שרופים

שרופים (בצרפתית: Incendies) הוא מחזה פרי עטו של וג'די מועווד משנת 2003. הוא תורגם לאנגלית בשם Scorched בידי Linda Gaboriau.

נעה בירון בתפקיד נאוואל בהצגה "שרופים" בתיאטרון הערבי-עברי

אמה של נאוואל בהצגה "שרופים" בתיאטרון Lise-Guèvremont, מונטריאול, 2012

הנפשות הפועלות

• נאוואל מרוואן – גיבורת המחזה, אמם של התאומים, במחזה ישנם פלאשבקים לשלבים שונים בחייה מאז הייתה בת 14 ועד להיותה בת 65.
• אלפונס לבל – נוטריון, המוציא לפועל של צוואתה של נאוואל וחבר שלה.
• ז'אן מרוואן (ג'אנאן) – בתה של נאוואל, אחותו התאומה של סימון. דוקטורנטית למתמטיקה ומורה למתמטיקה באוניברסיטה.
• סימון מרוואן (סארוואן) - בנה של נאוואל, אחיה התאום של ז'אן. מתאגרף חובב.
• ראלף – מאמן האיגרוף של סימון.
• וואהאב – אהוב ליבה של מרוואן בגיל 14, ממנו נולד בנה, ניהאד.
• אלהאמה – המיילדת בכפר הולדתה של נאוואל, שיילדה את סבתה, אמה ואותה.
• ג'יהאן – אמה של נאוואל.
• נאזירה – סבתה של נאוואל.
• רופא בבתי היתומים.
• אנטואן דישארם – עובד בתיאטרון, בעבר עבד כאח בבית החולים בו הייתה מאושפזת נאואל וטיפל בה.
• סאוודה – בחורה ממחנה הפליטים הסמוך לכפר הולדתה של נאוואל, שיוצאת יחד עם נאוואל למסע חיפושיה אחר בנה.
• שני אנשי הפלנגות – סאוודה הורגת אותם לפני שהם מספיקים לירות בה ובנאוואל.
• עבדסאמאד דארזייה – אדם מכפר הולדתה של נאוואל.
• מדריך במוזיאון של מה שהיה בית הכלא של כפר ראייאת.
• פאחים – כיום אב בית של בית הספר, בעבר עבד בבית הכלא של כפר ראייאת.
• עבדאלמאלק (מאלק) – איכר שגידל את התאומים.
• ניהאד - בנה של נאוואל.
• עבד טארק – המענה של נאוואל בבית הכלא.
• איש זקן.
• שאמסאדין – המנהיג הרוחני של המחתרת של אזור הדרום.

תקציר העלילה

המחזה נפתח בקריאת צוואתה של נאוואל מרוואן במשרדו של הנוטריון אלפונס לבל, שנקבע כמוציא לפועל של הצוואה. הדבר נעשה בנוכחות שני ילדיה התאומים - ז'אן (הבת) וסימון (הבן). היא מורה לחלק שווה בשווה את רכושה בין התאומים, ובנוסף לכך היא מורישה לז'אן את המעיל הכחול ומורישה לסימון את המחברת האדומה. בצוואתה היא מבקשת לקבור אותה עירומה, בלי תפילה כשפניה לכיוון הארץ, בלי ארון קבורה, ובלי מצבה על קברה. נאוואל השאירה לז'אן מעטפה, עליה למצוא את אביהם ולתת לו אותה, היא השאירה לסימון מעטפה, עליו למצוא את אחיהם ולתת לו אותה וכותבת:

"כאשר המעטפות הללו ימסרו לנמענים שלהן

יינתן לכם מכתב

השתיקה תישבר

ואבן תוכל אז להיות מוצבת על קברי

ושמי על האבן ייחרט בשמש."

הבן זועם על כך שיחסה של אמו אליהם היה קר. במשך עשר שנים היא ישבה מדי יום במשפטים של פושעי מלחמה ואחר-כך בחמש השנים האחרונות לחייה היא הפסיקה לדבר. ולמרות זאת גם אחרי מותה היא באה אליהם בדרישות אבסורדיות המופיעות בצוואה, הוא אינו מתכוון למלא אחר בקשתה. ז'אן שבה בערב למשרד הנוטריון ולוקחת את המכתב המיועד לאביה.

