תקופת שווה

תקופת שׁוֹוָּה (Shōwa jidai 昭和時代, מילולית: "תקופת השלום הנאור") היא התקופה בהיסטוריה של יפן בה שלט הקיסר הירוהיטו, מ-25 בדצמבר 1926 עד 7 בינואר 1989. התקופה ארכה זמן רב יותר מתקופת שלטונו של כל קיסר אחר בתולדות יפן. ניתן לחלק את תקופת שווה לשתי תקופות בעלות אופי שונה לחלוטין, כאשר התקופה שלפני 1945 מתייחסת לאימפריה היפנית ואילו התקופה שלאחר מכן נוגעת ליפן המודרנית.

הקיסר הירוהיטו בלבוש רשמי

עד 1945 הייתה יפן תחת שלטון לאומני ומיליטריסטי, שלא בחל בנקיטת אמצעים דיקטטוריים ובדיכוי זכויות האדם. שאיפותיה האימפריאליסטיות של יפן הגיעו לשיאן בפלישה לסין ב-1937, בכניסתה למלחמת העולם השנייה לצד מדינות הציר ובמתקפה על פרל הארבור ב-1941, שהובילה למלחמה עקובה-מדם עם ארצות הברית.

כניעתה של יפן בתום המלחמה, וכיבושה על ידי ארצות הברית - כיבוש שנמשך שבע שנים - הביאו עמם שינויים קיצוניים ביפן. בתקופת הכיבוש נערכו רפורמות דמוקרטיות מקיפות, בהן איבד הקיסר את מעמדו כ"אל חי" ויפן הפכה למונרכיה חוקתית. ב-1952, עם חתימת חוזה סן פרנסיסקו, שבה יפן להיות מדינה ריבונית. לאחר הכיבוש האמריקאי נהנתה יפן מתקופה של שגשוג כלכלי והפכה לאחת מהמעצמות הכלכליות המובילות בעולם.

מקור שם התקופה

בנאום ההכתרה שהתפרסם בציבור התייחס הקיסר החדש לשם התקופה:

"ביקרתי בשדות הקרב של המלחמה הגדולה. בנוכחות הרס כה רב, מבין אני את ברכת השלום ואת נחיצות ההסכמה בין אומות."

סוף דמוקרטיית טאישו

בשנות ה-20 הייתה יפן נתונה בתהליך מתמשך של רפורמות דמוקרטיות שהגיעו לשיאן ב-1925, עם חקיקת חוק שהעניק זכות בחירה לכל גבר מעל גיל 25, ובתנאי שהתגורר באחד מאזורי הבחירה מעל שנה ובתנאי שאינו חסר בית. כך גדל מספר הבוחרים ל-12.5 מיליון.

אולם, עשרה ימים בלבד לפני שהתקבל חוק זכות הבחירה האוניברסלי, בלחצם של גורמים בימין השמרן, התקבל חוק השמירה על הסדר הציבורי ומספר חוקים אנטי-רדיקלים נוספים. חוק השמירה על הסדר הציבורי דיכא את חירויות הפרט ביפן, ובמסגרתו הפכו כל הקבוצות שדגלו בשינוי שיטת הממשל או ביטול רכוש פרטי. תנועות השמאל שהושפעו מהמהפכה הרוסית דוכאו, ובסופו של דבר פוזרו. מעבר לחוק השמירה על הסדר הציבורי, פלגנות בשמאל הפוליטי תרמה גם היא לפירוקו.

השמרנים קידמו את חוק השמירה על הסדר הציבורי מכיוון שמנהיגי המפלגות והפוליטיקאים של תקופת טאישו חשו שהמדינה נמצאת בסכנה בדמות חתרנות מהפכנית. המדינה היפנית מעולם לא הגדירה כראוי את הגבול שבין נושאים פרטיים ונושאים ציבוריים, ודרשה נאמנות מכל שדרות החברה. לפיכך, כל שוני אידאולוגי, למשל עריכת רפורמות סוציאליסטיות, נחשב כהתקפה על המדינה.

