מאבד עצמו לדעת (הלכה)
מאבד עצמו לדעת הוא כינוי הלכתי לאדם המבקש להרוג את עצמו. מעשה כזה נחשב לאיסור חמור, עליו נכתב בפוסקים "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא"[1].
על פי ההלכה, האדם שנברא על ידי ה', אינו שליט יחיד על חייו, לעשות בהם כראות עיניו – בניגוד לגישה המודרנית הדוגלת באוטונומיה מלאה לבחירת האדם.
מקור האיסור עריכה
לדעת רש"י והרמב"ם איסור זה נלמד מהפסוק: ”וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם” (ספר בראשית, פרק ט', פסוק ה') רש"י בפירושו על הפסוק כתב: "אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו".
האיסור חמור עד כדי כך שהרמב"ם[2] פסק כי אפילו מי שמביא עצמו לידי סכנה ללא צורך ראוי לעונש: ”הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר 'הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך' או 'איני מקפיד על כך' – מכין אותו מכת מרדות”.
לא תרצח עריכה
ישנן דעות שונות לגבי השאלה האם מאבד עצמו לדעת הוא בכלל לא תרצח או לא. ככלל, המתאבד נחשב "שופך דמים" אבל אינו רוצח[דרושה הבהרה], ועוונו אינו נכלל בצו התורה "לא תרצח" (שמות כ, יג): ממה שאסור להרוג אחרים, אין ללמוד שאסור להרוג את עצמו. אולם ישנה דרשה בספרות הגאונים[3] לפיה: "לא תרצח – לא תתרצח".
השלכות הלכתיות עריכה
אבלות על מאבד עצמו לדעת עריכה
בתלמוד הובאה ברייתא[4] הקובעת כי אין להתאבל על המתאבד:
המאבד את עצמו בדעת – אין מתעסקין עמו בכל דבר. רבי ישמעאל אומר: קורין עליו 'הוי נשלחה, הוי נשלה'. אמר לו רבי עקיבא: הנח לו בסתמו, אל תברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר: כל שהוא לכבוד החיים, הרבים מתעסקין בו; וכל שאינו לכבוד החיים, אין הרבים מתעסקין בו.
דברי הברייתא נפסקו להלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, אמנם למעשה כתבו הפוסקים, שבמקום שאיננו יודעים בוודאות שמדובר במקרה התאבדות, נוהגים דיני אבלות על המת. דוגמה לכך היא במקום שישנו ספק אם ההתאבדות נבעה מתוך מצב נפשי מעורער, אפילו זמני. יש שכתבו כי בעידן המודרני רוב המתאבדים כלולים בהגדרה זו.
בעניין אמירת קדיש, פסק החתם סופר[5] כי אפילו אם הוגדר אדם באופן מובהק כ"מאבד עצמו לדעת" עדיין על בנו לומר עליו קדיש כרגיל (וכן פסקו המהר"י והשדי חמד). בפתח הדביר[6] הוסיף שגם יש לעלות לעליית מפטיר כשם שנוהגים אבלים.
יוצאים מן הכלל עריכה
אנוס כשאול המלך עריכה
ערך מורחב – המלחמה בגלבוע
בספר שמואל כתוב: ”וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ” (ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ד') והסיפור מובא גם בספר דברי הימים א', פרק י', פסוק ד'.
בשו"ע יורה דעה סימן שמה סעיף ג נפסק: ”קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.” ומכאן שלהתאבדות של שאול המלך אין דין של מאבד עצמו לדעת. בספרות חז"ל לא רק שלא מבקרים את מעשה ההתאבדות של שאול, אלא אף ניתן למצוא במפורש[7] שלא היה במעשה זה איסור. והדבר טעון הסבר, מדוע שלא יהיה איסור?