המחזה מתרחש בפלשבקים מקורותיהם של התאומים בהווה, המחפשים את אימם, לתחנות בחייה של נאוואל אמם, המקבילות להתקדמות בחקירתם של התאומים.

נאוואל בת ה-14 מנהלת רומן עם וואהאב ממחנה הפליטים הסמוך לכפר הולדתה. הם אוהבים מאוד והיא נכנסת להיריון. ג'יהאן אמה מציבה בפניה אולטימטום – לוותר על התינוק או לעזוב את הכפר חסרת כול, נאוואל נכנעת. לפני שלוקחים ממנה את התינוק היא מכניסה אף של ליצן לחיתוליו. אלהאמה המיילדת לוקחת איתה את התינוק והולכת דרומה.

נאוואל בת 16. נאזירה סבתה גוססת, מבקשת ממנה ללמוד קרוא וכתוב ואומרת לה שבגלל שקרוביה אינם יודעים קרוא וכתוב, הם תקועים במקום ושמה לא ייכתב על מצבתה לאחר מותה ומבקשת מנכדתה ללמוד קרוא וכתוב, לשוב לכפר ולחרוט את שמה על מצבתה.

ז'אן פוגשת את אנטואן דישאם, שהיה אח בבית החולים בו נאוואל הייתה מאושפזת שש שנים וטיפל באמה. היא מספרת לו שאמם אמרה להם שהיא ואביהם אהבו זו את זו, שהוא מסר את נפשו למען המולדת בזמן המלחמה. אנטואן הקליט את האם בטייפ במשך 500 שעות ונותן לז'אן את הקלטות. ז'אן נעדרת מעבודתה באוניברסיטה בלי להודיע על כך לאיש ומאזינה לקלטות, בהן נשמעות רק שתיקותיה של האם.

נאוואל בת ה-19 שבה לכפר אחרי שלוש שנות היעדרות במהלכן למדה קרוא וכתוב. היא חורטת על קברה של סבתה את שמה של הסבתה, כפי שהבטיחה לה. נאוואל עוזבת את הכפר כדי לחפש את בנה. בחורה בשם סאוודה, ממחנה הפליטים הסמוך, מתעקשת ללוות אותה, רוצה שתלמד אותה קרוא וכתוב ובתמורה היא תעזור לה למצוא את בנה. נאוואל מלמדת את סאוודה קרוא וכתוב. נאוואל וסאוודה נודדות בין בתי היתומים בארץ בניסיון למצוא את הבן האבוד. מתחוללת מלחמה בין הפלנגות לפליטים מהמחנות. כל צד אונס ורוצח ללא רחמים גברים, נשים וטף של הצד שכנגד.

נאוואל הפסיקה לדבר ב-21 באוגוסט 1997, כשהקשיבה לסדרת משפטים שנערכה בבית הדין הבינלאומי של פושעי מלחמה ממולדתה. ז'אן מצאה תמונה של אמה בת ה-40 עם חברתה. בתצלום נראה אוטובוס שרוף מאחורי נאוואל וסאוודה ועליו כתוב "פליטים מכפר ראייאת". אחד הדיונים הרבים במשפטים שנאוואל האזינה להם היה של פושעים מכפר ראייאת. ז'אן ואנטואן משוחחים ביניהם ומבינים שבסוף שנות השבעים של המאה העשרים אמה הייתה בסביבות הכפר ראייאת שבו נבנה בית כלא ושתיהן נשאו אקדחים. ז'אן יוצאת לרכוש כרטיסי טיסה ללבנון. הנוטריון מספר לתאומים שלאמם הייתה פוביה מאוטובוסים ושהיא סיפרה לו שכשהייתה צעירה שרפו וירו על אוטובוס לנגד עיניה.

ז'אן מגיעה לכפר הולדתה של אמה ופוגשת את עבדסאמאד דארזייה. הוא מספר לה שלפי האגדה לילה אחד הפרידו בין נאוואל לוואהאב ומספר שנאוואל עזבה את הכפר עם סאוודה, שקראו לה הנערה ששרה.

סאוודה יורה למוות בשני אנשי פלנגות שהתכוונו להרוג אותה ואת נאוואל.

