אברהם אלדמע
אברהם אַלְדֶמַע (אַיזנשטיין) (1 באפריל 1884 – 5 ביוני 1963) היה אמן ומורה לאומנות בגימנסיה הרצליה, מראשוני הפעילים בהגנה וחלוץ אנשי התרבות בעיר תל אביב. אלדמע מימש בחייו את פילוסופיית החיים שלו – להיות שמח ואופטימי תמיד, ולהפיץ שמחה ברבים. הוא כונה "רומנטיקן ביום ובכיר הגנה בלילה", עקב יכולתו לשלב פעילות צבאית ותרבותית.
 | |
| לידה |
1 באפריל 1884 ברדיצ'ב, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
5 ביוני 1963 (בגיל 79) |
| שם לידה |
אברהם אַיזנשטיין |
| מדינה |
ישראל |
| מקום קבורה |
בית העלמין קריית שאול |
  | |
ביוגרפיה עריכה
אלדמע נולד בעיירה ברדיצ'ב שבאוקראינה. כבר בצעירותו הראה כישרון לציור ונשלח, כסטודנט לאומנות, לאקדמיה לציור באודסה שם השלים את לימודי התיכון. באותה תקופה היה גם חבר בתנועות מהפכניות ("נרודניקים"). בהשפעת דב בר בורוכוב הצטרף לכוחות ההגנה היהודית באודסה במהלך פרעות 1905. בהשפעתם של בורוכוב וחנה מייזל שוחט התקרב גם לציונות והיה חבר בפועלי ציון.
לארץ ישראל עלה במסגרת העלייה השנייה והגיע ליפו ב-1906. הוא סייר בארץ ברגל וביקר בירושלים, בית לחם וחברון. כבר בשנתו הראשונה בארץ החליף את שם משפחתו לסמל הפילוסופיה שלו: "אל-דמע" – תמיד בצחוק ובשמחה.
מרכז חיי התרבות של תל אביב עד מלחמת העולם הראשונה עריכה
אלדמע הוזמן על ידי יהודה לייב מטמון-כהן למלא את משרת המורה לציור ב"גימנסיה היפואית", שהפכה לגימנסיה הרצליה, משרה שבה כיהן למעלה מ-45 שנים. כמורה לציור היה אחראי על הפן האסתטי של בית הספר ובמיוחד של ההצגות שהועלו בו בחגים ובאירועים שונים. כך למשל, הוא העמיד תפאורות מפוארות והחביא בהן תלמידים-שחקנים אשר יצאו אל הקהל במפתיע וכל זאת בתנאי החיים הקשים של תל אביב הקטנה. "הופעתו, אפילו בימים הקשים והספגניים ההם, הייתה הדורה: מכנסי-רכיבה ('בְּריצֶ'ס' בלשון העת ההיא), חולצה מגוהצת, עניבה גדולה מהרגיל, כובע רחב שוליים, והעיקר: פרח ציפורן אדומה בדש, חדש וטרי מדי יום."[1]
בפורים שנת 1912 החליט אלדמע לארגן קרנבל ברחובות תל אביב. הוא ארגן תהלוכה בה רכב בראש על סוסו ואחריו בובות ענק וכל ילדי תל אביב, יפו והמושבות הקרובות מחופשים. בקרנבל זה נכללו תחרויות ספורט ואף תחרות יופי (אסתר המלכה העברייה) בסגנון בחירת אסתר המלכה במגילת אסתר. ראש העיר מאיר דיזנגוף ביקש מאלדמע להוביל "קרנבל פורים" שכזה מדי שנה,[2] למרות התנגדות החוגים הדתיים שראו בה פריצות.
לא הייתה חגיגה בתל אביב דאז, שאלדמע לא היה בין יוזמיה, מארגניה ומבצעיה. הוא היה מצייר תפאורה, בונה מבנים, מתכנן ומנצח על השמחה. טיולים, קרנבלים, כנסים – בכל אלה הוא היה הרוח החיה... בחגיגות הפרטיות, שהיו נערכות אז כה תדיר, היה אלדמע מתיישב אל הפסנתר ומסוגל לנגן כל הלילה, כדי שהחבר'ה, גברים ונשים, יוכלו לצאת במחול.
