תאוריית קוף המים

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

תאוריית קוף המים או השערת הקוף המימי (Aquatic Ape Hypothesis (AAH) או Aquatic Ape Theory (AAT)) מציעה כי האבות הקדמונים של האדם חיו במשך תקופה אחת או יותר בסביבה מימית למחצה וכי ההתאמה האבולוציונית לסביבה זו אחראית לרבים מהמאפיינים של הסוג אדם (הכולל כעת רק את המין האנושי) שאינם נצפים בקרב פרימטים אחרים. תומכי התאוריה מצביעים על מספר תכונות ייחודיות לאדם על פני שאר היונקים, המקנות יתרון אבולוציוני בסביבה ימית ולפיכך קיימת סבירות שהתפתחו במסגרת התאמתו של פרימט קדום לחיים בסביבת אגמים. התאוריה אינה מנוסחת באופן עקבי המציב ניבויים הניתנים להפרכה, אלא מהווה אוסף של תובנות ורעיונות ולא התקבלה בזרם המרכזי של הפלאואנתרופולוגיה. למרות שמאמרים המתארים את ההשערה באופן עקבי לא התפרסמו בכתבי עת מדעיים, הרי שהתפרסמו בכתבי עת מדעיים בעלי ביקורת עמיתים מספר עבודות המעמתות את ההשערה עם המודל התקני (ה"יבשתי") ודנו בה, לרוב בנימה ביקורתית חריפה[1].

נקבת גורילה חוצה מקווה מים בהליכה זקופה

על-פי ניסוחים שונים של ההשערה, האבות הקדמונים של בני האדם התפתחו בסביבות לחות וחמות וצרכו את רוב מזונם מסביבות של ימים רדודים, אגמים או נהרות על ידי סריקה של אזור החוף, הליכה במים הרדודים, וצלילה – בחיפוש אחר מזונות כמו אגוזי קוקוס, ביצי ציפורים, צבים, רכיכות, סרטנים, וחלקים של צמחי קנה, פפירוס וצמחי מים אחרים. קיימות פרשנויות המציעות סביבות של מים מתוקים (Ellis 1993), וריאציות על ציר הזמן (Verhaegen et al. 2002), ווריאציות על מידת הברירה וההתאמה הנובעת מהשלב בו חי האדם בסביבה מימית. הניסוח הפופולרי ביותר כולל אפיזודה סמי-מימית המקבילה לתפוצה של הסוג אדם באזורי החוף של אגמי השבר הסורי אפריקני במזרח אפריקה, ושל האוקיינוס ההודי, בתקופות פליוקן-פליסטוקן.

יש המתארים בפירוט את האפשרות כי ענף של קופי האדם, באזור משולש עפר שבאתיופיה, מצא עצמו לפני מספר מיליוני שנים תחת אילוץ לעבור לחיות במימי ימה ענקית, זאת כנראה עקב חוסר במזון יבשתי לנוכח תקופת יובש, כאשר מי החופים והלגונות של הימה סיפקו שפע של בעלי חיים קטנים קלים לתפיסה ועם תחרות מעטה על מקורות המזון הללו. עם הזמן הסתגל קוף האדם העפרי לסביבה, הוא בילה את מרבית זמנו בהליכה במים רדודים או שחייה, מבנה גופו הותאם יותר ויותר להליכה זקופה, הוא השיל מעצמו את הפרווה החיצונית בחלקי הגוף שמתחת לפני המים, פיתח שכבת שומן תת-עורית החיונית לשמירה על חום הגוף בעת שהייה במים, מערכת העיכול שלו הותאמה לצריכה של מזון ימי מן החי, והאינטליגנציה שלו התפתחה עקב הצורך לשרוד בסביבה שמבנה גופו הקודם לא הותאם אליה (החשיבה מפצה על חוסר ביעילות גופנית בסביבה החדשה).

עם הזמן, בחלוף מיליוני שנים נוספות, נסגר החיבור של ימת עפר אל הים הפתוח, כפי הנראה עקב רעידת אדמה מסיבית, הימה הלכה והומלחה, המזון בה הלך והידלדל, השהות בה הפכה בעייתית יותר למין האנושי, והאדם היה צריך לנטוש אותה בהדרגה בחזרה אל הסביבה היבשתית היבשה שאליה כבר לא היה מותאם, כאשר שוב החשיבה פיצתה על היעדר התאמה גופנית לסביבה החדשה. אפשרות זאת נתמכת בהימצאות שרידים של ימה ענקית קדומה שהומלחה באזור משולש עפר אשר בו גם נמצאו שרידים קדומים של המין האנושי כמו השלד הידוע בשם לוסי.

