אבי שליים

היסטוריון ישראלי-בריטי

אבי שליים (באנגלית: Avraham "Avi" Shlaim; נולד ב-31 באוקטובר 1945) הוא היסטוריון ישראלי-בריטי, פרופסור אמריטוס ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד וחבר באקדמיה הבריטית. שליים מזוהה עם הקבוצה המכונה "ההיסטוריונים החדשים".

אבי שליים
Avi Shlaim 2.jpg
לידה 31 באוקטובר 1945 (בן 76)
בגדאד, ממלכת עיראק עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק היסטוריון
מדינה ישראלי-בריטי
מקום לימודים מכללת ג'זוס, קיימברידג' בית הספר לכלכלה של לונדון אוניברסיטת רדינג
שפות היצירה עברית, אנגלית
זרם ספרותי ההיסטוריונים החדשים עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות קנוניה מעבר לירדן: המלך עבדאללה, התנועה הציונית וחלוקת פלסטין
פרסים והוקרה

מדליית האקדמיה הבריטית (2017)

עמית האקדמיה הבריטית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייועריכה

אבי שליים נולד בבגדאד בשנת 1945, לאב שהיה יבואן של חומרי בניין. בשנת 1951 עלתה משפחתו לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה.

הישגיו בבית הספר בישראל היו נמוכים. הוא סיפר כי כאשר עבר את מבחני המיון, אמרה לו המחנכת שעבר רק בגלל ההנחות שעושים למזרחים. כדי להצילו ממה שנראה ככישלון מובטח שלחה אותו אמו בגיל 16 לאנגליה, שם התגורר אצל אחיו. הוא סיים שם את בית הספר התיכון בציונים גבוהים. בשנת 1964 חזר לישראל כדי לשרת בצה"ל[1].

שליים נשוי לנינתו של המדינאי הבריטי דייוויד לויד ג'ורג'. משנת 1966 הוא מתגורר באנגליה ומחזיק באזרחות כפולה, ישראלית ובריטית.

קריירה אקדמיתעריכה

לאחר שירותו בצה"ל חזר שליים לאנגליה ולמד היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג'. הוא התכוון להצטרף למשרד החוץ הישראלי, אך בתום לימודיו העדיף לקבל משרת מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים של אוניברסיטת רדינג. ב-1987 מונה לפרופסור באוניברסיטת אוקספורד.

ספריועריכה

  • Collusion across the Jordan: King Abdullah, the Zionist Movement and the Partition of Palestine (winner of the 1988 Political Studies Association's W. J. M. Mackenzie Prize)
  • The Politics of Partition (1990 and 1998)
  • War and Peace in the Middle East: A Concise History (1995)
  • The Cold War and the Middle East (co-editor, 1997)
  • The Iron Wall: Israel and the Arab World (New York: W.W. Norton, 2001)
  • Lion of Jordan: The Life of King Hussein in War and Peace (London: Allen Lane, 2007)
  • Israel and Palestine: Reappraisals, Revisions, Refutations (London: Verso Books, 2009)
  • The Iron Wall: Israel and the Arab World (London: Penguin, 2014)

קיר הברזל: ישראל והעולם הערביעריכה

הספר "קיר הברזל, ישראל והעולם הערבי" יצא לאור באנגלית בשנת 2000. מהדורה עברית (תרגום ראשון של ספר של שליים לעברית) ראתה אור בשנת 2005.

הספר סוקר את יחסי התנועה הציונית עם הערבים ובעיקר את יחסי מדינת ישראל עם מדינות ערב במאה העשרים. הוא מאמץ את הגישה שלפיה ישראל סירבה דרך קבע להצעות השלום מהצד הערבי. הדבר אירע לדעתו ב-1949 בהצעת חוסני זעים בסוריה, עבדאללה הראשון, מלך ירדן בשנת 1950, והצעת אנואר סאדאת ב-1971. השלום נכרת לבסוף רק ב-1979 עם מצרים, ב-1993 עם הפלסטינים וב-1994 עם ירדן.

המונח "קיר הברזל" לקוח ממאמרו של זאב ז'בוטינסקי משנת 1923, "על קיר הברזל". לטענת ז'בוטינסקי, המזור לחולשת הציונות מול הערבים מחייב את יצירתו של קיר ברזל מצד התנועה הציונית, ורק כשיסתמו בקיר את כל הפרצות, הקבוצות הערביות הקיצוניות תרדנה, ותעלינה הקבוצות הערביות המתונות, שאיתן ניתן יהיה לעשות שלום.

