אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: קביעות לא נכונות וטעויות בתוכן הערך.
| |
אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה הוא ניב המביע סוגיה דתית-פילוסופית מרכזית ביהדות ובדתות אחרות, אשר דנה בענישה של צאצאים על חטאי אבותיהם. בניב זה אכילת הבוסר משולה לחטא, וקהות השיניים לעונש.
משמעותו של פסוק זה, המוזכר בספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוק כ"ח ובספר יחזקאל, פרק י"ח, פסוק ב' היא שבנים נושאים בעונש על העוונות של אבותיהם. זהו משפט מוסרי הדן באחריות של בנים כלפי חטאים שחטאו אבותיהם. במשפט זה מוחים הנביאים על התפיסה הרווחת בעם, ששוב אין סיכוי לשנות את גורל החורבן שנגזר בעטיים של מעשי אבותיהם.
הסוגיה הזאת מערערת את יסודות תפיסת תורת הגמול, על ידי הרחבת גבולות האחריות מעבר לאחריות האישית של האדם על מעשיו, ובהתאם לכך הצגת האפשרות של ענישה על מעשים שביצע אחר – אחד האבות.
פסוק זה הוביל הוגי דעות לעסוק גם במהותה ומוסריותה של אלוהות הנוקטת גישה זו או הנמנעת ממנה.
במסכת אבות ניתן לפסוק זה פירוש המבהיר שעוון אבות יוטל על הבנים רק אם ימשיכו במעשי אבותיהם, כי עוון של דורות חמור יותר מעוון של פרט אחד.
ביטוי ביהדות המתכתב עם ביטוי זה הוא "מעשה אבות סימן לבנים".