— יהודה קיסרי, מחזור ה' של הגימנסיה[1]
אלדמע קיבץ סביבו קבוצת חברים שנודעו כ"חבר'ה טראסק". הם נודעו כ"עושים שמח" במעשי קונדס, תהלוכות והצגות רחוב, נשפים וחגיגות.
צעדים ביטחוניים ראשונים עריכה
בשנת 1909 נסע להשתלמות בשווייץ, שם נפגש עם חיים בוגרשוב, אשר גייס אותו למאמצי רכישת נשק לטובת הגנת היישובים העבריים בארץ ישראל. אלדמע הבריח שלושה רובים אך נתפס בנמל יפו. עקב היותו נתין רוסי נלקח למעצר במגרש הרוסים בירושלים, נשפט, זוכה ושוחרר לאחר חמישה חודשים. בכלא שעשע את העצירים והסוהרים בנגינה וזכה אף לימי חופש.
במהלך גירוש תל אביב, ב-1917, נשאר אלדמע יחד עם נחום גוטמן, יצחק אולשן ועשרה אחרים חברי הקבוצה היפואית ככוח שמירה על הרכוש היהודי, בשעה שכל תושבי העיר היהודית יצאו לגלות.
שכונת בורוכוב עריכה
בשנת 1922 הקימה חברת "שיכון" של ההסתדרות את שכונת הפועלים הראשונה שכונת בורוכוב (גבעתיים). המטרה הייתה ליצור כעין "קיבוץ" בעיר בו יגורו פועלים באווירה שיתופית. אלדמע היה מבין המתיישבים הראשונים בשכונה. בעוד שעבור 21 המשתכנים הראשונים הוקמו בתים קטנים זהים בעלי קומה אחת, בנה אלדמע בית מיוחד ומקושט.
מדי חג ובכל הזדמנות כגון יום תל חי ויום פטירת הרצל קישט את גג הבית בכרזות, דגלים תמונות וצמחים. כל החגיגות בשכונה החל מחגיגת הייסוד, נערכו בבית אלדמע ובחצרו.
לאחר שהתגורר בבית הגדול לבדו כשנה פנתה אליו חנה צ'יזיק, שניהלה בשכונה משק הכשרה לפועלות, ובפיה דרישה כי יאפשר לנערות לגור בביתו הריק ורחב-הידיים במקום באוהלים דולפים במשק. במשך שנה עבר אלדמע לגור במרתף ביתו (ככל הנראה השתלב הדבר עם הקמת הסליק, וראו להלן) בעוד הנערות מתגוררות בביתו המרווח. אלדמע היה רווק בן 41, עד שלבסוף שבתה את לבו אחת הצעירות, זהבה יודלביץ'.[3] בני הזוג נישאו בשנת 1925 בחצר הבית הגדול. בהזמנה לחתונה בעיתון "דבר" נכתב כי השניים "מודיעים בזה, כי הלכו בדרך כל הארץ ובאו בברית הנישואין – עליהם השלום", וכי החברים "מוזמנים לבוא להשתתף בצערם... בביתם 'בית מועד לכל חי'".[4] שושביני החתן היו חברי ה"חבר'ה טראסק", שערכו במקום הילולה שנמשכה כל הלילה כולו, בצירוף יריות באוויר, כמנהג החגיגות אצל הערבים.
פעילות ביטחונית עריכה
דומה כי התדמית העליזה והפרועה שימשה לאלדמע גם כמסווה לפעילות חשאית בשורות ההגנה. הוא הצטרף להגנה עוד בראשיתה, בהזמנתם של מפקדי הארגון אליהו גולומב ויוסף הכט. יחד עמם ועם שאול אביגור ויהודה שרת הקים בחצר ביתו "סליק" גדול לאחסון מאות כלי נשק. הסליק היה למעשה מחסן הנשק הגדול בגוש דן במשך 25 שנה, עד קום המדינה. החגיגות בחצר, שמשכו גם קצינים בריטיים, עמם שמר אלדמע על יחסי ידידות, נערכו ממש מעל פתח הסליק. הסליק היה חשאי וקיומו לא נודע אלא לאחר קום המדינה. פתח האוורור הוסווה על ידי בניית שובך יונים. הבית הפך למפקדה בלתי-רשמית והשבעות חברי ההגנה בגוש דן לארגון נערכו במרתף הבית.