ז'אן מגיעה לבית הכלא של הכפר ראייאת. בית הכלא נהפך בשנת 2000 למוזיאון כדי למשוך תיירים. המדריך במקום מספר לה על המענה אבו טארק ומראה לה את התא של האישה ששרה, שהמספר שלה היה 72 ומספר שהיא הייתה כלואה שם חמש שנים. הוא מפנה אותה לאב הבית של בית הספר המקומי, שבעבר היה שומר בבית הכלא.

נאוואל מזמן חדלה לחפש את בנה. סאוודה לימדה אותה לשיר. נאוואל בת הארבעים עדות לרצח אכזרי של נשים וילדים בידי אנשי הפלנגות. נאוואל רוצה לנקום ומתכננת להרוג את מנהיג הפלנגות. היא מקבלת עבודה כמחליפה למורה של ילדיו של המנהיג והורגת אותו.

ז'אן נפגשת עם פאחים, אב הבית של בית הספר ומראה לו את המעיל הכחול. הוא מסתכל על כיס המעיל עליו כתוב המספר 72 והוא אומר שזו האישה ששרה. ז'אן מראה לו את תמונת אמה והוא מזהה את נאוואל בתור האישה ששרה, אותה אחת שהרגה את מנהיג הפלנגות. הוא מספר לז'אן שהיא היחידה מכל חבריה שנשארו בחיים, שכן האחרים נהרגו בקרבות או נרצחו בידי הפלנגות. שמו אותה בכלא, אבו טארק היה אונס אותה בלילות והיא נכנסה ממנו להיריון. היא שמה את התינוק בדלי. הוא לקח את הדלי ומסר את התינוק לידיו של איכר שחזר עם העדר שלו לכיוון הכפר סירוואן. הוא שולח אותה לשאול מי גידל את הבן של האישה ששרה, רועה שפגשה שולח אותה לבית הוורוד בו מתגורר אדם זקן בשם עבדאלמאלק. היא מספרת לו שהיא בתה של האישה ששרה. עבדאלמאלק תופס את זרועותיה וקורא לה ג'אנאן. הוא מספר לה שפאחים אינו זוכר היטב ולמעשה הוא גידל תאומים, שנולדו מן האונס.

נאוואל השתחררה מהכלא בגיל 45 ועבדאלמאלק מחזיר לה את התאומים שגידל.

נאוואל בת השישים נושאת עדות במשפטם של פושעי המלחמה

"העדות שלי אני אשא אותה לנגד עיניו של המענה שלי. אבו טארק. אני מבטאת את השם שלך בפעם האחרונה בחיים שלי. אני מבטאת אותו כדי שתדע שאני מזהה אותך. שלא יהיו לך שום ספקות בזה. הרבה מתים, אם הם היו קמים ממיטת הכאב שלהם, יכלו גם הם לזהות אותך ולזהות את חיוך הזוועות שלך... האשה ששרה. צרוף המלים הזה. צרוף המלים הפשוט הזה, אני רואה, גורם לך לרעוד. האשה ששרה, אתה זוכר עכשיו, אתה יודע את האמת של הזעם שלך עלי, כשתלית אותי הפוכה מהרגליים... כשהמים מעורבבים בחשמל... כשהמסמרים מתחת לציפורניים שלי, כשהאקדח הטעון בכדורי סרק צמוד לרקה שלי... הירייה והמוות שהיה שותף לעינוי, והשתן על הגוף שלי, השתן שלך, בפה שלי, על איבר המין שלי ואיבר המין שלך בתוך איבר המין שלי, פעם, פעמיים, שלוש פעמים, ולעתים כל כך קרובות עד שהזמן נשבר לרסיסים. הבטן שלי שהתנפחה ממך, העינוי המבחיל שלך בתוך הבטן שלי, ולבד, רצית שאני אשאר לבד כשאני יולדת. שני ילדים. תאומים. בגללך לא יכולתי עוד לאהוב את הילדים, נאבקתי לגדל אותם בעצב, בשתיקה. איך לספר להם עליך, לספר להם על אבא שלהם, לספר להם את האמת שבמקרה הזה היתה פרי בוסר שלנצח לא יבשיל? מרה, מרה היא האמת שנאמרת. הזמן יעבור, אבל אתה לא תברח מדין הצדק שבורח מכולנו..."

סימון קורא את העדות מהמחברת האדומה ומבין שאבא שלו היה אנס.

סימון מדמיין את עצמו משוחח עם אמו בת ה-65 שאומרת שלו קוראים סארוואן, לאחותו ג'אנאן, לאביו אבו טארק ועליו לגלות את שמו האמיתי של אחיו.

