אבות אפוסטוליים

אָבוֹת אַפּוֹסְטוֹלִיִּים היו תאולוגים נוצריים מרכזיים בקרב אבות הכנסייה שחיו במאות ה-1 וה-2 לספירה, אשר מאמינים כי הכירו באופן אישי חלק משנים-עשר השליחים, או שהושפעו מהם באופן משמעותי.^[1] כתביהם, על אף שהופצו באופן נרחב בנצרות הקדומה (אנ'), לא נכללו בקאנון של הברית החדשה. רבים מהכתבים נובעים מאותה תקופת זמן ומיקום גאוגרפי כמו יצירות אחרות של ספרות נוצרית מוקדמת, שהגיעו להיות חלק מהברית החדשה. נראה שחלק מהכתבים של האבות האפוסטוליים זכו להערכה רבה כמו חלק מהכתבים שהפכו לברית החדשה.

האבות האפוסטוליים

קלמנס מרומא

רקע עריכה

הכינוי אבות אפוסטוליים הוחל על סופרים אלה רק מאז המאה ה-17, כדי לציין שהם נחשבו כמייצגים את הדור שהיה לו מגע אישי עם שנים עשר השליחים.^[1] השימוש המוקדם ביותר הידוע במונח "אבות אפוסטוליים" היה על ידי ויליאם וייק (William Wake) ב-1693, כאשר היה הכומר הקבוע של מלכי אנגליה ויליאם ומרי. לפי האנציקלופדיה הקתולית, ניתן לייחס את השימוש במונח אבות אפוסטוליים לשם ספר משנת 1672 מאת ז'אן-בטיסט קוטלייה (אנ'), "SS. Patrum qui temporibus apostolicis floruerunt opera" ("יצירותיהם של האבות הקדושים שפרחו בתקופת השליחים"), אשר קוצר ל-Bibliotheca Patrum Apostolicorum (ספריית האבות האפוסטוליים) על ידי ל.ג'. איטיג (L. J. Ittig) במהדורה שלו לספר משנת 1699.^[1]

ההיסטוריה של הכותרת של סופרים אלה הוסברה על ידי ג'וזף לייטפוט (אנ'), בתרגומו משנת 1890 ליצירות האבות האפוסטוליים:^[2]

...[ה]ביטוי ['אבות אפוסטוליים'] עצמו אינו מופיע, עד כמה שבחנתי, עד התקופה האחרונה יחסית. לאיתור מקורו, או לפחות השימוש הכללי בו, צריך כנראה להתחקות אחרי הרעיון של איסוף יחד של השרידים הספרותיים של אלה שפרחו בתקופה מיד לאחר השליחים, ואשר כנראה היו תלמידיהם האישיים הישירים. רעיון זה התגבש לראשונה במהדורת קוטלייה במהלך המחצית האחרונה של המאה השבע-עשרה (1672). ואכן אוסף כזה היה בלתי אפשרי כמה שנים קודם לכן. במחצית הראשונה של אותה מאה ראו בדפוס בפעם הראשונה את איגרות קלמנס (1633), ואלו של ברנבא (1645), שלא לומר איגרת פוליקרפס ביוונית מקורית (1633) והמכתבים של איגנטיוס בפורמט המקורי (1644, 1646). לכן החומרים היו דלים מדי עבור פרויקט כזה בכל תקופה קודמת. אולם, בעמוד השער שלו קוטלייה אינו משתמש בביטוי בפועל, אף על פי שהוא מתקרב אליו, SS. Patrum qui temporibus Apostolicis floruerunt opera; אבל העורך הבא [תומאס] איטיג (1699), מאמץ ככותרת של ספרו את Patres Apostolici, ומכאן ואילך זה הופך לנפוץ.

