תיאטרון סן קרלו

תיאטרון סן קרלו (באיטלקית: Real Teatro di San Carlo), הוא בית אופרה בנאפולי, איטליה. זהו בית האופרה העתיק ביותר הפעיל באופן רציף באותו מבנה באירופה.

תיאטרון סן קרלו
Real Teatro di San Carlo

מידע כללי
סוג	בית אופרה, תיאטרון איטלקי, אגודה תרבותית
כתובת	Via San Carlo 98/F - Napoli
מיקום	נאפולי
מדינה	איטליה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	? – 4 בנובמבר 1737
תאריך פתיחה רשמי	4 בנובמבר 1737
אדריכל	ג'ובאני אנטוניו מדראנו, אנג'לו קרסאלה
קואורדינטות	40°50′15″N 14°14′59″E
www.teatrosancarlo.it
(למפת איטליה מוגדלת)   בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה והרצגובינה מ. תוניסיה אלג'יריה הים האדריאטי הים הטירני הים הליגורי הים התיכון תיאטרון סן קרלו (למפת איטליה רגילה)   בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה והרצגובינה מ. תוניסיה אלג'יריה הים האדריאטי הים הטירני הים הליגורי הים התיכון תיאטרון סן קרלו

תיאטרון סן קרלו כיום

המבנה הנקרא על שם קרלוס השלישי, מלך ספרד, נחנך ב-4 בנובמבר 1737 בהצגת האופרה "אכילס בסקירוס" (Achille in Sciro) מאת המלחין דומניקו סארו, אופרה המבוססת על מחזה של המשורר והדרמטיסט פייטרו מטסטאזיו. סארו עצמו ניצח על התזמורת גם בשני קטעי בלט ואינטרמצו שהולחנו בידי גרוסאטסטה. בזמן הקמתו היה המבנה לבית האופרה הגדול בעולם עם 3,300 מקומות ישיבה.

ארכיטקטורה

המבנה תוכנן בידי האדריכלים ג'ובאני אנטוניו מדראנו ואנג'לו קרסאלה, על פי הוראת המלך קרלוס השלישי שרצה להעניק לנאפולי תיאטרון חדש וגדול במקום המבנה הישן והרעוע של תיאטרון סן ברתולומיאו מ-1621. הבניין החדש הרשים בארכיטקטורה, בקישוטי הזהב, ובריפוד המהודר בצבע כחול. (צבעי הכחול והזהב היו הצבעים הרשמיים של בית בורבון).

פנים התיאטרון, לפני 1916 בצילום של ג'ורג'ו סומר

שיחזור ושיקום

התא המלכותי

ב-12 בפברואר 1816, כילתה שרפה את מבנה התיאטרון. המלך פרדיננד הרביעי, מלך נאפולי, בנו של קרלוס הורה לבנותו מחדש, ובתוך 12 חודשים נבנה הבניין מחדש על פי תוכנית של האדריכל אנטוניו ניקוליני. ב-12 בינואר 1817, נחנך מחדש התיאטרון בהצגת האופרה Il sogno di Partenope מאת המלחין יוהאן סימון מאייר. סטנדל, שנכח בערב השני של חנוכת התיאטרון החדש, כתב: " אין דבר בכל אירופה, לא אומר "בר השוואה" לתיאטרון הזה, אך שנותן מושג ולו קלוש על התיאטרון.. הוא מסנוור את העיניים, מרנין את הנפש...". האודיטוריום נבנה בצורת פרסה עם 1,444 מושבים, כאשר בתקרה בגובה 30 מטרים, תלויה קשת ברוחב 33.5 מטרים. עומק הבמה הוא 34.5 מטרים.

ב-1845 החלו עוד עבודות שיפוצים וחידושים, ובשנת 1854 שונה פנים התיאטרון לצבעים המקובלים בתקופה - אדום וזהב. למעט שינויים כגון בניית דוּת (pit) לתזמורת בשנת 1872 (לפי הצעה של ג'וזפה ורדי), התקנת מערכת חשמל ב-1890 ובעקבותיה ביטול הנברשת המרכזית, בניית תוספת של טרקלין ואגף לחדרי הלבשה, לא שונה עיקר המבנה עד הפצצת בעלות הברית במלחמת העולם השנייה (1943). עם זאת, לאחר פלישת בעלות הברית לנאפולי, שופץ המבנה בידי הכוח הכובש מבעלות הברית ונפתח מחדש תוך שישה חודשים ב-16 בדצמבר 1943.

