Led Zeppelin II
Led Zeppelin II הוא אלבומה השני של להקת ההארד רוק לד זפלין, יצא לאור לשוק בשנת 1969. האלבום נחשב לאחד מהחלוצים בתחום מוזיקת הרוק כבד ובתור האלבום הראשון של ההבי מטאל.[דרוש מקור]
 | ||||||
| אלבום אולפן מאת לד זפלין | ||||||
| יצא לאור | 22 באוקטובר 1969 | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| הוקלט | ינואר–אוגוסט, 1969 | |||||
| מקום הקלטה |
אולפני אולימפיק  | |||||
| סוגה | הארד רוק, בלוז רוק | |||||
| שפה |
אנגלית | |||||
| אורך | 41:31 | |||||
| חברת תקליטים | אטלנטיק רקורדס | |||||
| הפקה | ג'ימי פייג' | |||||
| ||||||
  | ||||||
היסטוריה עריכה
האלבום הוקלט בתקופה בה הקריירה של חברי הלהקה הייתה בנסיקה, ובתקופה בה הם היו בנסיעות תכופות, מינואר עד אוגוסט 1969, כשמאחוריהם היו ארבעה סיבובי הופעות באירופה, ושלושה באמריקה. כל שיר הוקלט בנפרד ונערך באולפנים שונים באנגליה ובארצות הברית. השירים שהוקלטו הציגו סאונד מחוספס ומעורב שאפיין את החדשנות של הלהקה בתחום הביצועי ובהופעות.
Led Zeppelin II היווה סוג של אבן פינה לרוק הכבד של שנות השבעים. שירים שנשאבו מסגנון הבלוז כמו Whole Lotta Love ,Heartbreaker ו-Bring It On Home עכשיו על תקן של ז'אנר, כשהריף של הגיטרות מגדיר את השיר ונותן את הבסיס שלו. ארגון השירים באופן הזה היו מאוד לא אופייניים במוזיקת פופ. לפיכך, האלבום נחשב לבעל השפעה רבה על התפתחות מוזיקת הרוק, בתור מבשר הרוק הכבד, ועל להקות רבות כמו דיפ פרפל, ואן היילן ו-Guns N' Roses.
Led Zeppelin II משלב סגנונות מוזיקה וגישות נוספות, כמו בשיר העוצמתי והשקט לסירוגין What Is And What Should Never Be והשיר Ramble On שמציג את הצד האקוסטי של הלהקה, או הבלדה Thank You. בזכות האווירה המסתורית שבו, Ramble On עזר לפתח את החיבור בין רוק כבד לנושאים אגדיים, שנשאבו חלקית מהרוק הפסיכדלי שלוש שנים לפני, אך גם מתוך העניין של רוברט פלנט, התמלילן של הלהקה (וזה השיר האהוב עליו באלבום[1]), בכתביו של ג'.ר.ר. טולקין. הכיוון המוזיקלי הזה הביא ימשיך עם האלבום הרביעי של הלהקה Led Zeppelin IV. מהצד האחר, הקטע האינסטרומנטלי, Moby Dick, מציג סולו תופים ממושך על ידי ג'ון בונהם, כשבהופעות נמשך כחצי שעה ואף יותר. הקטע נכתב על ידי מתופף הלהקה בונהם בהשראת הספר מובי דיק מאת הרמן מלוויל. הקטע מוכר גם בשמות Pat's Delight ו-"Over the Top".
תרומתו של ג'ימי פייג' לאלבום היא עצומה, כשהסולו שלו בשיר Heartbreaker היווה השראה וניסיונות חיקוי רבים על ידי גיטריסטים צעירים, וגם היווה דוגמה להתקפה המוזיקלית העזה של הלהקה. סגנון ההקלטה החדשני של פייג' והאפקטים שהוספו על התופים בשירים כמו Whole Lotta Love ו-Ramble On היוו דוגמה ליכולותיו, לתושייתו ולמקוריות באופן ההפקה שלו.
האלבום היה הראשון של הלהקה להשתמש ביכולות של ההקלטה של הטכנאי אדי קרמר, שעבודתו בעבר עם ג'ימי הנדריקס הרשימה רבות את חברי הלהקה, ובמיוחד את פייג'. פייג' וקרמר פעלו יחדיו נמרצות על העריכה של האלבום, כשהתוצאות הוצגו בקטע המרכזי בשיר Whole Lotta Love. קרמר צוטט: "העריכה המפורסמת בשיר, כשהכל יוצא מכלל שליטה, היא כתוצאה מההתעסקות שלי ושל ג'ימי עם הציוד כשאנחנו מפעילים כל ידית וכפתור אפשריים".