הכתבים עריכה

הכתבים הבאים מקובצים בדרך כלל יחד כאילו נכתבו על ידי האבות האפוסטוליים (באותיות מודגשות, כתבים מקוריים, באותיות רגילות כתבים שמחבריהם אינם ידועים):

כתבים המיוחסים לקלמנס מרומא
- האגרת הראשונה של קלמנס (אנ')
- האגרת השנייה של קלמנס (אנ') (בפועל לא נכתבה על ידי קלמנס)
שבע איגרות של איגנטיוס מאנטיוכיה (הצורות הארוכות יותר של האיגרות הללו, ואלו שמעבר לשבע, נחשבות בעיני רבים כתיקונים וזיופים מאוחרים יותר)
Martyrium Ignatii (אנ')
אגרת פוליקרפוס (אנ')
מות הקדושים של פוליקרפוס (אנ')
קטעים מכתביו של פפיאס מהייראפוליס, ששרדו כציטוטים אצל סופרים מאוחרים יותר
קטע קצר אחד מההתנצלות של קודראטוס מאתונה
הדידכה
איגרת ברנבא (אנ')
האיגרת לדיוגנטוס (אנ')
הרועה של הרמס (אנ')

בנוסף, היו שטענו שהאודות של שלמה נכתבו על ידי תלמידו של השליח יוחנן בסביבות אמצע המאה הראשונה.^[3]

האבות עריכה

קלמנס מרומא עריכה

ערך מורחב – קלמנס הראשון

קלמנס מרומא (בערך 35–99) היה הבישוף של רומא בשנים 88 עד 99 לספירה. אירנאיוס וטרטוליאנוס מתארים אותו כבישוף הרביעי אחרי פטרוס, לינוס ואנקלטוס.^[4] נאמר שהוא התקדש על ידי פטרוס השליח, וידוע שהוא היה חבר מוביל בכנסייה ברומא בשלהי המאה ה-1.^[5]^[6]

האגרת הראשונה של קלמנס (אנ') (בערך 96 לספירה) הועתקה ונקראה באופן נרחב ונחשבת בדרך כלל לאיגרת הנוצרית העתיקה ביותר שקיימת מחוץ לברית החדשה. המכתב ארוך ביותר, ארוך פי שניים מהאיגרת אל העברים, והוא מדגים את היכרותו של המחבר עם ספרים רבים הן של הברית הישנה והן של הברית החדשה. האיגרת מתייחסת שוב ושוב לברית הישנה ככתבי הקודש וכוללת התייחסויות רבות לספר יהודית, ובכך מבססות שימוש או לפחות היכרות עם יהודית בתקופתו. בתוך המכתב, קורא קלמנס לנוצרי קורינתוס לשמור על הרמוניה וסדר. המסורת מזהה את המחבר כקלמנס, הבישוף של רומא, וההסכמה המדעית היא ברובה בעד האותנטיות של המכתב.

האגרת השנייה של קלמנס (אנ') יוחסה באופן מסורתי על ידי כמה מחברים עתיקים לקלמנס, אך כיום נחשבת בדרך כלל ככזו שנכתבה מאוחר יותר, סביב 140–160 לספירה, ולכן לא יכולה להיות יצירתו של קלמנס, שמת בשנת 99 לספירה.^[7] ספקות לגבי מחבר המכתב הובעו כבר בעת העתיקה על ידי אוסביוס מקיסריה והירונימוס. בעוד שהאיגרת הראשונה כתובה כאיגרת, האיגרת השנייה נראית כתמליל של דרשה או הטפה, מה שהופך אותה לדרשה הנוצרית העתיקה ביותר ששרדה מחוץ לברית החדשה.

