NME
New Musical Express (או בשמו המוכר יותר - NME) הוא מגזין מוזיקה שבועי מבריטניה המתמקד בסגנונות מוזיקה מבוססי-גיטרות ולהקות אינדי רוק. לזכותו של העיתון נזקפת העובדה שהיווה, ועודנו מהווה, קרש קפיצה ללהקות חדשות מצליחות רבות, והיה אף זה שייסד את מצעד הסינגלים הבריטי.
היסטוריה עריכה
העיתון החל לצאת לאור בשנת 1952 לאחר שה-Musical Express נקנה על ידי יחצ"ן המוזיקה הלונדוני מוריס קין והושק מחדש תחת השם NME. במקור הודפס המגזין בפורמט של עיתון רגיל, ולא על נייר מבריק. מאוחר יותר באותה שנה, לקח העיתון את הרעיון ממצעד הבילבורד האמריקני, ויצר לראשונה את מצעד הסינגלים הבריטי שבתחילת דרכו היה מוגבל למדי ומורכב רק מ-12 מקומות.
בשנות ה-60 שיחק תפקיד חשוב בקידום הרולינג סטונז והביטלס ואף הנהיג טקס קבלת פרסים לאמני מוזיקה קלה. בסוף שנות ה-60 החל לסקר ולעודד את התפתחות המוזיקה הפסיכדלית. בו בזמן, החלה תחרות צמודה בין ה-NME והמגזין הוותיק לענייני מוזיקה, ה-Melody Maker הוותיק. עם מכירתו של ה-Melody Maker בשנת 2000, רבים מכותביו ומדוריו עברו ל-NME.
ה- NME עבר תהפוכות רבות ועליות וירידות בתפוצה שלו, אשר הכתיבו שינויים במערכת. השינוי הבולט ביותר בקו המערכתי התרחש בתחילת שנות ה-70, לאחר שה-NME החל להפסיד קוראים לטובת ה-Melody Maker. זאת, מכיוון שסיקוריו המוזיקליים לא הצליחו לעמוד בקצב ההתפתחות של מוזיקת הרוק באותה תקופה. בתחילת 1972, בעלי העיתון, IPC (שקנו את העיתון מקין ב-1963), היו על סף סגירתו ומינו את אלן סמית' למשרת העורך הראשי. סמית' ביצע מהפכה זוטא בעיתון ושינה את סגנון הסיקורים בצורה קיצונית מסנגון לא-ביקורתי ונייטרלי לסגנון שנון, ציני, מצחיק ואופנתי יותר מכל מגזין מוזיקה אחר בבריטניה עד אותה שנה. על מנת להשיג את מטרתו, חיפש סמית' בעיתונות המחתרתית את הכותבים הטובים ביותר, כגון צ'ארלס שאר מוריי וניק קנט, וגייס כותבים אחרים כגון טוני טיילר ואיאן מקדונלד. כאשר הוריש סמית' את כיסא העורך לניק לוגאן בשנת 1973, תפוצתו של העיתון הייתה בדרכה לעקוף את זו של ה-Melody Maker.
אך שוב, באמצע שנות ה-70, פיגר העיתון אחר ההתפתחות המוזיקלית החשובה של אותה תקופה - הפאנק. הסקס פיסטולס אף הזכירו את ה - NME בשירם "אנרכיה בממלכה המאוחדת" (Anarchy in the UK) כסמל להתאבנותו של העיתון. על מנת לרענן את סגל הכתבים, פרסם ה-NME מודעת דרושים מפורסמת בחיפוש אחר "אקדוחן צעיר ומגניב" שיצטרף לצוות העורכים של העיתון. כתוצאה מכך הצטרפו למערכת טוני פרסונס וג'ולי ברצ'יל שסיקרו להקות עולות כמו הסקס פיסטולס והקלאש, כמו גם מועדונים בסגנון The Roxy בלונדון. במהלך תקופה זו עזבה אחת מחברות המערכת את העיתון, על מנת להפוך לזמרת פאנק בעצמה: בתחילה הצטרפה כריסי היינד ל-The Damned, אך לאחר מכן הקימה את הפריטנדרס.
