שלמה זלינגר

פסל צרפתי
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

שלמה זלינגר (נולד ב-31 במאי 1928) הוא פסל ורשם ישראלי צרפתי, החי בפריז מאז שנת 1956.

שלמה זלינגר 2008

קורות חיים עריכה

שלמה זלינגר נולד למשפחה שומרת מסורת בשצ'אקובה (אשר סופחה בהמשך ליאבוז'נו) שבפולין. הוא חונך ברוח יהודית ולמד ב"חדר" אולם את לימודיו היסודיים עשה בבית ספר עירוני פולני. בשנת 1943 נשלח יחד עם אביו מגטו כשאנוב למחנה ריכוז פאולבריך שבגרמניה. שם, לאחר שלושה חודשים, אביו נרצח והוא נשאר ילד בודד במחנה. גם את אמו ואחת משתי אחיותיו איבד בשואה.

זלינגר שרד מתשעה מחנות ריכוז אליהם נשלח: פאולבריק, גרדיץ, מרקשטאדט, פינפטייכן, גרוס-רוזן, פלוסבורג, דרזדן, לייטמריץ, וטרזיינשטט – לשם הגיע אחרי צעדת המוות השנייה מן השתיים שעבר בתקופת המחנות. ב-11 במאי 1945 הצבא הסובייטי שחרר את מחנה טרזין, רופא צבאי עבר ליד ערימת מתים והבחין בזלינגר מושלך על הערימה כשהוא עדיין בחיים, הרופא העבירו לבית החולים הצבאי שהוקם במחנה, בטיפולו המסור, הצליח להשאירו בחיים.

זלינגר החלים בגופו, אך איבד את זיכרונו: למשך שבע השנים הבאות נמחקה מזכרונו כל תקופת מחנות המוות ועימה הזוועות שעברו עליו. בשנת 1946 עלה עם אוניית המעפילים תל חי שיצאה מעיר הנמל "לה-סיוטה" (אנ') שבדרום צרפת, לשם הגיע דרך הולנד, בלגיה וצרפת, יחד עם קבוצת ניצולים צעירים במשאיות חיל הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי. אניית המעפילים נתפסה בדרכה לארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי, נגררה לנמל חיפה וכל נוסעיה הועברו למחנה המעצר בעתלית. כאשר שוחרר, פנה למקום שנאמר לו שהוא ה"חלוצי" ביותר בארץ, קיבוץ בית הערבה בצפון ים המלח. במלחמת העצמאות השתתף במצור על סדום. במלחמה נכבש ונהרס קיבוץ בית הערבה על ידי הערבים. זלינגר, יחד עם חברי הקיבוץ עלו לגליל וייסדו את קיבוץ כברי.

ב-1951 פגש בקיבוץ את רות שפירובסקי, שהגיעה לשם עם תלמידי בית הספר הריאלי בחיפה במסגרת שרות לאומי לעזרת יישובים חדשים. הם נישאו בשנת 1954. כשנה לפני כן שב אליו הזיכרון והוא החל לפסל.

בשנת 1955 זכה בפרס נורמן, מקרן אמריקה-ישראל, לפסלים צעירים, והחליט לנסוע עם אשתו ללמוד אמנות בפריז, בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות. ממורו, הפסל מרסל ז'ימון, לימד את מלאכת הפיסול בחימר, לפי מודל חי, ואת חוקי הקומפוזיציה הקלאסיים. כל אותה העת המשיך את היצירה האישית שלו בחציבה באבן בעזרת פטיש ואיזמל, אותה התחיל עוד בישראל. אמצעים לקנות אבני פיסול לא היו לו. הוא מצא אותן בשטחים המיועדים להשלכת פסולת חומרי בניין שמחוץ לפריז, שם הכיר לראשונה את אבן הגרניט, שמאז הוא מחבב במיוחד. אבן זאת שאין קשה ממנה קורנת בהוד את האור הנח עליה.

