס מדוריס, החל להתקרב לשלומית ותרם גם הוא לסכסוך בינה לבין שני אחיו בני מרים, מתחריו לירושת כס המלוכה[38]. גלפירה, ששנאה את שלומית כאשה נאמנה לבעלה אלכסנדרוס, התנשאה על בתה ברניקי[39] והרגיזה את שלומית כשהרבתה לדבר על ייחוס משפחתה, לעומת מוצאה הנחות של משפחת הורדוס[38].
גם אריסטובולוס, חתנה, הפך עצמו למושא שנאתה של שלומית, לאחר שבתה ברניקי בכתה לפניה שבעלה בז לה כי מוצאה ממשפחה נחותה, בעוד אחיו נישא לבת מלכים. שלומית לא התאפקה ומיהרה לספר הכל להורדוס, שנתן אמון בדבריה על בנו.[40]
מתוך שנאתה, שלומית לא הרשתה לבתה להפגין חיבה לאריסטובולוס בעלה, אלא פיתתה אותה לדווח לה כל מה שנאמר ביניהם. כך הפכה את ברניקי לאויבת לבעלה, שכדי לגרום לאמה קורת-רוח, הייתה מספרת לה שהאחים שונאים את הורדוס אביהם ומאיימים שאם יגיעו לשלטון, יתנקמו בנשים האחרות של הורדוס ובניהם. שלומית מיהרה לספר על כך להורדוס כמובן[41], אבל לא הסתפקה בכך והכניסה אפילו את הורדוס לעלילותיה, כשפרורא סיפר לאלכסנדרוס, ששמע משלומית, שהורדוס מאוהב בגלפירה "וקשה לו לכבוש את יצרו".[42] כששמע הורדוס את הדבר מאלכסנדרוס, התעמת על כך עם פירורא, שהאשים מצדו את שלומית כמקור העלילה. שלומית, שהייתה נוכחת בשיחה, הכחישה מיד תוך ש"מרטה את שערותיה וטפחה על שדיה" כדי ליצור אמינות, וטענה שכולם מנסים לגרום להורדוס לשנוא אותה, בגלל שהיא אוהבת אותו וצופה את הסכנות האורבות לו. המריבה גדלה והלכה עד שהורדוס שלח את אחיו ואחותו בכעס ושיבח את בנו על שבא לספר לו.[43]
סילאיוס - המאהב עריכה
נשי המלך שנאו את שלומית "משום שידעו שהיא מרשעת גמורה" והיו מדברות אל הורדוס נגדה.[44] כך קרה שסילאיוס, צעיר ויפה שניהל את ענייניו של עבדת מלך ערב, ראה את שלומית בזמן שישב לסעודה אצל הורדוס. כשנודע לו שהיא אלמנה, פתח איתה בשיחה. שלומית מצדה פיתחה רגש הדדי כלפיו ורצתה להינשא לו. כשהגיעו בינתיים הנשים למשתה, הן ראו את מה שמתפתח בין השניים ודיברו עם הורדוס על חוסר הצניעות שלהם. הורדוס ביקש מפרורא שישים לב להתנהגותם וזה סיפר לו "ששניהם לא הסתירו את חשקם, לא בתנועותיהם ולא במבטיהם". כעבור זמן מה, חזר סילאיוס להורדוס וביקש את ידה של שלומית, והוסיף שלנישואין יהיה ערך פוליטי, כשהוא יהפוך למלך ערב. הורדוס שאל את שלומית והיא הסכימה מיד, אבל כשהודיע הורדוס לסילאיוס שהתנאי לכך הוא "שיקבל על עצמו את מנהגי היהודים", סירב וטען שאם יעשה כך "ירגמוהו הערבים באבנים".[45] זמן מה אחר כך, סיפר פרורא להורדוס, ששלומית כבר התארסה עם סילאיוס, "המשנה לעבדת מלך הערבים", שבינתיים הפך לשונא נפשו של הורדוס. ההאשמה התגלתה אמנם כנכונה, אבל שלומית זכתה לחנינה מהורדוס,[25] מה שלא מנע מפרורא והנשים לטפול עליה עלילה, שכבר "נזדווגה לו לערבי".[46]
