אברהם בן-ארויה
אברהם אליעזר בן-ארויה (בבולגרית: Аврам Елиезер Бенароя, ביוונית: Αβραάμ Μπεναρόγια; 1887, סלוניקי,[1] האימפריה העות'מאנית, או וידין,[2] נסיכות בולגריה – 16 במאי 1979, חולון, ישראל) היה פוליטיקאי, מהפכן וסוציאליסט ממוצא יהודי אשר פעל בבולגריה וביוון. בן ארויה היה מנהיג פדרציית העובדים הסוציאליסטית בסלוניקי תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ונחשב למייסד המפלגה הקומוניסטית של יוון.
 | |
| לידה |
1887 וידין, נסיכות בולגריה |
|---|---|
| פטירה |
16 במאי 1979 (בגיל 92 בערך) חולון ישראל |
| מדינה | ממלכת יוון |
| מקום קבורה | בית העלמין הדרום (בת ים) |
| מקום מגורים | חולון |
| ידוע בשל | היותו מייסד המפלגה הקומוניסטית של יוון |
| השכלה |
הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בלגרד  |
| מקצוע | מורה |
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית של יוון, Bulgarian Social Democratic Workers' Party (Narrow Socialists), Socialist Workers’ Party of Greece |
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה עריכה
אברהם בן ארויה נולד בווידין או בסלוניקי, בהמשך למד משפטים בבלגרד אך לא סיים את לימודיו, שב לבולגריה והועסק כמורה בעיר פלובדיב. בן ארויה היה רב לשוני ובמקביל לעיסוקו בהוראה, החל בפעילות פוליטית במפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הבולגרית.[3] הוא היגר לסלוניקי וב-1908, נטל חלק בהפיכת הטורקים הצעירים במסגרת גדוד של לוחמים יהודים בני העיר.[4] באותה השנה ייסד בן ארויה בסלוניקי את "המועדון הסוציאליסטי" שפעל בקרב הקהילה היהודית הגדולה שבעיר וב-1909 ייסדו בן-ארויה ודימיטר ולאחוב שהיה פוליטיקאי עות'מאני ממוצא בולגרי, את פדרציית העובדים הסוציאליסטית, שנוסדה כארגון פועלים אשר נועד לאגד עובדים בני לאומים שונים, אך בעלי תפישת עולם סוציאליסטית משותפת. הארגון הוציא לאור ביטאון בארבע שפות, לאדינו, טורקית, יוונית ובולגרית ובן-ארויה התבלט בהנהגתו. ב-1911 הגיע לסלוניקי דוד בן-גוריון ונחשף לפעילות הארגון וב-1912 הגיע לעיר יצחק בן-צבי לצורך לימודי משפטים. מאמרו הראשון בעיתון האחדות שנקרא "הפועל היהודי בתוגרמא" עסק בהשפעה הסוציאליסטית על ארגוני הפועלים אשר יובאה מבולגריה לאימפריה העות'מאנית והוא התמקד בפדרציית העובדים אשר הובילה לדבריו, לאיחוד בין הפועל היהודי לפועלי שאר העמים.[5]
אברהם בן ארויה היה ממתנגדי הציונות בעירו והאמין בתפישה סוציאליסטית אוניברסלית. 80 אחוזים מחברי הפדרציה היו בני הקהילה היהודית בעיר והיא הייתה החשובה מקרב התנועות הסוציאליסטיות שקמו ברחבי האימפריה העות'מאנית.[6] בן-ארויה היה יריב פוליטי לדוד פלורנטין ואברהם רקנאטי, אך הפדרציה אותה הוביל הועדפה על פני התנועה הציונית בעיקר בקרב מעמד הפועלים. המאבק לווה בפרסומים בעד ונגד בעיתונות היהודית. ניסיונה של התנועה הציונית להקים בעיר מפלגה ציונית סוציאליסטית שתסחף אליה את חברי הפדרציה של בן-ארויה נכשל.[7]
