תזונה צבאית

ניהול התזונה הצבאית היא מטלה לוגיסטית אשר ההתמודדות איתה שונה בין צבאות ולאורך ההיסטוריה. אספקת מזון היא קריטית במיוחד במהלך לחימה.

היסטוריה עריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

התזונה הצבאית תפסה מקום מהותי החל משחר ימי ההיסטוריה הצבאית. הסופר הרומאי וגטיוס כתב כי "בכל מסע יש נשק אחד בעל עוצמה: כמות מספקת של מזון לכוחות הצבא שלך, כי העדר אספקה תשמיד את הצבא".^[1]

בעת העתיקה התבססה התזונה הצבאית על שימוש בשדות האויב והאכלת הכוח הצבאי מהתפוקה החקלאית שגדלה בשדות אלו. בעת קיום מצור על עיר מרוחקת ממיקום הכוח הצר, היה השימוש בשדות הכרח שהיה יכול לקבוע את גורל המלחמה. לעיתים רבות היו תושבי העיר שורפים את השדות שמחוץ לעיר ומשמידים את התבואה החקלאית, על מנת למנוע את צבא האויב מלהתקיים על מזון זה, ולהקשות עליו את הלחימה באזור המרוחק מהשטח הטריטוריאלי שלו. אפשרות אחרת להאכלת הצבא הייתה בשימוש במקורות מזון מבעלי ברית סמוכים. אימפריות מאוחרות יותר, כמו האימפריה הרומית, החלו לשנע מזון בשיירות מסודרות אל קו האש. מקור המזון היה משטחים שבבעלותם או בבעלות בעלי בריתם. ככל שגדלה והשתכללה יכולת השינוע, כך היו גדלים סיכויי הצבא להמשיך בלחימה ממושכת ולהביא לניצחון. חבלה ושיבוש השיירות היו בין הפעולות הנגדיות שביצע הכוח המותקף. בשלב זה התפתח עולם הלוגיסטיקה בצבאות בעולם, לדאוג לאספקה יעילה של הכוחות הלוחמים במזון לצד תחמושת, בייחוד כאשר החילות מתקדמים וקווי האספקה מתארכים. בצבאות יוון העתיקה, רומא העתיקה ובאימפריה הביזנטית, היו קציני צבא שתוארם "לוגיסטיקס" (Logistikas) אשר נשאו באחריות לצרכיהם הכלכליים ולאספקתם של הכוחות הלוחמים.

תפריט המזון הרומי בשעת מלחמה או בעת מסע, היה מצומצם למינימום הנדרש. על פי ממצאים ארכאולוגיים ועדויות ספרותיות הוא הכיל דגים, עופות, חזירים, בקר וצאן. המרכיב המרכזי היה לחם, שלרוב נטחן ונאפה על ידי החיילים עצמם. כתוסף ותיבול השתמשו בגבינה, ירק, חומץ, מלח ושמן. סך מנת המזון היומית של החייל הרומי הייתה כ-850 גרם חיטה, וכ-500 גרם משאר מצרכים.^[2]

בזיזת שדות הייתה פעולה נפוצה לכל אורך ההיסטוריה הצבאית, והייתה בשימוש להאכלת הצבא בעיקר לאורך קו המסע של הצבא עד בואו למקום הלחימה.

בצבאות עתיקים מקובל היה כי גדודים שהיו עוברים בתוך שטחים שבגבול הטריטוריה שלהם, בין אם בשטחי כיבוש ובין אם בשטחים מקוריים, היה על תושבי המקום לספק את מזון החיילים.

בתקופה המודרנית התבססה התזונה הצבאית על אספקה סדירה של הצבא, הן בימי שגרה והן בימי לחימה. בהמשך אף הוקמו מטבחים צבאיים.

בארצות הברית הגדיר הקונגרס הקונטיננטלי ב-1775 הקצבת מזון לחיילים שכללה בין השאר לחם, בשר, ירקות כגון אפונה או שעועית, חלב ואורז (וכן נרות וסבון)^[3]. בעקבות מקרי מוות של חיילים מתת-תזונה ומחלות כמו צפדינה נוספו לתפריט כרוב כבוש, ירקות נוספים, חומץ, בירה וסיידר.

לאור אמרתו כי "הצבא צועד על קיבתו" הציע נפוליאון ב-1795 פרס כספי על מציאת דרך לשימור אוכל והעניק אותו בינואר 1810 לקונדיטור ניקולא אפר. באותה השנה פיטר דיורנד המציא עטיפה מתכתית שהחליפה את בקבוקי היין בהם השתמש אפר ופתחה אפשרות לשימורים ניידים. תחילה השתמשו בעטיפות שכללו עופרת רעילה ועם הזמן עברו לפלדה מיוחדת.

במהלך מלחמת העולם השנייה קבוצת פיתוח בצבא האמריקאי ברשותו של פרופסור ג'ורג' דוריו גיבשה שיטות חדשות לאספקת מזון לחיילים בחזית שהתבטאו בין השאר בפיתוח אריזות מנות הקרב הראשונות שכללו בשר, מאפה יבש, שקית עם תרכיז להמסה, סוכרייה, מסטיק, סיגריות ומארז נוח להובלה ופירוק.