לאחר קבלת חוק השמירה על הסדר הציבורי, התייצב קוקוטאי כסמל הלאומי. קוקוטאי - הזהות הלאומית של יפן תחת הקיסר - יצג את החומה כנגד קומוניזם ואנרכיזם ביפן, אך בשילוב עם קשיי השפל הגדול שהחל לתת את אותותיו סימל קוקוטאי את מותה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית במדינה.

הוועידה הימית בוושינגטון ותקרית מוקדן

ערך מורחב – תקרית מוקדן

אחרי מלחמת העולם הראשונה ניסו מעצמות המערב, בהשפעת משנתו של וודרו וילסון, להנהיג פירוק נשק עולמי, ובמסגרת ניסיון זה התכנסה הוועידה הימית בוושינגטון בה ניסו המעצמות להטיל מגבלות על החימוש הימי. אמנת וושינגטון - תוצאתה של הוועידה - הגבילה את מספר אוניות מערכה ונושאות מטוסים שרשאיות ארצות הברית, בריטניה ויפן להחזיק, ביחס של 3:5:5, בהתאמה. לאומנים קיצוניים ביפן ראו במהלך זה ניסיון של מעצמות המערב לחסום את ההתפשטות היפנית לאזורים בהם לא היה להן אינטרסים כלל. עם זאת, השלטונות ביפן חתמו על אמנת וושינגטון, בהבינם שהלך הרוח העולמי סוטה הרחק מכיוון המלחמה, ושיחס הציים שנקבע באמנה עדיין איפשר ליפן לשמור על ההגמוניה שלה באוקיינוס השקט.

ב-1924 ספגו יחסי ארצות הברית-יפן מכה קשה, עם קבלתו בארצות הברית של חוק ההגירה של 1924 שסגר את המדינה בפני מהגרים מיפן. התגובה היפנית, שבאה לידי ביטוי ברמות המדיניות הגבוהות ביותר וגם ברחובות יפן בדמות הפגנות, הייתה עוינת ותקיפה, ותרמה לשינוי המדיני שחל ביפן. בשנים שלאחר מכן נפגעה יפן מהשפל הכלכלי העולמי, המחירים צנחו ואחוזי האבטלה הרקיעו שחקים, ובעוד תנועות השמאל המשיכו להיות מדוכאות, אי-השקט הציבורי החל לצמוח.

ב-1930 התקיימה בבריטניה הוועידה הימית בלונדון, שמטרתה הייתה להרחיב את ההסכמים אליהם הגיעו באמנת וושינגטון. ממשלת יפן ביקשה להעלות את יחס הציים ל-7:10:10, אך הצעה זו נדחתה על ידי ארצות הברית. חוסר יכולתה של הממשלה להגיע להישגים בוועדה עורר חוסר שביעות רצון ואי-אמון בממשלה בקרב הציבור, ואת תחושות אלה ליבו קבוצות לאומניות קיצוניות בכל רחבי המדינה. על רקע הסערה הפוליטית שעוררו תוצאות הוועדה בלונדון נורה ראש ממשלת יפן המאגוצ'י אוסאצ'י ב-14 בנובמבר 1930 בידי קיצונים, ומת ב-1931.

בשלב זה איבדה הממשלה האזרחית את התמיכה הציבורית בה, והצבא היפני הקיסרי, שבשורותיו פשתה הקיצוניות הימנית, החל לפעול באופן עצמאי, ללא קשר לממשלה. כך ניצל הצבא את המצב ופלש למנצ'וריה בקיץ 1931. מאז מלחמת רוסיה–יפן ב-1905 שמרה יפן על נוכחות צבאית במנצ'וריה. אחרי תקרית בה אירע פיצוץ בפסי רכבת יפניים צפונית למוקדן, תקף צבא קוואנטונג את הכוחות הסינים באזור. על אף כל מאמציה, לא הצליחה הממשלה האזרחית לדכא את הגורמים החתרניים בצבא, שהמשיך וכבש את כל מנצ'וריה ואף הקים את ממשלת הבובות מנצ'וקוו כדי לשלוט בחבל הארץ. הדיאט, שבשלב זה רווב חבריו היו קציני צבא, הצביע בעד פרישה מחבר הלאומים.