הספר "ים של שלמה"[8] הציע שני הסברים: האחד הוא ששאול עשה מעשה זה מפני שדאג שמא ישראל יצאו בהתקפה חסרת תקווה של האויב ומכיוון שהדבר יגרום לאבדות גדולות בנפש, היה מותר לו ליטול את נפשו כפי שנהג. הצעה שנייה היא שנפילת מלך ישראל ביד אויב, והתעללות הפלשתים בו, הייתה גורמת לחילול השם; וכדי שלא יתחלל שם שמים ברבים, נפל שאול על חרבו, ונטל את נפשו. ביאור דומה ניתן על ידי מפרשים למיתת שמשון, שאף הוא נטל את נפשו, תוך גרימת קידוש השם גדול.
באחת מאגדות החורבן, מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, מסופר על 400 ילדים וילדות שהובלו בשבי באוניה, כדי לשמש כעבדי מין - ילדים למשכב זכר וילדות לפילגשים, והתאבדו בקפיצה לים כדי להימנע מגורל זה. מובאים דברי רבנו תם, המסתמך על מעשה זה: "דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה, כגון על ידי יסורין שלא יוכל לעמוד בהם, אז הוא מצווה לחבל בעצמו".[9]
התאבדות כדי להינצל מהמרת דת בכפייה עריכה
יש מבארים שההיתר להתאבדות שאול המלך היה משום שהעריך שהפלשתים יכפוהו להעבירו על דתו.[10] יש הנוקטים כך להלכה, שכאשר הגויים מעוניינים לכפות אדם להמיר דתו או לעבור על איסור חמור מותר לו להתאבד כדי לא להיכשל באיסור.[11]
התאבדות מתשובה עריכה
נושא התאבדות מתוך תשובה נידון בראשונים ואחרונים וישנן כמה דעות. בשו"ת בית אפרים[12] כתב שמתאבד מתוך ייסורים נפשיים על עוונותיו אינו נקרא חוטא, ומותר להתאבל עליו. בסמ"ק[13] מביא לכך מעשה מרבי יהודה החסיד.
ב"שו"ת רבי יהודה החסיד", אף מביא מקור ממיתתו של רבי אלעזר בן דורדיא[14] שנפטר מיגון על חטאיו. מנגד, לכאורה ניתן לדחות ראיה זו, שכן במקרה של רבי אלעזר בן דורדיא לא היה שום מעשה קונקרטי של התאבדות, ופטירתו באה לא מתוך מעשה אלא מתוך רב צער וכאב, כך שאין לכאורה להוכיח מכך לעניין מעשה של התאבדות.
בשו"ת שבות יעקב[15] מביא ראיה נוספת לכך שהמתאבד בשל חטאיו אינו חוטא ממעשיו של רב חייא בר אשי[16], שחשב שעבר עבירה חמורה, ומתוך ייסורים על כך, קפץ לתנור בוער, ורש"י שם מבאר שביקש להרוג את עצמו – אמנם, לבסוף התברר שכלל לא חטא. למעשה לא הוכרע גם בעניין זה שכן, ייתכן שאף שם מדובר במעשה ספונטני מתוך כאב, ולא בהתאבדות מחושבת.
המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא עריכה
- ערך מורחב – המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא
ביטוי נפוץ לגבי מתאבדים הוא "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא", מספר ראשונים ורבים מהאחרונים מייחסים את המשפט לחז"ל,[17] הביטוי מובא במקורות קדומים בלי ייחוס לחז"ל,[18] אחרונים אחרים טענו שאין מקור לביטוי בדברי חז"ל[19].