איגנטיוס מאנטיוכיה עריכה

איגנטיוס מאנטיוכיה (ידוע גם בשם תאופורוס, מיוונית עתיקה: "נושא האלוהים") (בערך 35–110) היה הבישוף של אנטיוכיה. ייתכן שהוא הכיר ישירות את השליח יוחנן, והגותו בהחלט מושפעת מהמסורת הקשורה לשליח זה.^[8] בדרך למות הקדושים שלו ברומא, כתב איגנטיוס סדרה של מכתבים שנשתמרו כדוגמה לתאולוגיה של הנוצרים הקדומים ביותר. נושאים חשובים הנידונים במכתבים אלה כוללים אקלסיולוגיה (אנ'), הסקרמנטים, תפקידם של הבישופים ומהותה של השבת המקראית.^[9] הוא מזהה בבירור את ההיררכיה המקומית-כנסייתית המורכבת מבישופים, פרסביטרים ודיאקונים וטוען כי דיבר בכמה מהכנסיות בהשראת רוח הקודש. הוא השני אחרי קלמנס שמזכיר את איגרות פאולוס.

פוליקרפוס מסמירנה עריכה

ערך מורחב – פוליקרפוס

פוליקרפוס מסמירנה (בערך 69 לספירה - 155 לערך) היה הבישוף של סמירנה (כיום איזמיר בטורקיה). תלמידו אירנאיוס כתב שהוא "לא רק קיבל הדרכה מהשליחים ושוחח עם רבים שראו את האדון, אלא גם מונה לבישוף על ידי השליחים באסיה ובכנסייה בסמירנה",^[10] וכי הוא עצמו זכה, כילד, להקשיב ל"דיווחים שמסר (פוליקרפוס) על הדיאלוג עם יוחנן ועם האחרים שראו את האדון".^[11] האפשרויות עבור יוחנן זה הן יוחנן בן זבדי, שנחשב באופן מסורתי כמחבר הבשורה הרביעית, או יוחנן הפרסביטר (אנ'). התומכים המסורתיים מקבלים את דעתו של אוסביוס שהקשר של פפיאס היה עם יוחנן כותב הבשורה, וכי יוחנן זה, מחבר הבשורה על-פי יוחנן, היה זהה לשליח יוחנן. פוליקרפוס ניסה ולא הצליח לשכנע את אניקטוס, הבישוף של רומא, לגרום לכנסייה המערבית לחגוג את חג הפסחא ב14 בניסן (אנ'), כמו בכנסייה המזרחית. הוא דחה את הצעתו של הבישוף שהכנסייה המזרחית תשתמש בתאריך של הכנסייה המערבית. בשנת 155 דרשו תושבי סמירנה את הוצאתו להורג של פוליקרפוס כנוצרי, והוא מת כמרטיר. האגדה עליו מספרת שהלהבות מהמוקד עליו העלו אותו סירבו לשרוף אותו, ושכשהוא נדקר למוות, כל כך הרבה דם יצא מגופו עד שכיבה את הלהבות סביבו. פוליקרפוס מוכר כקדוש גם בכנסייה הרומית-קתולית וגם בכנסייה האורתודוקסית המזרחית.

פפיאס מהייראפוליס עריכה

ערך מורחב – פפיאס

פפיאס מהייראפוליס (בערך 60 - 130 לערך) היה הבישוף של הייראפוליס (כיום פמוקלה בטורקיה). אירנאיוס מתאר אותו כ"אדם קדום שהיה שומע של יוחנן ובן לוויה של פוליקרפוס". אוסביוס מקיסריה מוסיף כי פפיאס היה הבישוף של הייראפוליס בסביבות תקופתו של איגנטיוס מאנטיוכיה. השם פפיאס (Παπίας) היה נפוץ מאוד באזור, מה שמצביע על כך שהוא כנראה יליד האזור.^[12]

יצירתו המרכזית של פפיאס הייתה "תיאור מפורט של דברי האדון" (ביוונית: Λογίων Κυριακῶν Ἐξήγησις) בחמישה ספרים; הספר אבד ושרדו רק קטעים שצוטטו על ידי אירנאיוס ואוסביוס. קטעים אחרים מגיעים מיצירותיהם של ההיסטוריון פיליפוס מסיידה (אנ') מהמאה החמישית והנזיר גיורגיוס המארטלוס (אנ') מהמאה התשיעית, אך האותנטיות של אלה מפוקפקת.^[13]

קודראטוס מאתונה עריכה

קודראטוס מאתונה (מת ב-129 לערך) היה הבישוף של אתונה. אוסביוס דיווח כי הוא היה תלמיד של השליחים (auditor apostolorum) וכי הוא מונה לבישוף לאחר מות הקדושים של קודמו פובליוס.