קשרי הנישואין בתוך משפחת המלוכה המשיכו להסתעף ולהתהדק, כשבניו ובנותיו של הורדוס משמשים אמצעי לכח פוליטי הנובע מהקירבה אליו. הורדוס אירס את בתו הבכורה לפרורא, שהתחמק מלהתחתן איתה כי חזר לאשתו הקודמת. אז ביקשה אותה שלומית בשביל בנה אנטיפטרוס והורדוס הסכים, אבל פרורא שכנע אותו שאנטיפטרוס לא יאהב אותה בגלל מות אביו קוסטובר (מידיו של אביה הורדוס) וראוי יותר שתינשא לבנו שלו. הנערה נישאה לבנו הצעיר של פרורא.[47] בסופו של דבר, השיא הורדוס לאנטיפטרוס בנה של שלומית את בתו קיפרוס.[48]
יחסיה של שלומית עם בני מרים המשיכו להתדרדר. אלכסנדרוס ניסה לנקום באויביו וכתב נגדם ספרים, בהם סיפר שהיה שותף לקשר נגד הורדוס בו היו שותפים גם פרורא ואנשיו והוסיף ש"שלומית נכנסה אליו בלילה כדי להזדווג לו שלא ברצונו".[49][50]
אריסטובולוס מצדו, הזהיר את שלומית שהורדוס מתכוון להרוג אותה, לאחר שהתחדשו השמועות על כוונתה להינשא בסתר לסילאיוס הערבי ולגלות לו את סודותיו של הורדוס. שלומית מיהרה לספר על אזהרתו של אריסטובולוס להורדוס, שציווה מיד לאסור את שני האחים.[51] כשעמדו האחים למשפט ביריחו, פנה אריסטובולוס לשלומית והתריס בפניה שגם היא הייתה בסכנת מוות כשסיפרו שמסרה לסילאיוס מידע פנימי מתוך תקוה להינשא לו. שלומית מיד סיפרה גם את זה להורדוס, שציווה לאסור אותם בנפרד.[52] שני האחים נשפטו בביירות שלא בפניהם, אבל בנוכחות שלומית ופרורא[53], ובסופו של דבר הוצאו להורג (7 לפנה"ס)[54].
יחסיה עם אנטיפטרוס בן הורדוס עריכה
אלכסא - בעלה השלישי עריכה
שלומית הרבתה להתחנן להורדוס, שיתן לה להינשא לסילאיוס הערבי, ואפילו ביקשה לשם כך את עזרת ליוויה אשת הקיסר אוגוסטוס. אבל הורדוס סירב וחיתן אותה בעל-כורחה עם אחד מקרוביו, אלכסא.[55] ליוויה היא ששכנעה את שלומית שלא תסרב לנישואין עם אלכסא, כי הורדוס נשבע שישנא אותה אם לא תסכים.[56]
נישואיה של שלומית לאיש החשוב ביותר בקרבתו של הורדוס, גרמו לאנטיפטרוס (בנו של הורדוס) לעשות ככל יכולתו להתקרב אליה. הוא ניסה בעזרת מתנות לקנות את לבה, אבל שלומית הכירה את אופיו האמיתי ולא הלכה שולל אחר מזימותיו. למרות זאת, הצליח להשיא את בתה ברניקי (אלמנת אריסטובולוס), לדודו תאודיון, אחיה של אימו דוריס. בתה האחרת של שלומית נישאה לבנו של אלכסא.[57][58][55]
היריבות עם קבוצת אנטיפטרוס ופרורא עריכה