ההתאמות בין מבני הגוף האנושי לסביבה מימית (רצוי להקיש על התמונה להגדלה מרבית)

תולדות הרעיון עריכה

עוד לפני שנת 546 לפני הספירה, הפילוסוף היווני אנכסימנדרוס ממילטוס הציע את האפשרות שמקורו של המין האנושי הוא חיה מימית. הוא חשב שתקופת הינקות הממושכת של בני האדם לא הייתה מאפשרת הישרדות עבור מין יבשתי. רעיון זה התבסס על כוחות של יסודות של מוטציה, ולא על אבולוציה.

מקס וסטנהפר (Max Westenhöfer) הציע את התאוריה המודרנית בשנת 1942, בספרו "דרכו הייחודית של האדם" (Der Eigenweg des Menschen). התאוריה הפכה לידועה יותר בשנות ה-60, כאשר הביולוג הימי סר אליסטר הארדי הציג אותה בחוגים אקדמיים. הארדי חשב על הרעיון באופן פרטי מאז שנות ה-30, בלי קשר לווסטנהופר.

הסופרת הפמיניסטית וכותבת התסריטים איליין מורגן פיתחה את התאוריה ופרסמה אותה, בספרה הראשון בנושא "מוצא האישה" שיצא לאור בשנת 1972 (מזכיר את "מוצא האדם" של דרווין), ולאחר מכן בספרים נוספים: "הקוף המימי" (1982), "צלקות האבולוציה" (1990), "מוצא הילד" (1994), ו"היפותזת קוף המים" (1997). לטענתה הטיעונים המקובלים לגבי יתרונות ההליכה הזקופה והעדר השיער, שסייעו כביכול לציידים בסביבת סוואנה, הם מופרכים ואינם מהווים יתרון אמיתי. תחילה היא מתחה ביקורת על כך שהיתרונות הנטענים במודל המקובל "היבשתי" נוגעים רק לגברים בקבוצה ("הציידים"), ואין במודל התייחסות ליתרונות לאם או לוולדות. בהמשך, מתוך עיון בתהליכי הלידה והינקות הגיעה מורגן לתאוריה הימית.

מאפיינים ייחודיים באדם המוסברים על ידי התאוריה עריכה

עירום עריכה

המין האנושי הוא המין היחיד מקרב הפרימטים שבו השיער ברוב הגוף הוא כה עדין ודליל עד שהוא חושף את העור מתחתיו. סביבות שמובילות למינים עירומים של יונקים הן הטרופית (בקרב חלק מהיונקים הגדולים יותר כמו פילים – בעצמם צאצאי מינים ימיים – וחלק ממיני הקרנפים), המימית (לווייתנים, דולפינים, תחשי משכן, ופרות ים), והסמי-מימית או החופית (בהמות, בבירוסה) והתת-קרקעית (חולד עירום).

היעדר שיער-גוף סמיך מקנה יתרון אבולוציוני בסביבה מימית ומקל על השחייה, המאפשרת ניידות מהירה יותר המסייעת בהתחרות על מזון, הימלטות מטורפים ונדידה למקומות נוחים ומתאימים יותר בעת שינויים סביבתיים.

הליכה זקופה עריכה

קיימים מעט מאוד יונקים הנעים באמצעות שתי רגליים, והאדם הוא היונק היחיד שאימץ יציבה זקופה לגמרי במשך כל הזמן עם עמוד שדרה זקוף. גורילות, שימפנזים, ודובים מסוגלים ללכת על שתי רגליים כשיש להם סיבה מסוימת לכך. לדוגמה, כאשר שימפנזים אוכלים עשבים בנחל, הם לרוב עומדים על שתי רגליים ומבוססים במים כאשר פלג הגוף העליון שלהם נמצא מחוץ למים, הם עושים זאת בקלות יחסית, אבל הם תמיד חוזרים להליכה על ארבע כאמצעי הבסיסי לתנועה. כמה יונקי כיס כמו האינדירים קופצים הצידה על שתי רגליים כאשר הם על הקרקע, היות שההתאמה שלהם לקפיצה מענף לענף הופכת את ההליכה על ארבע לקשה. קנגורו ומינים של מכרסמים קופצים מתקדמים עם שתי הרגליים בו זמנית עם ברכיים כפופות ומותניים כפופות בזמן מנוחה.

ההולך על שתיים מסוגל להגיע לעומק גדול יותר באגם, בחיפוש אחר מזון או בהימלטות מטורפים, ועדיין מסוגל לנשום אוויר ולנוע ביציבות. לחץ המים על פלג הגוף העליון מקנה את התמיכה הדרושה להליכה זקופה.