שליים גורס כי לא רק יורשיו האידאולוגיים של ז'בוטינסקי, כגון מנחם בגין, יצחק שמיר ובנימין נתניהו, התנהגו בהתאם לפרדיגמה זו, כי אם גם מנהיגי תנועת העבודה ובעיקר דוד בן-גוריון וגולדה מאיר. כל אלו קיימו את החלק הראשון של מאמרו של ז'בוטינסקי, אך התעלמו מחלקו השני. שליים גורס כי ישראל סירבה למשא ומתן דו-צדדי עם הערבים ובכלל זה ועידות בינלאומיות, מתוך חשש שתהיה נתונה בלחצים שבהם לא תוכל לעמוד, והדבר הביא להיווצרות ערוצי שיחות אלטרנטיביים, שהביאו לחתימת הסכמי אוסלו לבסוף.

שליים גורס כי ישראל הרבתה להתערב בענייני הפנים של מדינות האזור כמו לבנון, ולקחה חלק בניסיונות פוטש במשטרים ערביים. הוא מותח ביקורת על בן-גוריון, גולדה מאיר, שמיר, נתניהו ושרון ומשבח את משה שרת, בגין, יצחק רבין ואהוד ברק.

עמדותיועריכה

בהקדמה לספרו ‏"Refutations ,Revisions ,Reappraisals : ‏Israel and Palestine" (ישראל ופלסטין: הערכה מחודשת, תיקונים, שלילות, 2009), ביטא שליים את השקפתו על זכות קיומה של מדינת ישראל: "היהודים הם עם, וכמו כל עם אחר, גם להם יש זכות טבעית להגדרה עצמית לאומית [...] החלטה שהועברה בידי העצרת הכללית של האו"ם ברוב גדול אינה יכולה להיות בלתי חוקית. אולי היא אינה צודקת, אך היא אינה בלתי חוקית". על קווי שביתת הנשק שנקבעו ב-1949 (הקו הירוק), כתב, "אלה הם הגבולות היחידים שנחשבים לגיטימיים בעיניי", וסיכם: "לדעתי הקמתה של מדינת ישראל הייתה כרוכה בעוולה איומה עבור הפלסטינים [...] אני מקבל במלואה את הלגיטימיות של מדינת ישראל בתוך גבולות טרום 1967".[2] לגבי ההתנחלויות, כתב כי הוא "מתנגד – בצורה נחרצת, מוחלטת ובלתי מתפשרת – למפעל הקולוניאלי הציוני שמעבר" (לגבולות הללו). לדעתו, "הפתרון ההוגן והסביר היחיד הוא חלוקתה של פלשתינה... פתרון שתי המדינות".[3]

שליים, בעקבות תום שגב[4], טען כי תמיכת דייוויד לויד ג'ורג' בהצהרת בלפור נבעה ממניעים אנטישמיים (חששו מהשפעתם המזיקה של היהודים במהלך מלחמת העולם הראשונה, כפי שהצהיר בפני ועדת פיל)[5]. באופן דומה, טען כי תמיכתו של וינסטון צ'רצ'יל בתנועה הציונית נבעה מאסלאמופוביה[6]. שליים ציין:

אני יכול רק להסכים עם דברי סר ג'ון צ'נסלור, שהיה הנציב העליון הבריטי בפלשתינה, [1928-1931], שאמר כי הצהרת בלפור הייתה משגה קולוסלי - היא התגלתה כאסון עבור הפלסטינים והיא הצמיחה את אחד הסכסוכים הקשים, המרים והממושכים ביותר בעת החדשה.

ישראל ופלסטין, אבי שליים (2009)

במהלך מבצע צוק איתן פרסם שליים מאמר ב"אל ג'זירה", בו כינה את פעולותיה של ישראל "טרור מדינתי"[7].

הפולמוס סביב כתיבתועריכה

שליים ספג ביקורת מהיסטוריונים ישראליים המזוהים עם הזרם המרכזי ומתנגדים לגישת המחקר והמסקנות של "ההיסטוריונים החדשים". יוסף הלר ויהושע פורת כתבו על שליים, בעקבות ראיון שהעניק לעיתון "הארץ": "לצערנו הרב, מוליך אבי שליים את קוראיו שולל, בטיעוניו שישראל החמיצה את השלום, בעוד הערבים שוחרי שלום למהדרין".[8]

לעומתם, יורם מיטל (ראש מרכז חיים הרצוג לחקר המזה"ת והדיפלומטיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב) תיאר את הספר "קיר הברזל" כספר חובה הכרחי להבנת מדיניות ישראל כלפי מדינות ערב והפלסטינים בתקופה שבה עוסק הספר[9]. מירון רפופורט כתב על הספר: "אחרי שקוראים את 573 עמודי הספר אפשר להבין למה שרון ולבנת לא רוצים שילמדו פה את שליים: בכתיבה קולחת, מבוססת על עובדות, הוא סוקר את התגלגלות המגעים של ישראל עם העולם הערבי מ-1948 ועד 2000 ופוסק באופן נחרץ כי לסיפור הישראלי על כך שישראל תמיד הושיטה יד לשלום אבל לא היה לה עם מי לדבר - אין רגליים ואין ידיים."[1].