בשנת 1978 פרש לוגאן, וסגנו ניל ספנסר מונה לעורך ראשי במקומו. אחת ממשימותיו הראשונות של ספנסר הייתה עיצוב מחדש של לוגו העיתון, שמופיע בראש העמוד הראשי של כל גיליון מסוף 1978 ועד היום. תקופתו של ספנסר כעורך אף חפפה עם הגחתן של להקות פוסט פאנק כג'וי דיוויז'ן וגאנג אוף פור. הסגנון העיתונאי אף הוא השתנה - כותבים כמו איאן פנמן ופול מורלי, שכתבו בסגנון פוסט מודרניסטי קיצוני, שבלבל חלק ניכר מן הקוראים. מבט לאחור, כיוונו של המגזין החל להיות לא ברור באותה תקופה, וככל הנראה שיקף את העובדה שמוזיקת הפופ בתחילת שנות ה-80 סטתה לכיוונים שונים (לדוגמה הפופ החדש של להקות כמו ABC ו-Haircut 100 מחד, וסגנון הניו רומנטיק מאידך). כמו כן, סגנון הביקורות החל לנטות יותר לכיוונים אידאולוגיים - למשל, המושג rockism הבא לתאר את הגישה לפיה להקות מסוימות וסגנונות מוזיקה מסוימים "אותנטיים" יותר מאחרים, הומצא לראשונה ככל הנראה על דפי העיתון.
למרות התמיכה הרבה בלהקה המשפיעה הסמית'ס, עבר ה-NME תקופה רעועה באמצע שנות ה-80 והגיע לסף סגירה. באותה תקופה (בה ערך את העיתון איאן פאי, שהחליף את ספנסר ב-1985) התפצלה מערכת העיתון בין אלה שרצו לכתוב על היפ הופ, סגנון מוזיקלי שהיה חדש בבריטניה, ואלה שרצו להמשיך לכתוב רק על מוזיקת רוק. המכירות דעכו כאשר תמונות של אמני היפ הופ הופיעו על העמוד הראשי והעיתון החל לכתוב על נושאים שונים שאינם קשורים למוזיקה: גיליון אחד, שככל הנראה היה הגיליון הכי פחות נמכר אי פעם, הכיל כתבת שער על תופעת ההתאבדות בנוער.
ה-NME הגיב לתקופת שלטונה של מרגרט תאצ'ר בעידוד לסוציאליזם בעזרת קבוצת אומנים, בראשם בילי בראג שקראו לעצמם Red Wadge ופעלו לעידוד צעירים להתעניין בפוליטיקה. שבוע לפני הבחירות ב-1987, הכיל העיתון תמונת שער וריאיון עם מנהיג מפלגת הלייבור, ניל קינוק. העיתון היה חסר כיוון לחלוטין באותה תקופה, עם מספר אנשי צוות מושכים בכיוונים שונים בו זמנית. באופן אירוני, היו אלה דווקא הקוראים שעזבו את ה-NME ועברו לשתי יצירותיו החדשות של ניק לוגאן, המגזינים The Face ו-Smash Hits. המתח במערכת הגיע לשיאו כאשר העיתון עמד לפרסם פוסטר של עטיפת אלבומם של הדד קנדיז, ציור בשם "Penis Landscape" שהיה מושא לתביעת צנזורה בבתי המשפט בארצות הברית. שלושה עורכים בכירים פוטרו מהעיתון, ביניהם פאי ועורך המדיה, סטוארט קוסגרוב. אלן לואיס, סוג של גאון מגזיני בסגנון ניק לוגאן, גויס למשימת ההצלה והצליח לשחזר את התחייה המדהימה שחולל אלן סמית' בעיתון עשור וחצי לפני כן.