עליית הלאומנות

הירוהיטו והסוס הקיסרי שיריוקי

לפני 1868 הגדירו עצמם מרבית תושבי יפן לפי ההשתייכות הפיאודלית שלהם ולא כ"יפנים", והיריבים העיקריים של שוגונות טוקוגאווה היו ההאן סצומה וצ'ושו. תקופת מייג'י הביאה שינוי בנוף הפוליטי ובמהלכה הונהגו לראשונה חינוך חובה, גיוס חובה, תיעוש וריכוזיות. בצירוף עם הצלחה במלחמות חיצוניות, הביאו שינויים אלה לעלייה בלאומנות היפנית ולחיזוק מעמדה בתוך החברה. חינוך חובה להמונים וגיוס חובה היוו כר פורה להנחלת הרעיון לפיו יפן היא אומה אחת, להבדיל מנחלות של דאימיו בודדים. בדרך זו החליפה הנאמנות למדינה את נאמנות האנשים לנחלתם ולאדונם הפאודלי. קצב תיעוש מהיר וריכוזיות גרמו ליפנים לראות את ארצם כשוות ערך למעצמות המערב מבחינה טכנולוגית, והצלחה במלחמות חיצוניות עוררה גאווה צבאית בקרב התושבים.

הלאומנות היפנית התבססה על רעיון הבושידו, ודגלה בתיעוש מהיר ובשליטה אסטרטגית במזרח אסיה. הלאומנים ראו בהתערבות המשולשת ב-1895 איום על השרדותה של יפן במזרח אסיה, והפתרון שקראו לו היה מלחמה וכיבוש.

בראשית תקופת שווה רווחה באימפריה היפנית אפליה גזעית נגד אסייתים זרים, מאחר שיפן החלה כבר בתהליך קולוניזציה של שטחים במזרח אסיה. גזענות זאת טופחה על ידי ממשל שווה, ואחד ממוריו של הקיסר הירוהיטו, ההיסטוריון קורקיצ'י שירטורי, כתב ש"אין דבר בעולם שידמה לאופי האלוהי של המשפחה הקיסרית ולפיכך לזהות הלאומית שלנו (קוקוטאי). הנה סיבה טובה אחת לעליונתה של יפן."

הסכם אנטי-קומינטרן עליו חתמו יפן וגרמניה הנאצית ב-1936 הביא לזרימת אידאולוגיות נאציות ליפן, אך בסופו של דבר נכשל הניסיון להחדיר רעיונות אנטישמיים לשיח הציבורי. בעוד שהממשלה אכן השתמשה בדימוי המקובל של היהודים, היה זה על מנת לחזק את האחדות האידיאולגית של התושבים, ולא על מנת לעורר רדיפות. דחיית המדיניות האנטישמית נעשתה באופן רשמי על ידי שר החוץ של יפן יוסוקה מצואוקה, שאמר "מעולם לא הבטחתי שננהיג את המדיניות האנטישמית שלו (של היטלר) ביפן. זו לא דעתי האישית בלבד, זוהי דעתה של יפן, ואין לי נקיפות מצפון להכריז על כך לעולם."

צבא קוואנטונג איפשר ל-20,000 יהודים להיכנס למנצ'וקוו ב-1938. כאות הערכה על מעשיו, הוזמן גנרל קיאיצ'ירו היגוצ'י, שנתן את הסכמתו לכניסת הפליטים מאירופה, לטקסי העצמאות במדינת ישראל. בנוסף, הדיפלומט צ'יאונה סוגיהארה הנפיק מעל ל-6,000 אשרות מעבר ליהודים מליטא שנמלטו מהנאצים ליפן. ב-1985 הוכר סוגיהארה כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם.

מדינת צבא

בעקבות פרישתה מחבר הלאומים, ובהיעדר בת ברית חזקה, ספגה יפן גינוי משאר המדינות בחבר, דבר שהזין את הלאומנות בתוך המדינה עצמה. התנועות גייסו מנהיגים מקומיים כגון ראשי עיר, מורים וכוהני שינטו, על מנת שיחדירו את הרעיונות הלאומניים לאוכלוסייה, רעיונות לפיהם הנאמנות הגבוהה ביותר של אזרח יפן היא לקיסר ולצבא. במאי 1932 התנקשה קבוצה של קציני צבא וצי קיצוניים בראש הממשלה. בסופו של דבר נכשל ניסיון הפיכה זה, אך הוא סימן את סוף השלטון המפלגתי ביפן.