עיצוב עטיפת האלבום נלקחה מכרזה של דייוויד ג'וניפר. העטיפה התבססה על צילום ישן של דיוויזיה של הכוחות הגרמניים בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשהפרצופים של חברי הלהקה מודבקים על מספר דמויות. הפרצופים של מנהל הלהקה פיטר גראנט, ומנהל ההופעות ריצ'רד קול, מופיעים גם הם על העטיפה. האישה בתמונה היא השחקנית גליניס ג'ונס (הידועה בתור האמא בסרט מרי פופינס). נוכחותה בתמונה היא בהקשר לשמו של טכנאי ההקלטות של הלהקה, גלין ג'ונס. פרצוף נוסף שהוסף לתמונה הוא של אמן בלוז "וילי ג'ונסון העיוור".
מבחינה מסחרית, האלבום היה הראשון של הלהקה להגיע למקום הראשון במצעדים של ארצות הברית, כשבדרך הוא עוקף את האלבום Abbey Road של הביטלס. האלבום גם הניב רווחים רבים בזכות השיר הפותח באלבום Whole Lotta Love, שהפך ללהיט. השיר הגיע למקום הרביעי ברשימת "מאה השירים של הבילבורד" שיצאה בינואר 1970, וזאת לאחר שאטלנטיק רקורדס התנגדו לבקשת הלהקה להוציא גרסה מקוצרת של השיר. ה-B Side של הסינגל Living Loving Maid העפיל במצעדים, כשהגיע למקום ה-65, באפריל 1970. ההצלחה המסחרית של האלבום הביאה איתה לא מעט צרות ללהקה, כשכמו במקרה של אלבום הבכורה שלהם, הלהקה הואשמה בהפרת זכויות יוצרים לאחר שווילי דיקסון טען שהמילים ל-Whole Lotta Love נגנבו ממנו.
בשנת 2000, מגזין Q מיקם את האלבום במקום ה-37 ברשימת "האלבומים הבריטיים הטובים ביותר". ברשימת האלבומים הגדולים של מגזין הרולינג סטון האלבום הגיע למקום ה-75. אתר ynet דירג את האלבום במקום הראשון ברשימת "15 האלבומים הגדולים של המטאל"[2].
רשימת השירים עריכה
| צד א' | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מס' | שם | כותב(ים) | משך | ||||||
| 1. | Whole Lotta Love | ג'ון בונהם/וילי דיקסון/ג'ון פול ג'ונס/ג'ימי פייג'/רוברט פלאנט | 5:34 | ||||||
| 2. | What Is and What Should Never Be | פייג'/פלאנט | 4:47 | ||||||
| 3. | The Lemon Song | בונהם/וולף/ג'ונס/פייג'/פלאנט | 6:20 | ||||||
| 4. | Thank You | פייג'/פלאנט | 4:47 | ||||||
| צד ב' | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מס' | שם | כותב(ים) | משך | ||||||
| 1. | Heartbreaker | בונהם/ג'ונס/פייג'/פלאנט | 4:15 | ||||||
| 2. | Living Loving Maid (She's Just a Woman) | פייג'/פלאנט | 2:40 | ||||||
| 3. | Ramble On | פייג'/פלאנט | 4:35 | ||||||
| 4. | Moby Dick | בונהם/ג'ונס/פייג' | 4:25 | ||||||
| 5. | Bring It On Home | פייג'/פלאנט/דיקסון | 4:19 | ||||||
קרדיטים עריכה
- ג'ימי פייג' - גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית והפקה.
- רוברט פלנט - שירה ומפוחית.
- ג'ון פול ג'ונס - גיטרה בס וקלידים.
- ג'ון בונהם - תופים.
קישורים חיצוניים עריכה
.svg){kind=logo}
.svg){kind=icon}
הערות שוליים עריכה
- ^ ריצ'י יורק, לד זפלין: סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם, פרק 4, עמ' 121.
- ^ ג'קי שרגא, האלבומים הגדולים של המטאל, באתר ynet, 28 בפברואר 2002