כטבעה של מוזיקה פופולרית חדשה, ה-NME מתבוסס באווירה בה קוראים-לשעבר מתרעמים על המוזיקה החדשה שהעיתון מסקר, ומאשימים אותו ב"בגידה". אך למרות התמרמרות הקוראים, העיתון הגיע לשיאו דווקא בזכות תנועה חדשה מסוג כזה: הצליל של הלהקות ממנצ'סטר, שהוא כינה "מדצ'סטר" (Madchester). תקופה זו הוכיחה את עצמה כ"תקופת הזהב" המוצלחת ביותר של העיתון. תקופה טובה נוספת הגיעה באמצע שנות ה-90 כאשר הרקיע המגזין לשיאים חדשים עם תמיכתו בזרם הבריטפופ החדש, שאף קיבל את שמו מדפי העיתון. בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 החל העיתון לדעוך ביחד עם סצנת האינדי הבריטית כאשר טעמם של הקוראים החל לנדוד לכיוונים אחרים.
בעקבות סגירתו של ה-Melody Maker בשנת 2000, רבים חזו כי ה-NME יהיה הבא בתור. אך בכל זאת, תחת עריכתו של קונור מקניקולאס, מצא העיתון נישה חדשה עם להקות כמו בלוק פארטי, קייזר צ'יפס, מיוז, הליברטינז, פרנץ פרדיננד והסיזור סיסטרס, למרות שהפוקוס על חבר להקת הליברטינז לשעבר, פיט דוהרטי, הוביל לביקורת מצידם של קוראי העיתון לשעבר.
בכל שנה עורך המגזין את טקס ה-NME Awards לציון המוזיקה הטובה ביותר שיצאה באותה שנה. המועמדים והזוכים נקבעים כולם בהצבעה על ידי קוראי העיתון.
כתבי NME ראויים לציון עריכה
בוב גלדוף וכריסי היינד (מקימת להקת הפריטנדרס) התחילו שניהם כעיתונאים של ה-NME כמו גם במאי הסרטים מייקל וינר. פול מורלי, מייסד חברת התקליטים ZTT רקורדס (החברה בה היו חתומים פרנקי הולך להוליווד) החל אף הוא את קריירת העיתונות שלו ב-NME בתחילת שנות ה-70. אנשים בולטים נוספים שכתבו לעיתון באותה תקופה היו 'X Moore' (סופר סוציאליסטי וחבר להקת הרדסקינס), סופר המדע בדיוני מיק פארן, והתקליטנים סטיב למאק, דני בייקר, ג'ודי תומפסון, ואנדרו קולינס (שהוא אף מבקר קולנוע), שדרן הספורט הטלוויזיוני דני קלי והסופרים דייוויד קוואנטיק וצ'ארלס שאר מוריי.
כותב ידוע נוסף בעיתון הוא סולן הסמית'ס לשעבר, מוריסי, שנהג בצעירותו לכתוב מכתבים רבים לעיתון על הלהקות החביבות עליו, ובמיוחד הניו יורק דולז, והפך למעין דמות ידועה על גבי העיתון עוד לפני שהחל לככב על שעריו כדמות מוזיקלית ידועה.
גליונות ה-NME Originals עריכה
בשנת 2002 החל ה-NME לפרסם כותר נפרד שנקרא NME Originals. הכותר החדש יוצא בין שלושה לשמונה חודשים בשנה, וכל גיליון שלו מוקדש לנושא אחר. הגיליון מכיל אסופת כתבות ישנות על הנושא מארכיון ה-NME, כמו גם מארכיוני ה-Melody Maker והמגזין Uncut ומהווה עדות היסטורית למהלכי התקופה או היסטוריית הלהקה או הז'אנר עליו מתמקד הגיליון.
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של NME
NME, ברשת החברתית פייסבוק
NME, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
NME, ברשת החברתית אינסטגרם
NME, סרטונים בערוץ היוטיוב- אתר ה-NME Originals
.svg){kind=icon}