נשימה עריכה

לרוב היונקים היבשתיים אין שליטה מודעת על נשימתם. אפשר להשוות את השליטה הרצונית שיש לבני האדם על מערכת הנשימה שלהם לזו של יונקים סמי-ימיים, שיכולים לשאוף אוויר בכמות מספקת לצורך צלילה, ואז חוזרים אל פני השטח.

מורגן טוענת כי יכולת זו של שליטה מודעת על הנשימה היא אחד התנאים שאיפשרו מאוחר יותר לבני האדם לפתח תקשורת קולית על ידי דיבור.

שומן עריכה

השומן אצל רוב היונקים היבשתיים הוא פנימי, הוא אינו מחובר לעור ולא ניתן לחוש בו מבעד לעור. בעוד שבאדם, השומן הוא חיצוני ומחובר לעור, בדומה לכמה יונקים סמי-ימיים. השומן מסייע בבידוד ומקל על הציפה במים. השומן מרובה בפרט ביילודים ומגדיל את נפחם, באופן שמקשה על המעבר בתעלת הלידה. לפיכך, חייב להיות לשומן היילודים יתרון אבולוציוני כלשהו, המפצה על הקושי בלידה. ואכן, תכונות הבידוד והציפה של השומן חיוניות במיוחד לרך הנולד ומהוות יתרון מובהק.

היריון ולידה עריכה

ראשו של ולד האדם גדול מאוד באופן יחסי לוולדות של פרימטים אחרים ויונקים בכלל, בשל מוחו הגדול. עם זאת, היציבה הדו-רגלית גורמת לכך שפתח תעלת הלידה בנקבת האדם צר ומפותל והופך לפיכך את הלידה לקשה במיוחד. מחקרים הראו שלידה במים מסייעת מאוד לתהליך הלידה והיא בעלת יתרונות נוספים. כך למשל הוולד נושם את נשימתו הראשונה כאשר הוא חש באוויר על פניו. כאשר הוא נולד באופן רגיל נשימה זו מתבצעת בטרם נוקו פניו ממשקעי הלידה והוא עלול לשאוף משקעים לריאותיו. לעומת זאת, בלידה במים הוולד אינו נושם מיד אלא ממשיך להיזון מחבל הטבור, וכאשר מוציאים אותו מהמים והוא חש באוויר, פניו נקיות ואין סכנה שישאף משקעים. זאת ועוד, הוולד מבצע תנועות שחייה ספונטניות עם הלידה.

בעת ההיריון מתארך שיער האם ומתעבה. השיער הארוך יכול לאפשר ליילוד אחיזה נוחה ובטוחה גם כאשר האם שוחה.

מבנה האף עריכה

מבנה האף האנושי ייחודי ושונה מאוד מאפים של פרימטים אחרים. צורת אף זו מסייעת לנשימה בסביבה מימית. מין נוסף בעל אף דומה הוא קוף חוטם, המתאפיין אף הוא במחייה בסביבה מימית למחצה, בשחייה טובה ובהליכה זקופה על מנת לחצות מקווי מים, הממשיכה אף לאחר שחצו את מקווה המים, ביבשה.

חוש ריח זניח עריכה

חוש הריח של האדם נחות ביחס לחוש הריח של יונקים אחרים ואינו מהווה חוש מרכזי. אבחנה דקה בין ריחות עדינים אובדת במים ולפיכך לא נדרשת לחי בסביבה כזו יכולת הפרדת ריחות ברמה גבוהה, המתקיימת ביונקים יבשתיים וסביר שתתנוון או לא תתפתח מעבר ליכולת הפרדה גסה.

בקרת חום גוף עריכה

חום הגוף הטבעי של האדם נמוך יחסית בקרב היונקים, וחשוב מכך הוא יציב מאוד באופן יחסי וללא תנודות, תכונה המאפיינית יונקים ימיים ומסייעת להתנהלות ארוכה בתוך מקווה מים.

ביקורת עריכה

ההשערה לא נוסחה מעולם במאמר מדעי עקבי, הניתן לפרסום בכתב עת מדעי ומציב ניבויים הניתנים להפרכה, אלא מהווה אוסף תובנות שנוסחו על ידי חובבים.

הביקורת מתייחסת למספר היבטים, חלקם מהווים גם את סוד קסמה הפופולרי: ביקורת מתודולוגית לגבי איסוף הנתונים ותקפותם, הצגה פשטנית ופסקנית של ההשערה כאמת בלתי מעורערת, תפיסה של ההשערה כחוץ-ממסדית וקוראת תיגר ותפיסה של ההשערה כפסאודו-מדע.