ניהאד משוטט לבדו ויורה בעוברי אורח חולפים, כולל בילדים ומצלם אותו תוך כדי. באותו זמן הוא שר ומשוחח עם עצמו באנגלית.

אלפונס לבל וסימון מגיעים ללבנון. אלפונס מגלה שלאחיו של סימון קוראים ניהאד ארמאני. הם מגיעים לשאמאסדין, שהיה המנהיג הרוחני של המחתרת של אזור הדרום בזמן המלחמה. שאמאסדין מספר לו שאחיו הגיע אליו, הוא לימד אותו להפעיל נשק והוא נהיה לקלע קטלני. אחר-כך אחיו עזב אותו וחיפש במשך שנים את אמו. בשלב מסוים הוא התחיל לירות בעוברים ושבים ולצלם אותם. אז פלש ללבנון הצבא שפלש מהדרום (רמז לישראל). יום אחד הם תפסו אותו, אימנו אותו ומינו אותו לממונה על החקירות בעינויים בבית הכלא שהם בנו בכפר ראייאת. ניהאד שינה את שמו לאבו טארק. הבן עינה את אימו ואנס אותה, בלי לדעת שהיא אמו.

ניהאד הארמאני הידוע כאבו טארק מעיד במשפטו. הוא מודה בכך עינה והרג ורוצה להודות לגברים שהכה והנשים שאנס, כי היו להם פנים עם הבעה יותר מרגשת והם איפשרו לו לצלם תצלומים יפים. הוא אומר שהמשפט היה משעמם ובלי מוזיקה. הוא מספר שהאנשים שגידלו אותו סיפרו לו שבדלי שמצאו אותו שמה אמא שלו אף אדום של ליצן. הוא רוצה להפיג את השיעמום ולהציל את כבודו העצמי. הוא שם את אף הליצן ושר. נאוואל בת ה-60 מזהה את בנה.

ז'אן מאתרת את ניהאד ומוסרת לו את המעטפה. הוא קורא את המכתב וקורע אותו. סימון נותן לניהאד את המכתב שמיועד לאביו

פרסים

הפקת שנת 2007 בתיאטרון טרגון בטורונטו זכתה בשני פרסי דורה מאבור מור, האחד למחזה הטוב ביותר והשני לבמאי הטוב ביותר (ריצ'רד רוז). ההפקה הועלתה מחדש מספר פעמים ויצאה לסיבוב הופעות ברחבי קנדה בשנים 2008–2009.

ההפקה בישראל

"שרופים" עלה בישראל לראשונה על ידי תלמידי השנה השלישית של מחזור מד' בסטודיו למשחק ניסן נתיב תל אביב. היא המשיכה והציגה בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, על ידי צוות שחלקו שחקני הסטודיו.

שרופים, התיאטרון הערבי-עברי ביפו, הצגת בכורה – 2010

• יוצרים - עברית: דורי פרנס, בימוי: מיכאל רונן, תפאורה ותלבושות: אפרת ערבות, תאורה: מרטין עדין, מוזיקה מקורית: איציק שושן, הדרכה קולית: גלינה קנאון, שפה ודיבור: נגה יתומי, תנועה: מרינה בלטוב, איפור ועיצוב שיער: סיגלית גראו.
• שחקנים: נאוואל – נועה בירון, ז'אן – ענת חדיד, סימון - גל פרציגר, הנוטריונית אלפונסה לבל - חוואלה חאג' דיבסי, אנטואן\אב הבית\עיתונאי - יובל רוזמן, סאוודה\ נאזירה - חווה טיזזו, וואהב\איש פלנגות\ניהאד - ניר זליחובסקי, רופא\ עבדסאמאד\שאמסדין - מחמוד מורה.

העיבוד לסרט

"שרופים" עובד לסרט "האשה ששרה" בבימויו של דניס וילנב. בתפקידים הראשיים משחקים לובנה אַזַאבַּל, מליסה דסורמו-פולין, מקסים גודה ורמי ג'ירארד. הסרט היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר בשנת 2011. הוא זכה בשמונה פרסי ג'יני.

קישורים חיצוניים

• "שרופים", באתר תיאטרון טרגון
• המחזה באמזון
• "שרופים", באתר התיאטרון הערבי-עברי ביפו