אבוש ורבר

אבוש ורבר (באנגלית:Abush Verber; בגרמנית: Abush Werber; ‏17 בספטמבר 1908, ראדום, פולין - 24 בנובמבר 1975, תל אביב). היה מנהיג "פועלי ציון שמאל" בבלגיה ואחד ממקימי הוועד להגנת היהודים במדינה זו, שמטרתו הייתה להציל יהודים מידי הגרמנים הנאצים ושותפיהם. ורבר תרם תרומה מכרעת לארגונו ולפעילותו הסדירה בשנות הכיבוש הגרמני בבלגיה.

ביוגרפיה

ורבר נולד בעיר רדום שבפולין, למשפחת פועלים ענייה ושומרת מצוות. הוא היה הבן השישי מתוך 7 ילדים במשפחה. בגיל 11 מרד בכללי הלימוד הנוקשים שהיו נהוגים ב"חדר", עזב אותו ולא חזר. בספרו ״יהודים מצילים יהודים לנוכח ההשמדה״, כתב אברהם מילגרם על ורבר: "המעשה הזה ביטא לראשונה את הצד הנון-קונפורמיסטי באישיותו, תכונה שליוותה אותו לאורך חייו והתבלטה ביתר שאת בתקופת הכיבוש הנאצי".

הוא עבד לפרנסתו בתפקיד גּוֹזֵר בבית מלאכה לייצור נעליים. במקביל, לא ויתר על השכלה כללית והצטרף לחברת "שיעורי ערב", שהחלה את פעילותה ברדום בשנת 1920. החברה נכללה ברשת החינוכית ציש"א ("הארגון המרכזי של בתי הספר דוברי יידיש"), שהוקמה ביוזמתם של אנשי רוח יהודיים ממפלגות ה״בונד״ ו״פועלי ציון שמאל״. מטרותיה היו הקניית חינוך אוניברסלי המבוסס על ערכים חילוניים ושוויון חברתי לילדים מגיל הגן ועד בוגרים, כדי שיוכלו להשתלב בחברה הנוצרית. בד בבד, הצטרף ורבר לשורות ה״יוגנט״ (״יוגנט פארבאנד יוגנט״), שהייתה תנועת הנוער של מפלגת ״פועלי ציון שמאל״ בפולין.

בזכות הפעילות החינוכית הנמרצת של ה״יוגנט״ הרחיב ורבר את אופקיו, וצימאונו לידע והשכלה גדל. הוא נרשם לספרייה היידית של רדום, ושם לו למטרה לקרוא את כל ספריה לפי סדר אלף בית. בנוסף, מימן לעצמו שיעורים פרטיים להשלמת לימודיו, על ידי כך שחסך כסף ממשכורתו הדלה. במשך השנים הפך לאוטודידקט בעל השכלה רחבה. הוא דיבר 5 שפות: יידיש, עברית, פולנית, צרפתית וגרמנית, ואף לימד סוציולוגיה של עם ישראל והיסטוריה של תנועת הפועלים היהודית. ורבר השקיע את רוב מרצו בהפצת תרבות היידיש.

התכונות המנהיגותיות שלו התגלו עוד בהיותו בפולין, והדבר בא לידי ביטוי, כאשר שיקם את ארגון הנוער של מפלגת ״פועלי ציון שמאל״ ברדום, לאחר שנעצרו ראשי התנועה בשנים 1924–1925. בשנת 1927, התקיים הקונגרס הראשון ״זהב ורשה״, בחסות חברת ״שעורי ערב״, והוא נשלח לייצג את המפלגה בקונגרס זה. אולם, מספר גורמים הביאוהו לידי הכרה שעליו לעזוב את פולין ולעבור למדינה אחרת: המשבר הכלכלי ששרר במדינה לאחר מלחמת העולם הראשונה; התגברות האנטישמיות עם עליית כוחה של אנדציה (Endecja), שהייתה מפלגת ימין לאומנית ואנטישמית ורדיפת אנשי השמאל על -ידי המשטרה הפולנית. לבסוף, החליט לעזוב את פולין ולנסות את מזלו בבלגיה. גם כאן היו שני שיקולים למעבר לבלגיה: אחיו הבכור, בונים, וחברו הטוב בצלאל קסטנר (מונה למזכיר המדור היהודי במפלגה הקומוניסטית הבלגית), היגרו אליה קודם לכן; היהודים בבלגיה זכו לשוויון זכויות.