מ-1932 עד 1936 נשלטה יפן על ידי אדמירלים, אך עלייה מתמדת ברגשות לאומניים מנעו את יציבות הממשלה, והיקשו על הנהגת מדיניות מתונה. המשבר הגיע לשיאו ב-26 בפברואר 1936. במה שנודע כמרד הנפל של 26 בפברואר 1936, צעדו כאלף וחמש מאות חיילים לאומנים למרכז טוקיו. משימתם הייתה לחסל את הממשלה הקיימת ולערוך את "רסטורציית שווה." ראש הממשלה אוקדה קייסוקה הסתתר בצריף אחסון בביתו וכך ניצל מהתנקשות, אך ניסיון ההפיכה הסתיים רק לאחר שהירוהיטו הורה על כך.

באותה עת החל להתפח רעיון מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי. הלאומנים האמינו ש"מעצמות ה-ABCD" (ארצות הברית, בריטניה, סין והולנד) מהוות איום על כל האסייתים, ועל מנת להנצל על מדינות אסיה ללכת בדרכה של יפן, שהייתה המדינה הלא-מערבית היחידה שעברה תהליך תיעוש ושהייתה שוות ערך למעצמות המערב. בניגוד לטענות המערב, לפיהן היווה הרעיון את חזית ניסיון ההתפשטות היפני, העיקרון שעמד מאחרי מרחב השגשוג המשותף היה איחוד כל עמי אסיה תחת חסות יפן, ונשען על עקרונות הקונפוציאניזם והשינטו המדיני. המטרה העיקרית של מרחב השגשוג היה ההאקו איצ'יו - איחוד שמונה פינות תבל תחת שלטון קיסר יפן.

המציאות באותה תקופה לא עלתה בקנה אחד עם התעמולה. קבוצות אתניות זרות סבלו מאפליה, ובעת פלישה למדינות זרות לא הביע המטה הכללי הקיסרי התנגדות לפשעי מלחמה שביצעו החיילים, כגון: יחידה 731, מדיניות שלושת הכל, טבח ננקינג, והטבח בבית החולים אלכסנדרה.

מלחמת סין–יפן השנייה

הירוהיטו בזמן סקירת צבאו

ערך מורחב – מלחמת סין–יפן השנייה

ב-1937 נכנסה האימפריה היפנית למלחמה נוספת. בליל ה-7 ביולי ערכו חיילי צבא קוואנטונג אימונים מבלי שהודיעו על כך לתושבים המקומיים ולכוחות הסינים ששהו באזור. האחרונים, שבשמעם את המולת האימונים בצד היפני חשבו שהם תחת התקפה, ירו וקרב יריות התפתח. התקרית הסתיימה ביום המחרת, אך שני הצדדים הפרו את תנאי הפסקת האש והתקרית הפכה בסופו של דבר למלחמה כוללת. הקיסר הירוהיטו נתן את אישורו למלחמה והיא זכתה לכינוי "מלחמה קדושה" בתעמולה היפנית.

בשנים 1937–1938 פעל הצבא הקיסרי היפני בהצלחה רבה. ליפנים היו כוחות שריון עדיפים בהרבה על מקביליהם הסינים ואת הצי השלישי בגודלו בעולם, עם 2,700 מטוסים לרשותו. תחילה השמיד הצבא היפני את הארמייה ה-29 הסינית ואחר כך המשיך וכבש את בייג'ינג בסוף יולי 1937. משם פנו היפנים דרומה והמשיכו בכיבושיהם, בזכות עליונתם הצבאית.