אנטיפטרוס ופרורא מילאו את מקומם של בני מרים כאויביה העיקריים של שלומית. שלומית השתדלה לסכסך ביניהם, כי חשבה שהידידות ביניהם רעה להורדוס. היא סיפרה לו על פגישותיהם הסודיות וטענה שהן נועדו לפגוע בו, שאם לא כן, היו נפגשים בגלוי.[59] האגף הנשי של הברית הזאת כלל את אשת פרורא, אימה ואחותה, יחד עם דוריס, אמו של אנטיפטרוס. אלו הפכו לדומיננטיות בחצר המלוכה, כשרק שלומית עומדת בדרכן. "המרגלת" דאגה לדווח להורדוס על מעלליהן ודיברה רעות על אשת פרורא[60], כדי להחשיד אותה בקשירת קשר. לאחר שמנהיגי הפרושים סירבו להישבע אמונים לקיסר ולרומא, קנס אותם הורדוס, ואשת פירורא, שכמו שאר הנשים בבית המלוכה הייתה אוהדת שלהם, שילמה את הקנס עבורם. אלה "גמלו לה" וניבאו ששלטון בית הורדוס יעבור למשפחת פרורא. כששלומית שמעה על כך, סיפרה למלך, שהרג את הפרושים שהודו בכך.[61]
גם אנטיפטרוס הסתבך, כשנתפס בעלילה שרקם נגד שלומית. הוא שיחד את אקמי, המשרתת היהודיה של ליוויה אשת הקיסר, כדי שזו תשלח מכתב להורדוס ובו העתק מזויף של איגרת שנשלחה כביכול על ידי שלומית אל ליוויה ובה שלומית כותבת דברי שטנה נגד הורדוס, בגלל שרצתה להינשא לסילאיוס. העדות המרשיעה נתפסה בכיס פנימי תפור לבגדו של השליח. היה זה מכתב נוסף, שנשלח על ידי אקמי לאנטיפטרוס, בו כתבה שהיא "מאמינה כי לא יחמול המלך על אחותו בהיודע לו הדבר הזה" והדגישה שהאיגרת המזויפת שכתבה בשם שלומית, נכתבה ע"פ פקודתו וכך גם המכתב להורדוס, שם ציינה ששלומית משתדלת תמיד להתנכל לו. כששלומית שמעה זאת, מיד פתחה במפגן היסטריה "כשהיא טופחת על שדיה" ואמרה להורדוס שיהרוג אותה אם ימצא הוכחה לעלילה נגדה.[62][63] כשהבין הורדוס ששלומית חפה מפשע, מיהר להודיע לקיסר על מעלליה של אקמי נגד אחותו, ובעודו מתכונן להעניש את אנטיפטרוס, תקפה אותו מחלה קשה.[64]
מות הורדוס עריכה
על משכב חוליו ביריחו ציווה הורדוס לכנס בהיפודרום יהודים חשובים מכל הארץ. לשלומית ואלכסא הסביר שהוא עומד למות ומעציב אותו שמותו לא ילווה בקינה הראויה למלך, כי חשב שהיהודים ישמחו על מותו. הוא התחנן לשלומית ואלכסא, שברגע שימות, יעמידו את הצבא סביב ההיפודרום, מבלי לספר שהמלך מת, ויתנו פקודה בשמו להרוג את העצורים. כך יהיה אבל אמיתי בכל רחבי הארץ. הם הסכימו לבקשתו.[65][66]
מיד כשהורדוס מת (4 לפנה"ס), לפני שנודע הדבר לאנשי הצבא, שלחו שלומית ואלכסא את העצורים בהיפודרום בחזרה לביתם, כביכול בפקודתו, בטענה שהורדוס שינה את דעתו. רק לאחר שחרורם, הודיעו שלומית ובעלה לאנשי הצבא שהורדוס מת וכנסו אותם יחד עם עוד אנשים רבים באמפיתיאטרון ביריחו, שם קראו מכתב תודה מהורדוס לחיילים על נאמנותם ואהבתם, שנועד גם לגרום להם להישאר נאמנים ליורשו, בנו ארכלאוס. מיד אחר כך נקראה גם הצוואה.[67][68] בצוואתו השאיר הורדוס לשלומית את "יבנה ואשדוד ופצאליס...ו-50 ריבוא מטבעות-כסף".[69]