עירום עריכה

השיער האנושי שונה באופן קיצוני מכל היונקים הימיים שנזכרו קודם. ההשוואה ליונקים ימיים מלאים (לווייתנאים, תחשאים וכו') חשודה, היות שמאפייני חיות אלו התפתחו על פני תקופה ארוכה בהרבה מאשר בני האדם. נוסף לכך, רבים מתומכי השערת הקוף המימי טוענים כי האב הקדמון המשוער מעולם לא היה כל כך ימי, ולכן מציגים חוסר התאמה פנימית בטיעונים שלהם כאשר מאפיין של יונקים ימיים מלאים מופיע ללא תמריץ ברירה דומה. הבבירוסה הוא יונק בינוני-בגודלו שחי באזורי חוף שהוא עירום כמו בני האדם. זיעה היא התאמה לאיזון תרמי, החשובה במיוחד לתפקוד המוח. עבור חיה שעיקר הצלחתה נובע ממוח גדול, זו התאמת מפתח. הזעה כאמצעי לשמירה על חום גוף קבוע מושגת באופן מיטבי עם שיער עדין ודליל, דבר המאפשר גישה של אוויר לעור. כמו כן ייתכן כי העירום היחסי של האדם אינו קשור לא לאיזון חום גוף ולא להתנגדות לתנועה במים, אלא לברירה מינית כתוצאה ממשיכה מינית לנקבות ללא שיער (אבל דבר זה אינו מסביר מדוע גברים נוטים להיות קרחים יותר מנשים).

ההצעה לפיה יונקים ימיים או יונקים סמי-ימיים מאבדים את פרוותם מבוססת על קבוצה קטנה של יונקים ימיים שעשו כן, ובדרך כלל יונקים ימיים גדולים יותר. ליונקים גדולים רבים פרווה קצרה ועדינה יותר, בלי קשר לשאלה אם הם ימיים או לא. רוב מיני היונקים הימיים והסב-ימיים שמרו על פרוותם. אפילו בתוך המים, פרווה היא מבודד טוב. בונים, לוטרות, כלבי ים, ודובי קוטב שמרו על פרוותם.

לפרימטים צעירים רבים ראש גדול יותר, פחות שיער, ויכולת גדולה יותר ללמוד. עובדה זאת, בצירוף שלדים דומים, הובילה ביולוגים אבולוציוניים רבים, כולל סטיבן ג'יי גולד, להסיק כי העירום של בני האדם נגרם מנאוטניה של אבותינו הקדמונים.

מחקר משנת 2003 טוען כי ייתכן שעירום נבע כדרך להיפטר מעומס טפילים ברגע שהומינואידים יכלו לווסת את החום באופן יעיל יותר באמצעות חימום ובגדים. עובדה זאת, יחד עם ברירה על רקע משיכה מינית, עשויה להסביר את העירום כמו גם את דפוסי העירום של כל מגדר [1](הקישור אינו פעיל). עם זאת, טפילים חיים גם על בגדים, ואם הפחתת עומס טפילים הייתה גורם משמעותי, ניתן היה לצַפות ששיער הראש יֹאבַד באופן דומה בגברים ובנשים.

הליכה זקופה עריכה

רוב ההומינואידים יכולים ללכת לפחות באופן זמני על שתי רגליים, ומשתמשים במצב הזקוף למצבים של תנועה, תזונה, והיגיינה, וכולם מתאימים לחיים יבשתיים. סוגי קופים כמו אורנגאוטן או גיבונים, אשר נעים בדרך כלל על ידי התנדנדות על ענפי עצים, הולכים על שתיים כאשר הם הולכים על האדמה. אין צורך לערב חיים מימיים היות שהתקדמות על שתיים קיימת כבר בקרב משפחת ההומינואידים.

אין שום יונק ימי שהולך על שתיים. מעט בעלי ארבע רגליים פיתחו הליכה על שתיים בסביבה בה השחייה היא דרך ההתקדמות העדיפה. מעבר לכך, יש שימפנזים שכן הולכים על שתי רגליים ללא מאמץ ניכר כמו השימפנזה אוליבר (אנ').

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • Morgan, Elaine (1972). The Descent of Woman. Souvenir Press. ISBN 0-285-62700-7.
  • Morgan, Elaine (1982). The Aquatic Ape. Stein & Day Pub. ISBN 0-285-62509-8.
  • Morgan, Elaine (1990). The Scars of Evolution. Souvenir Press. ISBN 0-285-62996-4.
  • Morgan, Elaine (1994). The Descent of the child. Souvenir Press. ISBN 0-285-63377-5.
  • Morgan, Elaine (1997). The Aquatic Ape Hypothesis. Penguin. ISBN 0-285-63518-2.
  • Morgan, Elaine (2008). The Naked Darwinist. Eildon Press. ISBN 0-9525620-3-0.

קישורים חיצוניים עריכה

הצגת ההשערה עריכה

ביקורת וספקנות עריכה

הערות שוליים עריכה