תור הזהב של האופרה הנפוליטנית

בזמנו, הצלחת האופרה הנפוליטנית התפרשה בכל אירופה, לא רק בתחום האופרה בופה כי אם גם בתחום האופרה סריה. האסכולה הנפוליטנית כללה את המלחינים: פאו, טראאטה, פיצ'יני, וינצ'י, אנפוסי, דוראנטה, יומלי, צ'ימרוזה, פאיזיילו, זינגרלי וגאזאניגה. נאפולי הפכה להיות עיר מרכזית בתרבות המוזיקה האירופאית, ואף מלחינים מחוץ לנאפולי ראו בהצגת היצירות שלהם בתיאטרון סן קרלו יעד חשוב בקריירה. בין המלחינים הללו ניתן למנות את יוהאן אדולף האסה (שמאוחר יותר אף התיישב בנאפולי), היידן, יוהאן כריסטיאן באך, וגלוק.

באותה מידה, הזמרים הבולטים באותה תקופה הופיעו וחיזקו את מעמדם בהופעה בסן קרלו. ביניהם ניתן למנות את הקסטרטי ג'ובאני מנצואולי, קאפארלי, פארינלי, גיציאלו, וג'ובאני ולוטי, הקסטרטו האחרון. קאפארלי, פארינלי וגיציאלו, היו בוגרי הקונסרבטוריונים למוזיקה בנאפולי.

מלחינים ובית האופרה

בתקופה שבין 1815 ו-1822 כיהן רוסיני כמנהל מוזיקלי ו"מלחין הבית" של בתי האופרה המלכותיים, ובתוכם סן-קרלו. בתקופה זו כתב רוסיני 10 אופרות. באותה תקופה שרו בתיאטרון הזמרים מנואל גארסיה ובתו מריה מאליברן, קלורינדה קוראדי, ג'ודיתה פסטה, איזאבלה קולברן, ג'ובאני בטיסטה רוביני, ושני היריבים הצרפתיים - הטנורים אדולף נורי וז'ילבר דופרה.

לאחר עזיבתו של רוסיני ב-1822 מינה מנהל בית האופרה, דומניקו ברבאיה, את ג'ובאני פאצ'יני, ואחריו מינה כוכב חדש באופרה האיטלקית - גאטנו דוניצטי. דוניצטי כיהן כמנהל מוזיקלי עד 1838 והלחין 16 אופרות, המפורסמת שבהן - לוצ'יה די למרמור (1835). את האופרות הלחין דוניצטי במיוחד עבור הסופרן טאקינארדי-פרסיני והטנור דופרה.

וינצ'נצו בליני, יליד סיציליה, העלה בסן קרלו בהצגת בכורה עולמית את האופרה Bianca e Gernando, בשנת 1826.

ג'וזפה ורדי העלה את האופרה אוברטו ב-1841, אם כי לא בהצגת בכורה. עד מהרה הוא כתב אופרה עבור בית האופרה - אלזירה (הוצגה בהצגת בכורה עולמית ב-1845). ב-1849 שוב הציג בבכורה עולמית את לואיזה מילר, והתכוון להעלות בכורה שלישית ב-1858 - גוסטאב השלישי, אך ברגע האחרון אסר הצנזור בנאפולי את הצגת האופרה, שהוצגה בסופו של דבר ברומא בכותרת נשף המסכות (Un ballo in maschera).

הנבלן והמלחין ניקולא-שארל בוקסה הגיע במסגרת נדודיו עם הזמרת אנה בישופ לנאפולי, וכיהן כשנתיים כמנהל מוזיקלי של הסן קרלו. בתקופה זו הלחין מספר אופרות כשבישופ משמשת כזמרת ראשית.

בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים הציגו מלחינים רבים מזרם הוריזמו את האופרות שלהם בתיאטרון, וביניהם פוצ'יני, מסקאני, לאונקוואלו, ג'ורדאנו וצ'ילאה.

בית האופרה כיום

בית האופרה ממשיך לפעול עד ימינו אלה, ומעלה הפקות חדשות מידי עונה. בית האופרה זכה שש פעמים בפרס אביאטי לאופרה עבור הפקת "ילדי המלך" מאת אנגלברט הומפרדינק (2002), דון ג'ובאני מאת מוצרט ואלקטרה של ריכרד שטראוס (2003), טריסטן ואיזולדה (2004) והוולקירה (2005) מאת וגנר, ו"קינה לאוהבים צעירים" מאת הנס ורנר הנצה (2005).

ביוני 2021 התמנה דן אטינגר לתפקיד המנהל המוזיקלי של בית האופרה, שם הוא התחיל את תפקידו בפועל בשנת 2023.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תיאטרון סן קרלו בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של תיאטרון סן קרלו