פרופ' אפרים קארש כתב בביקורת נוספת על ספרו של שליים "קנוניה מעבר לירדן: המלך עבדאללה, התנועה הציונית וחלוקת פלסטין".[10] כי המסמכים ששימשו את שליים לביסוס תאוריית קנוניה - לפיה הושג הסכם לאיפוק הדדי בין ההאשמים והציונים, אשר נועד לסכל הקמת מדינה ערבית ממערב לנהר הירדן, ובתוך כך לחלק את השטח בין ירדן וישראל - מעידים על ההפך הגמור והעיון בהם מראה כי גולדה מאיר התנגדה לכל הסכם שיפר את תוכנית החלוקה, וכי בן-גוריון ושרת העדיפו הקמת מדינה פלסטינית על פני סיפוח האזורים הערביים בארץ ישראל לעבר הירדן.

בני מוריס כתב על הספר: "שם הספר עצמו מסגיר הרבה. כשאדם רואה בעין יפה את מדיניותן ומנהיגיהן של שתי מדינות, כל שיתוף פעולה שלהן כנגד גורם שלישי יתואר בדרך כלל כברית או כשותפות. "קנוניה", לעומת זאת, היא מילת גנאי".[11] מוריס טען שבספרו של שליים "רק אחד משני הצדדים השותפים ל'קנוניה' מועלה אל עמוד הקלון: היישוב ומנהיגיו, בעיקר דוד בן-גוריון", ואילו את הצד השני באותה "קנוניה", ירדן, שליים פוטר "בנזיפה קלה בלבד". עוד טען כי בזכות תיאורו החיובי של עבדאללה, "התחבב שליים מאוד על הנסיכים ההאשמים, והם פתחו עבורו דלתות רבות ברבת עמון" לקראת פרסום ספרו על המלך חוסיין. לדבריו, העובדה שעבדאללה כבש את ליבת השטח שהוקצה למדינה הפלסטינית בהחלטת החלוקה של האו"ם ב-‏1947, "ובשנים שלאחר מכן תרם לא מעט להחנקת הלאומנות הפלסטינית", הצליחה "לחמוק מן הלהט המוסרי שמאפיין את עיסוקו של שליים בישראל".[12]

מוריס ביקר גם את גישתו של שליים כי היסטוריונים אינם אמורים רק לתאר ולנתח אלא גם לשמש "שופט וחבר מושבעים", וכי באחריותם להביע שיפוט מוסרי כלפי מעשיהם של גיבוריהם. לדעתו, יש להשאיר את ההכרעה בידי הקוראים.[13]

על בחירתו בהצהרת בלפור כ"משגה הדיפלומטי הבריטי החמור ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-20" כתב אהוד מנור: "לקרוא ולא להאמין. לא 'הסכם מינכן', לא מדיניות בריטניה בהודו, כל אלו מתגמדים לנוכח הצהרת בלפור."[14]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אבי שליים בוויקישיתוף

על הספר המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית

על הספר קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 מירון רפופורט, ידנו המושטת למלחמה, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2005
  2. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 169.
  3. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 170.
  4. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 167-168
  5. ^ Mandate100 | ‘A dangerous people to quarrel with’: Lloyd George’s Secret Testimony to the Peel Commission Revealed, Fathom
  6. ^ Ben Clarke, From Balfour to Boris: Britain's broken promises in Palestine, https://english.alaraby.co.uk/, ‏2017-10-16 (באנגלית)
  7. ^ Avi Shlaim, Lessons of the conflict in Gaza, www.aljazeera.com (באנגלית)
  8. ^ יוסף הלר ויהושע פורת, פלאי ההיסטוריה החדשה, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2005
  9. ^ יורם מיטל, אילו רק ידעו מנהיגי המדינה לקרוא את ז'בוטינסקי, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2005
  10. ^ אפרים קארש, פיברוק ההיסטוריה הישראלית: "ההיסטוריונים החדשים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 83.
  11. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, 12. היסטוריה רוויזיוניסטית מעוותת (18 בנובמבר 2009), עמ' 162.
  12. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 163.
  13. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 168.
  14. ^ אהוד מנור, 'בעיית המיעוטים תתפוס מקום מרכזי': פוליטיקה 'ציונית־פועלית', 1917–1942 ג'מאעה כ"ג, תשע"ז, עמ' 129