עבודתו העיקרית של קודראטוס היא ה"התנצלות", שכנראה הוקראה בפני הקיסר אדריאנוס כדי לשכנע אותו לשפר את המדיניות האימפריאלית כלפי הנוצרים. הוא אבד ושרד ממנה רק קטע אצל אוסביוס.

קישורים חיצוניים עריכה

Catholic Encyclopedia: Apostolic Fathers
Apostolic Fathers in the Christian Cyclopedia

הערות שוליים עריכה

^ ¹ ² ³ The Apostolic Fathers, Catholic Encyclopedia
^ Joseph Lightfoot, The Apostolic Fathers, Vol I, Page 3
^ Smith, Preserved (1915). "The Disciples of John and the Odes of Solomon". The Monist. 25 (2): 161–199. doi:10.5840/monist191525235. JSTOR 27900527.
^ Cross, Frank Leslie; Livingstone, Elizabeth A. (2005). The Oxford Dictionary of the Christian Church. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-280290-3.
^ "Pope St. Clement I", Catholic Encyclopedia, vol. 4
^ "Philip Schaff: History of the Christian Church, Volume II: Ante-Nicene Christianity. A.D. 100-325 - Christian Classics Ethereal Library". www.ccel.org.
^ Chapman, John (1913). "Pope St. Clement I". In Herbermann, Charles (ed.). Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company
^ Saint Ignatius of Antioch" in the Encyclopædia Britannica
^ Ignatius's Letter to the Magnesians 9: "Let us therefore no longer keep the Sabbath after the Jewish manner"
^ Adversus haereses, 3:3:4
^ Letter to Florinus, quoted in Eusebius, Ecclesiastical History, Book V, chapter 20
^ Huttner, Ulrich (2013-11-29). Early Christianity in the Lycus Valley. BRILL. p. 216. ISBN 978-90-04-26428-1.
^ Richard, Bauckham (2017). Jesus and the Eyewitnesses, 2d ed. Wm. B. Eerdmans Publishing. ISBN 978-0-8028-7431-3.

[CathEn-1] ¹ ² ³ The Apostolic Fathers, Catholic Encyclopedia

[2] Joseph Lightfoot, The Apostolic Fathers, Vol I, Page 3

[3] Smith, Preserved (1915). "The Disciples of John and the Odes of Solomon". The Monist. 25 (2): 161–199. doi:10.5840/monist191525235. JSTOR 27900527.

[4] Cross, Frank Leslie; Livingstone, Elizabeth A. (2005). The Oxford Dictionary of the Christian Church. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-280290-3.

[5] "Pope St. Clement I", Catholic Encyclopedia, vol. 4

[6] "Philip Schaff: History of the Christian Church, Volume II: Ante-Nicene Christianity. A.D. 100-325 - Christian Classics Ethereal Library". www.ccel.org.

[7] Chapman, John (1913). "Pope St. Clement I". In Herbermann, Charles (ed.). Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company

[8] Saint Ignatius of Antioch" in the Encyclopædia Britannica

[9] Ignatius's Letter to the Magnesians 9: "Let us therefore no longer keep the Sabbath after the Jewish manner"

[10] Adversus haereses, 3:3:4

[11] Letter to Florinus, quoted in Eusebius, Ecclesiastical History, Book V, chapter 20

[12] Huttner, Ulrich (2013-11-29). Early Christianity in the Lycus Valley. BRILL. p. 216. ISBN 978-90-04-26428-1.

[13] Richard, Bauckham (2017). Jesus and the Eyewitnesses, 2d ed. Wm. B. Eerdmans Publishing. ISBN 978-0-8028-7431-3.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]