בשנת 1930 השתקע ורבר בבריסל, הצטרף לשורות מפלגת ״פועלי ציון שמאל״ וצורף לוועד המרכזי של המפלגה. הוא הופקד על ניהול מחלקת החברה שלה. לפרנסתו, חזר לעסוק כגוזר נעליים ובמקביל חזר לספסל הלימודים. בערב לימד היסטוריה ותרבות יהודית ויידית וכן לימד את שפת היידיש בקרב בני הנוער והפועלים היהודים.

פּוֹעֲלוֹ בקרב הקהילה היהודית בבלגיה

ורבר מצא בבלגיה כר פורה לפעילותו. הקהילה היהודית שהתגבשה שם בין שתי מלחמות העולם מנתה כ-60 אלף נפש. כ-90% מהם היו מהגרים דוברי יידיש מארצות מזרח אירופה ופליטים שברחו מגרמניה הנאצית, רובם חסרי נתינות בלגית.

הם השתקעו ברבעים שיצרו ב-4 הערים הגדולות: בריסל, אנטוורפן, ליאז׳ ושרלרואה, והעתיקו את מבנה התעסוקה שאפיין את החברה היהודית בארצות מוצאם למקום מושבם החדש, דהיינו התמקדות ב"סקטור השלישי" בייצור ביתי חצי תעשייתי של מוצרי צריכה לא חיוניים. בשל כך גברה פגיעותם בעת המשבר הכלכלי של שנות ה-30. רובם היו בעלי מלאכה זעירים בענפי הביגוד, בעיבוד עורות, בתעשיית המזון ובתעשיית היהלומים באנטורפן. בעיר ליאז, השתלבו מקצתם בתעשיית המתכת והפחם.

הואיל והופקד על ניהול מחלקת החברה של מפלגת ״פועלי ציון שמאל״, הוא יזם את הקמתם של מספר ארגונים וביניהם המועדון העממי (״פאלקס-קלוב״), בית הספר לחינוך (״שול פאר דערציונג״) וספרייה יידית. ברם, עיקר מאמציו יֻחֲדוּ לביסוס תנועת הנוער של ״פועלי ציון שמאל״ - ״יונגבור״ (קיצור של "נוער בורוכוב"), כפי שכונתה בבלגיה, ושימש להם מדריך רוחני, בכך שדאג ללמד את בני הנוער יהדות ולימודי ארץ ישראל, לימדם את משנתו של דב בר בורוכוב (היה ממייסדי המפלגה), ופרסם למענם את העיתון ״אונזער רוף״ ("הקריאה שלנו"). בפעילותו תרם תרומה ניכרת לביסוס מעמדה של מפלגת ״פועלי ציון שמאל״ בקרב היהודים בבריסל ערב פרוץ המלחמה. זמן קצר לאחר שהשתקע בבלגיה, פגש את שפרה טרוצקי וב-1931 נשא אותה לאישה. ברית הנישואין ביניהם חפפה לברית הרעיונית ולגרעין הקשה של המפלגה, שכן שפרה ורבר (טרוצקי), הייתה אחת הפעילות המרכזיות בה. אחיה דוד (דוד'ה) טרוצקי ואשתו פאולינה נמנו אף הם עם חברי המפלגה המסורים ביותר. שלושתם סיימו לימודים אקדמיים באוניברסיטת גנד (Gand): שפרה בבית ספר הגבוה למסחר, דוד'ה בהנדסה כימית ופאולינה ברפואת שיניים.