המאבק על הירושה עריכה
כדי לרשת את המלוכה, היה על ארכלאוס לקבל קודם את אישור הקיסר. עד קבלת האישור, נאלץ להתמודד עם מהומות שפרצו בהר הבית בזמן חג הפסח, שעלולות היו לגלוש למרד. כיאה לבנו-יורשו של הורדוס, ארכלאוס דיכא אותן באכזריות רבה.[70] מיד לאחר שהבריח את ההמונים שגדשו את בית המקדש, הפליג ארכלאוס לרומא. שלומית הצטרפה אליו עם בניה וקרוביה, כביכול כדי להיאבק לצדו על המלוכה, אך בעצם כדי לפעול נגדו ולהתלונן לקיסר על הטבח שעשה בבית המקדש.[71][72] לצורך כך, שלומית הייתה זקוקה לבן ברית, בו תוכל לתמוך כמועמד לירושה במקום ארכלאוס. בן ברית כזה היא מצאה בהורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס ואחיו של ארכלאוס מאותה האם (מלתקי השומרונית). עוד לפני שיצאו לדרך, הבטיחה לו שלומית שתתמוך בו ברומא במאבק על המלוכה. בעקבות הבטחותיה, הפליג גם אנטיפס לרומא כדי לתבוע את השלטון.[73][74]
כשהגיע אנטיפס לרומא, עברו כל קרובי המשפחה לצדו[75]. בדיון שנערך בפני הקיסר, העבירה לו שלומית מכתב מלא האשמות נגד ארכלאוס, שנכתב על ידי סבינוס, נציב סוריה[76]. ראשון הדוברים היה אנטיפטרוס, בנה של שלומית, נואם מוכשר שדיבר בשם המתנגדים לארכלאוס. אנטיפטרוס האשים אותו בנטילת השלטון לפני הסכמת הקיסר ובשימוש בכח מופרז כלפי המפגינים בחג על הר הבית.[77]
החלטת הקיסר קבעה פשרה בין בניו של הורדוס. ממלכת יהודה חולקה ביניהם ואף אחד מהם לא קיבל את התואר "מלך".[78] בנוסף למה שקיבלה ע"פ צוואת הורדוס - השליטה על הערים יבנה, אשדוד ופצאליס - קיבלה שלומית גם את בית המלך באשקלון, בתחום שלטונו של ארכלאוס. הכנסתה השנתית מכל נכסיה הסתכמה ב-"60 כיכר".[79][80]
מותה וצאצאיה עריכה
שלומית נפטרה בתקופת נציבותו של מרקוס אמבּיבוּלוּס ביהודה (9–12 לספירה).[81] היא הורישה את מחוז (טופרכיה) יבנה[82] והערים פצאליס וארכלאיס (בבקעת הירדן), שהיו כולם תחת שליטתה, לליוויה, אשת הקיסר אוגוסטוס[81].
בנה (אנטיפטרוס) ובתה (ברניקי) של שלומית מקוסטובר, נישאו לבתו (קיפרוס) ובנו (אריסטובולוס) של אחיה הורדוס מיריבתה המושבעת, מרים החשמונאית. לאנטיפטרוס וקיפרוס נולדה בת, קיפרוס[83]. לברניקי ואריסטובולוס נולדו אגריפס הראשון (מלך יהודה), הורדוס (מלך כלקיס), אריסטובולוס[84], הירודיה[85] ומרים.
לקריאה נוספת עריכה
- יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מתורגמים מן המקור היווני על ידי ד"ר י. נ. שמחוני עם מבואות, הערות ומפתחות, הוצאת "מסדה", תרפ"ג 1923, מהדורת 1968.
