תותח
 |
יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | ||
| הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. | |||
תותח הוא כלי נשק חם הנועד להמטיר פגזים על אויב הנמצא במרחק ממנו. פגז התותח מונע מכוח הפיצוץ של אבק השריפה בעת הירי. כיום מקובל להגדיר תותח ככל כלי ירייה חם שהקליבר שלו הוא 20 מ"מ ומעלה. לצד התותחים הכבדים קיימים גם תותחים אוטומטיים, קטנים יחסית (כגון M61 וולקן), היורים מאות ואף אלפי פגזים קטנים לדקה.
עקרון פעולה
עקרון הפעולה של התותח דומה לעקרון הפעולה של נשק קני חם אחר. הצתת אבק השריפה יוצרת תגובה כימית מהירה המשחררת כמות גדולה של גזים בתחתית הקנה. לחץ הגז הפתאומי שנוצר דוחף את הפגז במעלה הקנה (הכיוון הפנוי היחיד) ומעביר אליו כמות גדולה של אנרגיה קינטית עד לשחרורו של הפגז מלוע התותח. בחלק מהתותחים מוכנס אבק השריפה במארז נפרד מהפגז (בשק או באמצעי קיבול רך אחר) וזאת בשונה מכלי נשק קניים קטנים שבהם מוחדר תרמיל מתכת ביחד עם הקליע המורכב בקצהו (תחמושת אחודה). הדיפתו של הפגז יוצרת רתע בעוצמה שקולה למסתו של הפגז המוכפל במהירותו.
היסטוריה
תקופה עתיקה
תותחים קדומים שלא השתמשו באבק שריפה ידועים עוד מהמאה ה-3 לפנה"ס. הקרב המתועד הראשון בו נעשה שימוש בתותח בעל אבק שריפה, אירע בסין, כאשר ב-28 בינואר 1132 הגנרל חאן שיג'ונג, מפקד מטעם שושלת סונג, השתמש בחואוצ'ונג, כלי מוארך שיוצר מעץ במבוק, כדי לכבוש עיר במחוז פוג'יין.
התותח העתיק ביותר ששרד עד היום, נמצא במנצ'וריה המונגולית ומתוארך לשנת 1282.
התותחים מגיעים למזרח התיכון ואירופה
ההיסטוריון הערבי אחמד אל-חסן מצביע על קרב עין ג'אלות שנערך ב-1260 כשימוש הראשון של הממלוכים בתותחים. הידע הכרוך בשימוש באבק השריפה הגיע ככל הנראה מאסיה דרך המונגולים.
בני אל-אנדלוס השתמשו בתותח במצור על סביליה ב-1248, ובמצור נאיבלה ב-1262.
אבק השריפה החל להגיע לאירופה, בראשית המאה ה-13, והתותחים הראשונים יוצרו בה בתחילת המאה ה-14.התיעוד העתיק ביותר לשימוש בתותח באנגליה נמצא בציור משנת 1326. בציור של וולטר מילימט נראה חייל היורה פגז דמוי חץ. התותחים הראשונים היו מכונות לא מדויקות שנועדו בעיקר להפיל חומות של ערים בצורות. במקביל ליכולות ההגנה של הערים, הקליבר של התותחים הלך ועלה בהדרגה כדי לירות כדורי אבן גדולים יותר מטווח רחוק יותר, עד ליצירת תותחי על בעלי קליבר של למעלה מ-50 ס"מ ועד 80 ס"מ. במקביל התפתחה הטכנולוגייה העדיפה של סוללות תותחים בעלי קליבר קטן יותר, היורים כדורי ברזל.
המאה ה-16 וה-17
במאה ה-16 החלה ההתפתחות המשמעותית בתותחים. התחילו להשתמש בהם בשדות קרב והרכיבו אותם על ספינות.
התפתחה טקטיקה ללוחמה נגד התותחים (בעיקר בערים בצורות) שהתבססה על ביצורי "מגנן" נמוכים ועבים. התותח עדיין לא שימש כנשק הכרעה בשדה הקרב.
לקראת סוף המאה ה-17 הומצאו בהולנד תותחי ההוביצר המסוגלים לירי גם בכינון ישיר וגם במסלול תלול, שהיו פחות יציבים בזמן הירי מתותחי שדה, מה שהקטין את כמות אבק השריפה שהיה ניתן להשתמש בה. בהמשך, מספר צבאות אירופאים החלו להמציא הוביצרים שהיו ניידים מספיק כדי ללוות צבאות בשדה-הקרב.