באותה עת הייתה סין מפולגת בין המפלגה הקומוניסטית של סין בהנהגת מאו דזה-דונג לבין מפלגת הקוומינטנג בהנהגת צ'יאנג קאי שק. באוקטובר הביס הצבא היפני את צבאותיו של צ'יאנג בשאנגחאי, ובסוף השנה נפלה גם הבירה הדרומית של סין נאנג'ינג לידי היפנים. לאחר מכן עברו הלאומנים הסינים ללוחמת גרילה שהקשתה על התקדמות הצבא היפני. השימוש במדיניות אדמה חרוכה על ידי שני הצדדים, ראשית עם השיטפון של הנהר הצהוב ב-1938 על ידי הסינים, ואחר כך עם מדיניות שלושת הכל היפנית, גרמו למותם של מיליוני אזרחים.

ב-1939 נכנסה המלחמה למצב של קיפאון, אך הצבא היפני כבר כבש את מרבית הערים המרכזיות לאורך החוף הסיני, בהן שנגחאי, נאנג'ינג, בייג'ינג וווהאן. עם זאת, המשיכו הלאומנים והקומוניסטים הסינים להילחם ביפנים מצ'ונגצ'ינג ומינאן, בהתאמה.

מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

מגעים בנוגע לברית גרמנית-יפנית החלו ב-1937 עם פרוץ פעולות האיבה בין יפן לסין, והגיעו לשיאם ב-27 בספטמבר 1940 עם קבלת ההסכם התלת-צדדי ויצירת ציר רומא-טוקיו-ברלין. הקפאון בסין לא דיכא את השאיפות האימפריאליות להקמת מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי, אלא דווקא הגביר את הצורך בדלק ובחומרי גלם אחרים, אותם קיוו היפנים להשיג עם כיבוש איי הודו המזרחיים ההולנדיים. ביולי 1941, לאחר שהמפקדה הכללית הקיסרית סירבה לדרישת ארצות הברית להסגת הכוחות מסין (מלבד מנצ'וקוו) ומהודו-סין, הטיל נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט סנקציות כלכליות על יפן, בהן אמברגו על ייצוא נפט, סגירת תעלת פנמה לספינות יפניות והקפאת נכסים. המפקדה הכללית הקיסרית השתמשה בסנקציות אלה כעילה למלחמה, ופתחה במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט עם ההתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941.

במהלך ששת החודשים הבאים החזיקו היפנים ביוזמה ההתקפית ונחלו הצלחות רבות. הונג קונג נכבשה יום לאחר ההתקפה על פרל הארבור ובמהלך שנת 1942 כבשו חיילי הצבא הקיסרי היפני את בורמה, את סיאם, את איי הודו המזרחית ההולנדית ואת הפיליפינים. אולם, קרב מידווי, שנערך ביוני 1942, היה נקודת המפנה במלחמה ולאחריו נטלו בעלות הברית את היוזמה ההתקפית עד סוף המלחמה. ב-1945 הייתה טוקיו נתונה תחת הפצצות כבדות, ובאביב ובקיץ אותה שנה כבשו האמריקאים את האיים איוו ג'ימה ואוקינאווה, שהיו אדמה יפנית ולא שטחים כבושים.

סופה של האימפריה היפנית הגיע באוגוסט 1945. ב-6 באוגוסט הטילו האמריקאים פצצת אטום על הירושימה, וגרמה למותם של כ-150,000 בני אדם; ב-8 באוגוסט פלשה ברית המועצות וכבשה את מנצ'וקוו; וב-9 באוגוסט הטילו האמריקאית פצצת אטום נוספת על נגסאקי, שגבתה את חייהם של כ-80,000 בני אדם. הממשלה היפנית הודיעה על כניעה ב-14 באוגוסט, וטקס הכניעה הרשמי נערך ב-2 בספטמבר.

תבוסה וכיבוש

ערך מורחב – יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי

לאחר תבוסתה במלחמה פרקו בעלות הברית את האימפריה היפנית. שטחי האימפריה התחלקו בין ברית המועצות, שקיבלה את מה שעתיד להפוך לקוריאה הצפונית ואיים שמסרה ליפן לאחר ההפסד במלחמת רוסיה–יפן, וארצות הברית קיבלה את כל שטחי הכיבוש היפני באוקיאניה. ביפן, התמנה גנרל דאגלס מקארתור למפקד העליון של כוחות הברית. במקביל, פרצה בסין מלחמת אזרחים.