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, תרגם מיוונית אברהם שליט, כרך שלישי (ספרים 11-20), ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ג 1963.
- יעקב וינשאל, הורדוס, אחי (רומן היסטורי), הוצאת "מקדה", הספרייה ההיסטורית, בעריכת: א. קוצר, תש"ך - 1960. (מסופר מנקודת מבטה של שלומית).
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ הצורה העברית "שלומית" מופיעה בספר יוסיפון מהמאה ה-10. במהדורת דוד פלוסר: כרך ראשון, פרק לה, שורה 43, עמ' 146 ואילך.
בצורה "שלומית" נעשה שימוש גם בתרגום י. נ. שמחוני לספר תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים. ספר א', ח', ט', הערה 10: "אני משתמש בשם המקראי. ביונית סלומֵי." - ^ בצורה "שלום" נעשה שימוש בתרגום אברהם שליט לספר קדמוניות היהודים; אברהם שליט, הורדוס המלך, עמ' 378, הערה 38: "הצורה היוונית היא Σαλώμη. הצורה העברית היא שלום, כפי שמוכיחות הכתובות, למשל... 'שלום אשת יהודה'".
- ^ ההגייה ביוונית: סלומֵה או סלומֵי, במלעיל.
- ^ 1 2 3 אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007; עמ' 441, הערה 52: לפי חישובי ניקוס קוקינוס, שלומית נולדה כנראה בשנת 57 לפנה"ס; בעלה יוסף נולד בשנת 95 לפנה"ס; הם נישאו בשנת 45/44, כשמלאו לה 13 שנים; ויוסף היה בן 60 במותו.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, א', ג', 10
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, ח', ה', 143
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', י', ג'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, א', ג', 8
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', ח', ט'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, י"ג, ז', 353
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, י"ג, ט', 362
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, י"ג, י', 365
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, י"ד, ו', 390
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ג', ה', 64
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ג', ז', 71
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ג', ז', 72-73
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ג', ט', 81
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', ד', 220
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ב, ג'
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ב, ד'
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ב, ה'
- ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, עמ' 117, 120-119; עמ' 440 הערה 39: על פי קוקינוס, יוסף היה דודה של שלומית (אחיו של אנטיפטרוס אביה) ומבוגר ממנה ב-38 שנים. לדעת כשר, היא נישאה לו כנראה בהיותו אלמן.
- ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, עמ' 130-129.
- ^ בלטינית: קוסטוברוס, בתרגום שמחוני: כוסתובר, בתרגום שליט: קוסגבר
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ד, ו'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', ט', 253-260
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', ח', 252
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', י', 266
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ו, ה', 184-185
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', ג', 213
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', ד', 223
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', ד', 231
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, א', ב', 8
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ג, א'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ה', ד', 133
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, א', ב', 11
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ג', א', 66-73
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ד, ב'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ב', 193
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ד, ג'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ג', 201-205
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ד', 206
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ה', 213-218
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ה', 219
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ו', 220-225
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ו', 226
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ו', 227-228
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ה', ד', 130
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ד', ה', 257
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ה, א'
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ז, א'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, י', ה', 322-323
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ז, ב'
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ז, ו'
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ח, ו'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, א', א', 10
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, א', א', 7-9
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ח, א'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ב', ד', 36-40
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ט, א'-ב'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ב', ד', 41-44
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ה', ז', 137-142
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', ל"ב, ו'
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', ל"ב, ז'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ו', ה', 175-179
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', ל"ג, ו'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ח', ב', 193-195
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', ל"ג, ח'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ח', א', 189
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ט', ג', 213-217
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ט', ג', 220
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', ב', א'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ט', ד', 224
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', ב', ג'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ט', ד', 227
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', ב', ד'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ט', ה', 230
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, י"א, ד', 317-320
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, י"א, ה', 321
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', ו', ג'
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ב', ב', 31
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', ט', א'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ה', ד', 138
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ה', ד', 133
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ה', ד', 136