את ההכרות הראשונה עם אבן החול (Gres des vosges) עשה בסדנא של הפסל הרומני קונסטנטין ברנקוזי. פסל זה נתן לו במתנה מחצית אבן ריחיים מאבן ורודה זאת, כשי סמלי ל"העברת המשואה", ממנו אל הפסל הצעיר הממשיך את מסורת החציבה הישרה באבן.

זלינגר עובד גם בעץ, בתחילה השתמש בעיקר בגזעים קטנים המיועדים להסקה, אותם יכול היה להשיג בקלות. אחר שלוש שנות לימוד בבית הספר לאמנות אומר שלמה, שאת עיקר לימודיו עשה במוזאונים שבפריז, בעיקר בלובר, וכן בביקוריו בסדנאות פסלי התקופה כגון: אוסיפ זדקין, ז'אן ארפ, אלברטו ג'יאקומטי ויוסף קונסטנט.

לא מקרה הוא שפסלו בגרניט אפורה, "אמהות", המגלם את אשתו ואת בנו רמי, זכה בשנת 1958 בפרס מקרן שווייצרית, הוא פרס נוימן. זלינגר, שריד מחנות המוות, לא חדל ליצור חיים. פסל זה הוא כיום חלק מאוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בפריז.

אמנם, כבר בשנת 1960, הציג המוזיאון היהודי בניו יורק שבע מעבודותיו, אך מי שחש בכישרונו הגדול הוא מישל דוברביל. בשנים 1963 עד 1965 הציג אותו בגלריה שלו בתערוכות יחיד, והמשיך להציגו אחר כך, כאשר עברה לרשותו גלריית המשפחה ברנהיים-ז'ן שבשדרות מטיניון בפריז, בשנים: 1972, 1989, 1990, 1995, 1996 וכן בשנים 2002, 2006.

את ההכרה הרשמית בערך יצירתו קיבל זלינגר בשנת 1973, כאשר זכה בפרס הראשון בתחרות בינלאומית, שערך גוף ציבורי, למען הקמת אנדרטה למחנה הריכוז דראנסי שליד פריז. מחנה זה היה מקום איסוף ליהודי צרפת לפני העברתם לאושוויץ.

בשנת 1993 העניק לו הנשיא פרנסואה מיטראן בארמון האליזה את האות הממלכתי הגבוה של אביר לגיון הכבוד, על תרומתו לאמנות בצרפת. בשנת 2006 הוענקה לו דרגת קצין בלגיון הכבוד.

 
רקוויים ליהודי גרמניה. אנדרטה בחבל הסאר, גרמניה. שלמה זלינגר, 1969

יצירתו עריכה

 
פסל חסיד אומות העולם האלמוני ביד ושם. פסל - שלמה זלינגר

בין יצירותיו המונומנטליות עריכה

  • האנדרטה הלאומית למגורשי צרפת בדרנסי, בגרניט ורודה, שנחצבה בידי האמן במשך שנתיים, נחנכה בשנת 1976
  • יד ללוחמי המחתרת המוצבת בלה קורנב, נחנכה בשנת 1987.
  • רקויאם ליהודי גרמניה (1980) העומד בבוזן (Bosen), שבחבל הסאאר
  • האנדרטה לחסידי אומות העולם, בגרניט וורודה, הנמצאת ביד ושם בירושלים (1987)
  • הרוח והחומר מס' 1, הנצב בסנט אבולד שבחבל המוזל שבצרפת
  • הרוח והחומר מס' 2, הניצב בויסמבורג בחבל הריין שבצרפת, 1968
  • משה או ניצחון האור, פסל השיש היוגוסלבי שהוצב בארנצז'לובץ שבסרביה בשנת 1969, לא נותר אלא הראש
  • קרינת הנביא הכה ופוצץ הברק