פרוץ המלחמה בבלגיה

הבריחה מבלגיה וההחלטה לחזור

פלישת צבאות גרמניה להולנד, בלגיה וצרפת באביב 1940 גרמה לזרם עצום של פליטים הנסים בבהלה לכיוון דרום צרפת. שתי המשפחות, ורבר וטרוצקי, עזבו אף הן את בריסל, ולאחר תלאות רבות נקלעו לעיירה צרפתית, ושהו בה כ־5 חודשים. במשך תקופה זו הוצעו למנהיגים היהודים ביניהם אבוש ורבר ודוד׳ה טרוצקי ובני משפחותיהם ויזות הגירה לארצות הברית. אולם, ורבר וטרוצקי סירבו להצעה וחזרו לביתם בבריסל, בעוד שאחרים כמו יהודה טיברג ושלמה הוכברג החליטו לקבל את ההצעה ועברו לארצות הברית. ורבר הבהיר במכתב ששלח באפריל 1944 לחבר מפלגה שמצא מקלט בשווייץ את המניעים לשובם לבריסל - הדאגה לגורל היישוב היהודי בשעת צרה והחלטתם להתמסר לפשוטי העם. הוא לא היה מסוגל לעזוב את "ההורים הזקנים שלנו, האנשים האלה החלשים והחולים, רק כדי לשפר את מצבנו האישי." המחויבות לקהילה והרגש ההומניטרי כלפי היהודים הנזקקים הכריעו את הכף. שפרה אשתו ובנם, מישל בן השנתיים, הצטרפו אליו בהמשך. עם שובו התברר לורבר שהוא נשאר לבד להנהיג את המפלגה. בשובם לבלגיה נרתמו ורבר וחברי ״פועלי ציון שמאל״ שנשארו, לשקם את מוסדות המפלגה והצטרפו למאמץ הכללי של הקהילה המאורגנת, כדי לחזור לשגרת חיים בתנאים לא רגילים.

ורבר שב והפעיל את הספרייה ביידיש, חידש את פעילותו של בית הספר ״שול פאר דערציונג״ ואת פעילות תנועת הנוער. במקביל פתח מחדש מאיר טבקמן את מועדון הספורט של ״פועלי ציון שמאל״ - שטרן. כדי להתמודד עם המצוקה הכלכלית ההולכת וגוברת בקרב היהודים יזם ורבר את הקמתו של ארגון הסיוע והסעד "עזרה הדדית" (״קעָגזֵייטיקע הילף״) שפעל בן זמנית עם ארגון "יידישׁער סאָלידאַריטעט״ ( סולידאריות יהודית) שהקימו יהודים המקורבים למפלגה הקומוניסטית. שני המוסדות הללו, היוו את הבסיס ל״וועד להגנת היהודים בבלגיה״ (C.D.J. - Comité de Défence des Juifs) העתיד לקום. יזמתם נבעה מן האוריינטציה החברתית שוויונית שלהם ומהתפקיד המוביל שייחסו למעמד הפועלים. חברי "עזרה הדדית" ציידו את היוצאים בחבילות מזון, בביגוד, בשמיכות ובמענק כספי לנזקקים.

שני ארגוני הסעד המחתרתיים, "עזרה הדדית" ו-"סולידריות", התמודדו בנפרד עם הצורך בהסתרת ילדים והושטת עזרה למבוגרים. שפרה, אשתו של רבר, הקימה במסגרת "עזרה הדדית" מחלקה לטיפול בילדים וריכוזה את כל נושא הצלתם: מציאת ילדים, רישומם, חיפוש משפחות ומוסדות שהיו מוכנים לקלוט אותם.

המפנה של דצמבר 1941

בדצמבר 1941 הכריזו שלטונות הכיבוש על שתי גזרות אנטי יהודיות חדשות:

(1) הראשונה הביאה להקמתו של איגוד יהודי בלגיה, אשר שימש מעין יודנראט. על כל יהודי הוטלה החובה להירשם בפנקסי "קהילת החובה", לשלם דמי חבר ולהישמע להוראות הקהילה;

(2) איסור על הילדים היהודים ללמוד במסגרות החינוך הכללי. גזירה זו הטילה על האיגוד להקים רשת חינוכית חלופית ונפרדת.

הקמת ועד הארגונים היהודיים בבריסל

בשנת 1942 הוקם ״ועד הארגונים היהודיים בבריסל״, אשר ייצג כ־27 גופים שונים, מקומוניסטים ועד חרדים. הוועד הוקם ביוזמתו של ורבר שיצר קשר עם מכרו הקומוניסטי הרץ יושפה אשר היה חבר הוועד הארצי "חזית העצמאות" (Front de l'Indépendance) - שהיה ארגון מחתרתי בלגי אנטי נאצי שאיגד כוחות שונים ומגוונים לשחרור בלגיה. והיה מי שטיפל בנושא.