בעלות הברית פרקו את צבא יפן לחלוטין, והחוקה החדשה נטלה את כל הסמכויות מהקיסר וכמו כן את מעמדו האלוהי. בנוסף אסרה החוקה החדשה על הקיסר לקחת חלק בפוליטיקה, אך הירוהיטו המשיך להפעיל את משקלו בפוליטיקה היפנית בשנים שלאחר המלחמה. סעיף 9 לחוקת יפן נועד למנוע מיפן להקים כוח צבאי שעשוי לפתוח במלחמה נגד אומה אחרת.

בדומה למשפטי נירנברג, נפתח בטוקיו בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק. מספר חברי קבינט יפנים הוצאו להורג, כשהבולט ביניהם הוא ראש ממשלת יפן בזמן המלחמה הידקי טוג'ו. עם זאת, המנהיג העליון של יפן בעת המלחמה, הקיסר הירוהיטו, לא נשפט ואף לא הודח מכיסאו, וכמוהו גם חברים אחרים מהמשפחה הקיסרית.

בנוסף, ניסו בעלות הברית לפרק גם את הזאיבצו, אך ללא הצלחה, אך בסופו של דבר עברה יפן תהליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה לפי הדגם האמריקאי. מפלגות פוליטיות קמו, מפלגות שמאל ותיקות כגון המפלגה הסוציאליסטית של יפן והמפלגה הקומוניסטית של יפן שבו לזירה הפוליטית, וזכות הבחירה ניתנה לנשים בבחירות של 1946.

שיגרו יושידה נבחר לראש ממשלת יפן, ומדיניותו, שנקראה "דוקטרינת יושידה", שמה דגש על השענות על ארצות הברית בתחום הצבאי וקידום צמיחה כלכלית. עם התגברות מתחי המלחמה הקרה חתמו יפן וארצות הברית הסכם סן פרנסיסקו, שנכנס לתוקף ב-28 באפריל 1952, שהשיב את הריבונות ליפן.

הנס היפני

מ-1954 ועד לאחר מותו של הירוהיטו בנתה יפן את עצמה מחדש כמעצמה כלכלית ופוליטית, והשפעתה העולמית בתקופה זו עקפה את מידת השפעתה בשיא תקופת ההתפשטות הצבאית. דוקטרינת יושידה, בשילוב עם השקעות זרות והתערבות ממשלתית בכלכלה הביאו לנס כלכלי ביפן, בדומה למקבילו הגרמני.

יורשו של יושידה, האיאטו איקדה, פעל להסרת החוקים שאסרו על מונופול, ובכך אפשר את הקמת הקיירטסו, גופים דומים מאוד לזאיבטסו של לפני המלחמה. בשל התחזקות הקיירטסו וחקיקה פרוטקציונית נדחקו חברות זרות רבות אל מחוץ ליפן.

לקראת שלהי תקופת שווה התבססה כלכלת יפן במקום השני בעולם אחרי זו של ארצות הברית, מקום עליו שמרה עד 2011, כשאיבדה את מקומה לכלכלת סין. על אף ארבעים שנים של צמיחה כלכלית מתמדת התפוצצה בועת הנדל"ן ביפן ב-1993 (ארבע שנים לאחר מותו של הירוהיטו), ויפן נכנסה למיתון שנמשך עד העשור הראשון של המאה ה-21.

לקריאה נוספת

• בן-עמי שילוני, יפן המודרנית: תרבות והיסטוריה (הוצאת שוקן, 1997. מהדורה מתוקנת ומורחבת 2002).

• Bix, Herbert P. Hirohito and the Making of Modern Japan, Harper Collins, 2000. ISBN 9780060193140.
• Wetzler, Peter. Hirohito and War: Imperial Tradition and Military Decision Making in Prewar Japan, University of Hawaii Press, 1998. ISBN 9780824819255.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תקופת שווה בוויקישיתוף

• דניאל ארי קפנר וסטיבן לוין, THE JEWS OF JAPAN, אתר Jerusalem Center for Public Affairs.
• תקופת שווה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)