המאה ה-18 וה-19
מאמצע המאה ה-18 ובראשית מאה ה-19 חלה התקדמות עצומה בהתפתחות התותחים שהפכו לכלי נשק שמכריע מערכות. זאת בשל שיפור משמעותי בטווח, בדיוק ושל התותחים, וכן ברמת ההרסניות של הפגזים. נפוליאון ריכז את התותחים בסוללות ענק בנות עשרות ולעתים אף מאות תותחים.
באמצע המאה ה-19, חלק מהצבאות ניסו לפשט את הארטילריות שלהם על ידי המצאת תותחים בעלי קנה חלק קדח, שעוצבו לירות גם פגז מתפוצץ וגם פגז ברזל, ובכך החליפו גם את הוביצרי-השדה וגם את תותחי-השדה. המפורסם מבין התותחים האלה היה הנפוליאון 12-פאונדר, נשק צרפתי שנעשה בו שימוש רב במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.
הלמוט פון מולטקה הזקן הגרמני החזיר את התותחים לגדודים כמו שהיה לפני נפוליאון בשל החידושים הטכנולוגיים הרבים שחלו בכלי נשק זה (בעיקר הקנה הקדוח ואבק השריפה הלא מעשן).
המאה ה-20
תחילת פיתוח תותחים קטנים (בקטרים של 20 מ"מ עד 75 מ"מ) שהותקנו על גבי טנקים וכלי-רכב שונים. ראו עוד על התותח בטנק בערך טנק.
הייצור ההמוני יצר תותחים כבדים אך ניידים יותר, שחוברו למכוניות וג'יפים ונגררו לשדה הקרב. במקביל היו נסיונות להשתמש בארטילריה למטרת הפצצה מרחוק של מטרות וביצורים. פותחו תותחי על בקליבר גדול מ-40 ס"מ כגון "ברטה השמנה" ו"תותח פריז", שטיווח את פריז ממרחק 130 ק"מ. חלק מתותחי הענק הורכבו על גבי רכבות ואוניות.
אחרי שנות ה-60 נכנס לשירות התומ"ת (תותח מתנייע) - תותח המותקן על תובה זחלית ויכול להתנייד בכוחות עצמו. הקוטר הנפוץ עבור תומ"ת הוא 155 מ"מ.
בחיל התותחנים של צבא ההגנה לישראל משתמשים כיום בעיקר בתומ"ת M-109 האמריקאי, בכינוי "דוהר".
סוגי תותחים
תותחים מוקדמים (מאות 17-19):
- תותח שדה: תותח קל ונייד, המשמש להפגזות בשדה הקרב - בדרך כלל בכינון ישיר.
- תותח מצור: תותח כבד, המשמש להפגזת עיר נצורה והריסת חומותיה.
תותחים מראשית המאה ה-20 ועד ימינו:
- תותח אוטומטי: יורה פגזים ברצף מהיר, בדומע למקלע. תותחים כאלה נפוצים בקליבר של 20 מ"מ עד 40 מ"מ.
- הוביצר: תותח בעל יכולת לירי בזוויות הגבהה שונות ובעל יכולת לבצע הן ירי בכינון ישיר והן ירי בכינון עקיף.
- תותח טנק: תותחים המותקנים בטנק משמשים בעיקר לירי בכינון ישיר, בדרך כלל לטווחים של קילומטרים בודדים. תותחי טנק מודרניים הם בדרך כלל בקליבר בין 105 מ"מ ל-125 מ"מ.
- תותח רכבת: תותח גדול המותקן על רכבת
- תותח ימי: תותח המותקן על גבי כלי שיט
- תותח חוף: תותח רב עוצמה הקבוע בעמדה מבוצרת ופונה אל הים ומגן על נמלים ומעברי מים אסטרטגיים כגון תעלות ומיצרים
- תותח מתנייע: תותח המותקן על גבי רכב או תובה זחלית ובעל יכולת ניוד עצמית.
- תותח נגרר: תותח שמובל על ידי רכב גורר.
- תותח נ"מ: בדרך כלל תותח אוטומטי, שמטרתו היא להפיל מטוסי קרב ומסוקים.
- תול"ר - תותח ללא רתע: כינוי בצה"ל למשגר רקטות הפתוח משני צדדיו כך שהקנה לא רותע עם הירי.
- תותח-על: תותחים בעלי קליבר גדול במיוחד ו/או טווח ירי שנמדד בעשרות ק"מ
דגמים ידועים
- גאריוואל 8 ליטראות (תותח שדה בצבא נפוליאון)
- ברטה השמנה - תותח כבד לטווחים ארוכים במיוחד ("תותח-על") שהיה בשימוש במלחמת העולם הראשונה.
- M61 וולקן - תותח אוטומטי.
- M-109 - תותח מתנייע מודרני.
ראו גם
קישורים חיצוניים