יצירות במרחב הציבורי עריכה

  • מלחמת השוורים המוצב במקום זירות לוחמת השוורים שבבוסקאט (Bouscat), ליד העיר בורדו, (1974)
  • ריקוד, שהוא מכלול של 35 גינות מפוסלות משנת 1982, בשטח של 3600 מ"ר, הנמצא במישור הנמוך שברחבת שרל-דה-גול בלה דפנס (La Defense), ליד פריז.
  • 13 פסלים מוצבים במוזאון הפתוח של גן התעשייה של תל-חי (1991). קבוצה זו מהווה חלק מ-24 פסלי גרניט ובזלת שנקנו על ידי המוזיאון הפתוח תפן. חלק מפסלים אלה ניצב בעומר ליד באר שבע, בגן רמז בבאר שבע, בלבון שבגליל, וכן בתל אביב, בבית התעשיינים
  • אליהו הנביא פסל גרניט וורודה ניצב על הר הכרמל שבמרומי חיפה, 1998

מכלול היצירה הפסולית של זלינגר מונה כיום למעלה מ-800 עבודות, בין קטנות, גדולות או מונומנטליות ובכל חומר. מספר זה כולל פסלים בגרניט אפורה וורודה, באבן חול, בשיש ובבזלת. חלקם גם עבודות בעצים שונים, בעץ אלון, באקציה ובאחרים.

בין יצירותיו, כ-48 מונומנטים המוצבים במקומות ציבוריים, ובכללן חמש אנדרטות לזכר השואה ולתנועות המחתרת.
היצירה הגרפית של זלינגר מונה אלפים רבים של רישומים, מהם בדיו סינית ומהם בפחם.
אם בחלקם, רשומים אלה מספרים על ניסיון חייו במחנות המוות, הרי שברובם הם שיר הלל לחיים.
יצירותיו הוצגו בלמעלה מ-40 מוזאונים וגלריות ברחבי העולם.

מדברי האומן עריכה

"שותפי ליצירה הם החומר והאור.
לכל אבן האופי המיוחד לה, שאני חייב להתחשב בו. אני מסתכל באבן ומתבונן בה ארוכות, על מנת לפענח ולגלות את הפסל החבוי בה.
תפקידי כפסל הוא לפתוח בה חלונות, שקעים ונקרות כדי לאפשר לקרני האור לחדור לתוכה.
כי סוד הפיסול אינו אלא המעבר מן האור אל הצל. בעבודתי בעץ אינני חדל מלהיות שוב ושוב מופתע מיכולתו של המבנה הפנימי של העץ, בגידיו, בכווני סיביו ובהסתעפויותיו, להשתתף ביצירה שלי באופן עצמאי, שאינו תלוי בי.
אני חוצב ישירות בחומר, ללא הכנה מוקדמת, לא ברשום ולא בדגם.
כלי העבודה שלי הם הפטיש האיזמל ושתי ידי. מעולם לא מצאתי לי כלים יותר אמינים ויותר מדויקים, דרכם אוכל להעביר לחומר, את הרהורי לבי ואת רגשותיי העוברים בי בעת היצירה.
מעולם לא השתמשתי במכשור מכני. המכונה מהירה מדי לקצב מחשבתי, עצמאית ומהווה חיץ ביני לבין החומר. המכונה טובה לייצור אך לא ליצירה.

הצמאון הבלתי רווי שבי לחופש, המלווה אותי מאז תקופת מחנות המוות, מוצא גם הוא הד ביצירתי ומתבטא בחפוש המתמיד שלי לאור.
החציבה הישירה בעץ ובאבן, כמוה כפעולת האסיר השואף להשתחרר וחוצב לו מנהרה דרכה יצא לאור. הוא מאמין שימצא את החופש בסוף הדרך כאשר ישלים את עבודת החפירה, אך לא כזאת המציאות: כשם שלא היה חפשי לפני שהחל לחפור, כך לא יהיה חפשי גם כשיצא לאור. החופש שלי הוא בפעולת החציבה. השחרור שלי בעצם העבודה.

כאשר סיימתי פסל, אני מיד מתחיל אחר. מעולם לא חיפשתי נושא, מעולם לא חסרה לי השראה."