יש שמצאו מקור רעיוני לביטוי, כך רבי יום טוב ליפמן הלר הצביע על דברי המשנה שמונה את אחיתופל בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא,[20] מספר אחרונים הציעו מקורות נוספים.[21]
הרב ד"ר יוסף זליגר הצביע על הפסוק "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" כמקור לביטוי, כלומר שכמו שאדם מקבל עונש מוות על רצח חבירו כך גם אדם שהתאבד מקבל עונש מוות על רצח עצמו, עונש כזה יכול להיות רק בעולם הבא.[22] הרב אליעזר פלקלש ביאר שאין למתאבד חלק לעולם הבא מפני שלא הספיק להתוודות.[23]
מספר אחרונים חלקו על האמרה ופסקו שיש למתאבד חלק לעולם הבא.[24]
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- הרב שלמה גורן, גבורת מצדה לאור ההלכה, באתר "דעת", מתוך: במחניים פ"ז
- הרב משה צבי נריה, התאבדות אנשי מצדה בהלכה, תגובה לרב שלמה גורן
- הרב יאיר וייץ, האם מותר היה לשאול להתאבד, באתר ישיבת הר ברכה
הערות שוליים עריכה
- ^ מובא בכתבי האר"י, וכן בפוסקים, כגון הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף א'
- ^ בספר נזיקין, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק י"א, הלכה ה'
- ^ מדרש פסיקתא רבתי על ספר שמות, פרק כ"ד
- ^ אבל רבתי, פרק ב'
- ^ אבן העזר סימן ס"ט
- ^ סימן רפ"ד, אות י'
- ^ לדוגמה בראשית רבה, פרשה ל"ד, פסקה י"ג
- ^ בבא קמא פרק ח' סימן נ"ט
- ^ תוספות, תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א', ד"ה "ואל יחבל עצמו"
- ^ ריטב"א על מסכת עבודה זרה דף י"ח עמוד א'.
- ^ תוספות מסכת עבודה זרה דף י"ח עמוד א', ועוד.
- ^ סימן ע"ו
- ^ סימן ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד א'
- ^ חלק ב', סימן ק"י
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ"א, עמוד ב'
- ^ רד"ק, פירוש לבראשית, פרק ט פסוק ה; מהרי"ט, חידושים לכתובות קג:; יעב"ץ, לחם שמים, סנהדרין פרק י משנה א; הרב שמחה בונים מפשיסחה, רמתים צופים (על תנא דבי אליהו), עמ' 163 – 164; רבי יעקב יהושע פלק, פני יהושע, בבא מציעא נט:; ועוד רבים
- ^ יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים, ג ח ה; ספר יוסיפון פרק עא; רבינו בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות, שער הביטחון פרק ד; ספר הזוהר, חלק ג', דף קכ"ז, עמוד א'; רבי נתנאל בר ישעיה, מאור האפילה, עמ' סח, ועוד
- ^ רבי יוסף שאול נתנזון, דברי שאול – יוסף דעת, מהדורה תנינא, חלק ב, נא.; רבי ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל, סנהדרין פרק יא משנה ב, יכין הערה יב; רבי יהודה אסאד, יהודה יעלה, יורה דעה, שנה; רבי אלעזר פלקלס, תשובה מאהבה, חלק ג סימן תט
- ^ תוספות יום טוב, סנהדרין פרק י משנה יב, גם רבי שלמה קלוגר הביא ראיה ממשנה זו, ראו: טוב טעם ודעת, מהדורא קמא, סימן רפב
- ^ רבי רחמים פרנקו, שערי רחמים, חלק ב סימן לב; בנן של רבי יהודה אסאד, הגהה בספר יהודה יעלה, יורה דעה, שנה; רבי אלעזר פלקלס, תשובה מאהבה, חלק ג סימן תט; רבי שלמה קלוגר, עבודת עבודה, עבודה זרה יח.; רבי יהודה לייב גרויבארט, חבלים בנעימים, ג חו"מ סימן קח; רבי אלעזר לנדא, יד המלך, ד, הלכות אבל פרק א הלכה יא, רוב המקורות הם מסיפורי חז"ל של אנשים שחיפשו מקור לכך שיהיה להם חלק לעולם הבא לאחר התאבדות
- ^ כתבי הרב ד"ר יוסף זליגר, ירושלים תר"ץ, עמ' תעב
- ^ רבי אליעזר פלקלס, תשובה מאהבה, חלק ג סימן תט
- ^ רבי אלעזר לנדא, יד המלך, ד, הלכות אבל פרק א הלכה יא; רבי אליהו הכהן מאיזמיר, מדרש תלפיות, ענף חלק לעולם הבא