לאחר מלחמת הבלקן השנייה נכבשה סלוניקי בידי היוונים. במועד זה היו חברים כ-5,000 מתושבי סלוניקי בפדרציה הסוציאליסטית. בעת ההיא עברה על ממלכת יוון תקופת אי שקט פוליטי שלוותה במהומות של מיעוטים שצורפו לממלכה בעקבות ההסכמים אשר חתמו את המלחמות. פעולותיו של בן ארויה נחשבו חתרניות בעיני השלטון היווני והוא הוגלה ביחד עם ראשי פדרציה אחרים לאי נקסוס ועיתון הארגון "אבאנטי" נסגר זמנית.[8] הצטרפות יוון למלחמת העולם הראשונה מתוך מאבק בין המלוכנים שצידדו בנייטרליות "אוהדת" למעצמות המרכז ובין אנשי אלפתריוס וניזלוס שצידדו במדינות ההסכמה חיזקה את מעמדה של הפדרציה הסוציאליסטית ואת מעמדו של בן-ארויה משום שפסחו על שתי הסעיפים. לקראת סוף המלחמה נוסדה ביוזמתו של בן-ארויה, מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ומצעה כלל את הפיכתה של יוון לפדרציה. בהמשך, שינתה את שמה למפלגה הקומוניסטית של יוון.[3] בנובמבר 1918 ארגנה התנועה הציונית הפגנה לציון יום השנה להצהרת בלפור שכללה גם השבתת בתי עסק. בני הקהילה חברי המפלגה הסוציאליסטית התנגדו למהלך ולא השביתו את קואופרטיב המזון "לה פופולארה" אשר בבעלותם, עניין שהוביל לפריצת המפגינים לחנות וניפוץ חלונות ראווה.[7]
חוסר השקט הפוליטי ביוון נמשך והוא כלל שביתות, הפגנות פועלים והפיכה אשר ב-1922 הובילה לוויתורו של קונסטנטינוס הראשון על המלוכה. בן ארויה אשר תמך בקו סוציאל-דמוקרטי מתון, סולק מהמפלגה הקומוניסטית היוונית אשר הקצינה את מצעה. הוא תמך בראש הממשלה אלכסנדרוס פאפאנסטאסיו ויחדיו ניסו להוביל קו סוציאליסטי מתון תוך ניסיון לפצל את המפלגה הקומוניסטית. לאחר פרישתו של פאפאנסטאסיו נחלש מעמדו של בן-ארויה ואף על פי שהמשיך בעשייה הפוליטית, נותר בשולי המפה. ב-1940 נהרג בנו במהלך מלחמת איטליה–יוון. בן-ארויה שרד את שואת יהודי סלוניקי; בזמן שלטון גרמניה הנאצית ביוון נשלח למחנה ריכוז בבאוואריה, ולאחר המלחמה התיישב באתונה, שם חבר לקבוצה פוליטית של אינטלקטואלים שכללה בין השאר את הסופר ניקוס קאזאנצאקיס, שאף מונה בהמשך מטעם המפלגה לשר בממשלת יוון הראשונה שלאחר המלחמה. היכרותו של בן-ארויה עם קאזאנצאקיס השפיעה על כתיבתו של הסופר, שכלל כמה דמויות של יהודים-סוציאליסטים בספרו האחרון, פאפא יאנארוס.[9]
באוגוסט 1953 עלה בן-ארויה לישראל וב-1979 הלך לעולמו והוא בן 92 שנים.[3]
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- הדאר האחרון, הצבי, 23 בפברואר 1912
- ש. שריה, מלחמת טרויה של זמננו, מעריב, 22 באפריל 1966
- לאה איני, "יוונים באושוויץ-בירקנאו", מאת פוטיני תומאי | אש בדרכים שורפת, באתר הארץ, 8 באפריל 2010
- יעד בירן, "פועלי סלוניקי התאחדו! 'לה פ'ידיראסייון סוסייאליסטה' - ארגון סוציאליסטי דובר לדינו", עת־מול, גיליון 232.
- אוסף אברהם בן ארויה מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
הערות שוליים עריכה
- ^ [1]
- ^ [2]
- ^ 1 2 3 Avraam Benaroya and the Impossible Reform, באתר zcommunications.org, אוחזר ב-24 ביוני 2012 (באנגלית).
- ^ גדוד יהודי במהפכה התורכית ב-1909, דבר, 13 במרץ 1950.
- ^ ברכה חכם, אחד ודורו, דבר, 6 באוקטובר 1950.
- ^ זמן יהודי חדש - מבט אנציקלופדי, הוצאת כתר, תל אביב, 2007, עמוד 375.
- ^ 1 2 שלמה ראובן, התנועה הציונית בשלוניקי, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית, אוחזר ב-24 ביוני 2012.
- ^ סלוניקי-תנועת הפועלים היהודית, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית, אוחזר ב-24 ביוני 2012.
- ^ מרדכי אבישי, יוצרו של זורבה: קאזאנצאקיס ביצירתו ובמאבקיו, תל-אביב: אל"ף, תשכ"ז - 1967, עמ' 69-70