פרסים ואותות כבוד עריכה

  • 1955 – פרס נורמן מקרן אמריקה-ישראל לפסול
  • 1958 – פרס נוימן מקרן שווייצרית לאמנים יהודים באירופה
  • 1973 – פרס ראשון בתחרות בינלאומית לעצוב האנדרטה למחנה דרנסי (Drancy)
  • 1974 – מדליית הכסף של העיר מונטרוז' (Montrouge)
  • 1983 – מדליית הכסף של העיר פריז
  • 1985 – פרס ראשון בלון הסתיו בפריז
  • 1989 – המדליה המוזהבת של העיר פריז
  • 1989 – אות כבוד "אביר הספרות והאמנות של צרפת"
  • 1991 – פרס העיתונאים בשפת יידיש בפריז
  • 1993 – אביר לגיון הכבוד של מדינת צרפת
  • 1993 – פרס קרן בוכמן לזכר השואה, מקרן יהדות צרפת
  • 1994 – פרס החופש והשלום מטעם רפובליקת סין
  • 1998 – פרס קורמן מטעם אחוד העמותות של יהודי צרפת
  • 2005 – אות קצין לגיון הכבוד של מדינת צרפת

גלריית פסלים עריכה

  • רקוויאם ליהודי גרמניה. 1980. בוזן (Bosen). אזור הסאאר. אבן חול.
  • יד למגורשי השואה. 2006. טרמבלי-אן-פרנס. ברונזה
  • אנדרטה לחסידי אומות העולם. גרניט וורודה. "יד ושם". ירושלים.
  • מלחמת שוורים. זירת לוחמת שוורים של בוסקט. בורדו. גרניט וורודה. (Arenes du Bouscat)
  • תערוכה בגן התעשייה בתפן.
  • משה – או ניצחון האור. שיש לבן. ארנדז'לובץ, סרביה, יוגוסלביה.
  • החומר והרוח מס' 2. גרניט. ויסמבורג. צרפת.
  • קבוצת חמישה מוזיקאים. גרניט. היאנז' (Hayanges). צרפת.
  • "אמהות". גרניט. מוזיאון לאמנות מודרנית. פריז.
  • אליהו הנביא. גרניט וורודה. הר הכרמל, חיפה.
  • "החימר והרוח" מס' 1. גרניט. סנט-אבולד. צרפת.
  • "המבט". גרניט. טארב (Tarbes). אזור הפירנאים. צרפת.
  • עץ החיים. עץ. פריז/הרקוד- רשום בדיו סינית.

ביבליוגרפיה עריכה

  • "עולמו של הפסל שלמה זלינגר", טקסט: מ.פ. בוניסל ביאוגרפיה: רות זלינגר – צרפתית.

הוצאת Ferre. פריז 1998. ISBN 2-905556-13-17

  • The Death Camps- Drawings by an Survivor, Memoir from Beyond Life.

Somogy Art Edition. Paris. ISBN 2-85056-861-9, Bilingual: English - French

  • שלמה זלינגר, פסלים באיסוף המוזיאון הפתוח. גני התעשייה – תפן – ישראל. 2000. עברית/אנגלית.
  • קובץ שירה של דוד אסקובר-גלינדו. "ישראל". (ספרדית). רשומים של שלמה זלינגר. סן-סלבדור 1981.
  • ליונל ג'יאנו. תולדות הפסול המודרני בצרפת משנות 1950 ועד ימינו. הוצאת "ארטה" לאמנות 1982 – צרפתית.
  • "סתר הסתרים" חתוכי עץ של שלמה זלינגר. טקסט: ברונו דורושר (Durocher). הוצאת "קרקטר" פריז 1986.
  • "בית ספר לבנאות באוושויץ" טקסט של שרל פפירניק. רשומים של שלמה זלינגר. הוצאת "קרקטר" פריז/ הוצאת "מילה" בואנוס איירס.

קישורים חיצוניים עריכה