לאלדמע היה כישרון לזיהוי כתב יד והוא הופיע לא אחת בבתי במשפט של השלטון המנדטורי ואף סייע לקציני המשטרה הבריטית, שאף ביקרו בביתו.
בעת המתיחות של המרד הערבי הגדול (1936–1939) קיבל אלדמע מינוי של קצין משטרה וריכז את ההגנה על שכונת בורוכוב באופן חוקי.
מרכז תרבות עריכה
לאחר נישואיו הפך אלדמע את ביתו למרכז תרבות ובידור, שנודע כ"חצר אלדמע". הוא הקים בחצר אמפיתיאטרון בן 800 מושבים אליו הזמין הופעות של תיאטרוני המטאטא, הקומקום, האוהל והבימה, כאשר הפדיון ממכירת הכרטיסים נמסר במלואו לתיאטרון, בלי כל שכר על "השכרת" המקום. השחקנים הפכו לחברים אישיים של המשפחה ולבני-בית. היה נהוג גם שהשחקנים וחלק מהקהל נשארים בבית לאחר ההצגה לשתות ולאכול וממשיכים בהצגת קטעים חופשיים, עד שעות הלילה הקטנות, לרוב בהשתתפות ילדי המשפחה. בבית המשיכו להיערך חגיגות מכל סיבה. אלדמע היה הראשון שקיבל אישור ממשלת המנדט להפעלת זיקוקין די-נור, אותם הפריח בחגיגות ימי ההולדת של ילדיו (שכולם נולדו ביום כיפור והזיקוקין הופרחו מיד לאחר סיום תפילת נעילה). אלדמע הפעיל את זיקוקי הדי-נור גם בחגיגת יום העצמאות הראשון באצטדיון המכתש בגבעתיים (שאלדמע היה אחד מיוזמי הקמתו).
משפחתו עריכה
אלדמע היה נשוי לזהבה, ולהם שלושה ילדים, שנקראו בשמות המביעים שמחה: רן, גיל ודיצה. רן אלדמע היה מראשוני חיל הקשר וגיל אלדמע נפצע במהלך מלחמת העצמאות ואיבד את רגלו.
אלדמע קבור בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.
לקריאה נוספת עריכה
- 'אלדמע (איזנשטין), אברהם', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 44–45. (הספר בקטלוג ULI)
- יעקב שרת ונחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - פרקי זכרונות - כרך א', הוצאת המרכז לתרבות וחינוך תל אביב, 1974, עמודים 106–109
קישורים חיצוניים עריכה
- מרדכי נאור, מוכרחים להיות שמח: אברהם אלדמע - האיש והאגדה, עת-מול 107, 2003
- דוד תדהר (עורך), "אברהם אלדמע (איזנשטיין)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 474
- אלעד אנלן, היה היה קרנבל בתל אביב
- י. אבי–עמוס, אברהם אלדמע בן 75, דבר, 4 ביוני 1959
- נדב מן, אז בבית הספר: על המורה שתמיד היה שמח, באתר ynet, 30 בדצמבר 2011 (תצלומים)
ברון יחדיו, 1995- מידע על אברהם אלדמע בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 מרדכי נאור, מוכרחים להיות שמח: אברהם אלדמע - האיש והאגדה, עת-מול 107, 2003
- ^ עיתון החרות, "אלדמע מארגן עדלידע", כ"ב אדר תרע"ד (1914)
- ^ דוד תדהר (עורך), "זהבה אלדמע", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יג (1963), עמ' 4260.
- ^ הזמנה לחתונתם של אברהם אלדמע וזהבה יודילוביץ, דבר, 21 באוקטובר 1925.