באספת הקמתו של הוועד להגנת היהודים השתתפו: אמיל המברזין (Émile Hambresin ) - קתולי-קומוניסטי, נשיא הוועד הבלגי נגד הגזענות וחבר הוועד הארצי של "חזית העצמאות", הרץ יושפה, אז'ן הלנדאל (Hellendael Eugène) - חבר האי"ב, מוריס מנדלבאום (Mandelbaum Maurice) מארגון "סולידאריות יהודית", אדוארד רוטקל (Eduard Rotkel) - מזכיר הקהילה היהודית בבריסל, אבוש ורבר, חיים פרלמן (Perelman Chaim) - פרופסור מהאוניברסיטה החופשית של בריסל, שהיה ציוני בעל קשרים בחוגים האוניברסיטאיים השונים, ובנימין ניקרק (Benjamin Nykerk ) - התנסה בהסתרת יהודים לתקופות קצרות אצל משפחת פרלמן. הקמתו של הוועד הייתה חיונית בגיבוש איחוד היהודים בצרפת ובבלגיה. והייתה אבן דרך במסורת של שיתוף פעולה רחב, שעתיד לשכפל את עצמו תחת הכיבוש הנאצי. ״ועד הארגונים היהודי״ היה ארגון ההתנגדות המשמעותי ביותר שהוקם בבלגיה, בהובלת המפלגה הקומוניסטית, בחודש מרס 1941, הקים הארגון הקים באזור בריסל רבתי כ-20 ארגוני משנה מקצועיים (לעו"ד, מורים וכו') והסכים להקים בתוכו גוף נוסף, שעתיד לסייע במאבק למען הגנת היהודים מפני הנאצים. פעילותו של ורבר בהקמת הוועד זיכתה אותו בכינוי "הדיפלומט" וחיזקה את מעמדה של מפלגת ״פועלי ציון שמאל״ בקהילה. בחסות הוועד הוקמה האוניברסיטה העממית הראשונה ביידיש בבריסל.

הפעילות כראש מחלקת התעמולה והעיתונות המחתרתית

ורבר עמד בראש מחלקת התעמולה והעיתונות המחתרתית, שעודדה את האוכלוסייה היהודית להתנגד להוראות הגרמנים וליוזמות "איגוד יהודי בלגיה" (האי"ב) (Association des Juifs en Belgique - AJB), שהוקם בפקודת הממשל הצבאי בבלגיה ווועד הארגונים ראה בו גוף משתף פעולה. הואיל ועמד בראש המחלקה לאורך שנות המלחמה, ערך ורבר כ-5 עיתונים, ביניהם ניתן לציין את הביטאון המחתרתי של ״מפלגת פועלי ציון״ ביידיש - ״אונזער ווארט״ ("המילה שלנו"), שהופץ בבלגיה בקרב היהודים שהסתתרו במקומות מסתור שונים במדינה (מדצמבר 1941 ועד שחרור בלגיה בספטמבר 1944). הגיליון הראשון של הביטאון פורסם בדצמבר 1941. ורבר שימש כעורך הראשי, ודוד׳ה טרוצקי ואברהם ריבה שימשו כעורכי המשנה. עד שחרורה של בלגיה מעולם של הגרמנים, הוא יצא לאור כמעט מדי חודש בחודשו, ועד מרס 1943 היה העיתון היחיד שהופץ ביידיש, הוא נדפס ב־500 עד 1000 עותקים, אשר הועברו מיד ליד. עיתון נוסף שערך היה העיתון Le flambeau ("הלפיד"). בנוסף, כתב מאמרים לעיתוני ״מפלגת פועלי ציון שמאל״.

מחלקת זיוף התעודות

ורבר אבוש עמד גם בראש מחלקת זיוף התעודות אשר נשענה במידה רבה על אלברט וולף (Wolf Albert), שהיה חבר הוועד בסניף העיר ליאז'. וולף, היה עובד דפוס במקצועו, יצר תעודות מזויפות ופנקסי קיצוב ברמה גבוהה, סיפק ל"וועד להגנת יהודים" את מה שנדרש ממנו ודאג להעביר חלק מתוצרתו לטובת "חזית העצמאות", עבור אותם אלה שהצליחו לחמוק מעבודות הכפייה בגרמניה ופעילי מחתרת.

הוקרה

בחודש מאי 2019, התקיים טקס יחיד במינו בישראל ומחוצה לה שהוקדש להוקרת פועלם והנחלת מורשתם של היהודים אשר הצילו את בני עמם במהלך השואה. במהלך הטקס הוענק ״אות המציל היהודי״ על ידי המרכז העולמי של בני ברית והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. הטקס הוקדש ליוזמים וחברים בולטים בוועד להגנת יהודים: ביניהם היה אבוש ורבר ואחרים.