פתיחת התפריט הראשי

אברהם פריידנברג

משפטן, מחנך, עסקן ציוני, עורך ספרותי, "רב מטעם" בקרמנצ'וג במשך 15 שנים וממנהיגי יהדות בריסל

ביוגרפיהעריכה

אברהם פריידנברג נולד לחיים אהרון פריידנברג ולבריינה לאה מבית פייטלברג, בעיר ניקולייב, אוקראינה, שבהאימפריה הרוסית. האב, חיים אהרון, השתייך לתנועת חיבת ציון ולימד את בנו, כבר בשנותיו הראשונות, לכנות את החפצים שסביבו בשמות עבריים.

בגיל חמש הלך אברהם ל"חדר" והחל ללמוד חומש. בגיל שמונה עבר ללימודי תלמוד, שנמשכו עד גיל 15. מאוגוסט 1881 התחיל אברהם ללמוד בבית ספר למסחר, לימודים שסיים בהצלחה ב-1885. בבית הספר למסחר למד גם שפות - בנוסף לגרמנית, שידע מהבית, למד צרפתית ואנגלית. בתקופת לימודיו בבית הספר למסחר השתתף אברהם, יחד עם כמה חברים, בהוצאה לאור של עיתון בית הספר ובתפעול ספריית מנויים. ביוני 1886 עבר אברהם בהצלחה את בחינות הבגרות, כדי שיוכל להתחיל בלימודים אוניברסיטאיים. בבחינות האלה פגש את מיכאיל פרונזה, שגם הוא נבחן, והתיידד איתו. בהמשך, כאשר נרדף פרונזה, עזר לו פריידנברג להימלט.

ב-1890 קיבל פריידנברג מאוניברסיטת אודסה תעודה המסמיכה אותו כדוקטור למשפטים. למרות ההסמכה, פריידנברג לא היה יכול לייצג בעלי דין בבית המשפט, כי על פי סעיף מיוחד בחוק עורכי הדין, נקבע שעורכי דין לא נוצרים זקוקים לקבלת אישור מיוחד - אישור כזה מעולם לא ניתן לעורך דין יהודי, עד למהפכת 1917. כתוצאה מסעיף מפלה זה נקבע מעמדו של פריידברג באימפריה הרוסית כ"עוזר לעורך דין" במשך 27 שנים.

עם סיום לימודיו נשא אברהם פריידנברג אישה, שרה, ולזוג נולדו שלושה ילדים, דוד, שנולד ב-1892, ברוסיה, לילה, שנולדה ב-1900, ברוסיה ורגינה, שנולדה ב-1903, ברוסיה.

 
אברהם פריידנברג במדי שרד
לפני הצאר ניקולאי, 5 במאי 1904

עבודתו ותפקיד רב מטעםעריכה

הודות להשכלתו המסחרית קיבל משרה כמנהל חשבונות בטחנת קמח באזור חארקוב. ב-1892, לאחר מות אביו, עבר עם משפחתו לעיר ניקולייב, שם עסק בעריכת דין בתנאים המגבילים.

פריידנברג התמודד, יחד עם עוד 11 מועמדים, על משרת ה"רב מטעם" (פקיד שלטוני שאיננו רב) של קהילת יהודי קרמנצ'וג וזכה במשרה, כשאחד מהממליצים עליו היה שמעון דובנוב. הוא כיהן שנים רבות כרב עדת קרמנצ'וג, עדה בת ארבעים אלף נפש. בנוסף לתפקידו הרשמי, כ"רב מטעם", עמד בראש הנציגות היהודית שקיבלה את פני ניקולאי השני, קיסר רוסיה, כשביקר בקרמנצ'וג, בשנת 1904.

הקמת בתי ספרעריכה

בעקבות הגבלה על מתן השכלה ליהודים יזם פריידנברג בשנת 1907 פתיחת בית ספר למסחר בקרמנטשוג ובכך התאפשר לכמה מאות ילדי ישראל לרכוש השכלה תיכונית.

בשנת 1916 הקים בקרמנטשוג "גימנסיה קלאסית לילדי ישראל". לצד תוכנית הלימודים הממשלתית הכללית הוסיף פריידנברג תוכנית גדולה בעברית, תולדות עם ישראל וספרות עברית. תחת הנהלתו צמח מוסד לימודי גדול ובו 30 מורים, ושררה בו רוח יהודית-לאומית. למדו בימי ראשון ושבתו בשבת והחגים נחגגו בערבים לאומיים בהשתתפות ההורים. אחרי המהפכה ארגן תהלוכות ל"ג בעומר ברחובות העיר, אליהן הצטרפו מוסדות חינוך נוספים והן עוררו התפעלות בקרב האוכלוסייה היהודית והלא יהודית. כמו כן הנהיג אסיפות תלמידים שבהן דנו בחופשיות על ענייניהם, חלקם עשו זאת בעברית טובה כאשר נושא השפה העברית נעשה אקטואלי ועלה לדיון פעמים רבות.

יוזמות בתחום הכלכלהעריכה

הקמת חברה לחיסכון ולהלוואותעריכה

בין החידושים בתחום הפיננסי שהנהיג שר האוצר ויטה, הייתה תקנה כללית שאפשרה להקים חברות קואופרטיביות לחיסכון ולהלוואות. פריידנברג השתמש בתקנון החדש כדי להיטיב את מצבם הכלכלי של בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים והבינוניים. הוקמה חברה לחיסכון ולהלוואות בקרמנצ'וג ופריידנברג נבחר לשמש יושב ראש המועצה המפקחת שלה.

החברה פעלה ביעילות ובכישרון מעל לעשר שנים, כך שכאשר הבולשיביקים תפסו את השלטון היו בה כמה אלפי חברים, וזו ייצגה מוסד בנקאי שהונו הגיע לכמה מאות אלפי רובל.

בצל המשטר הבולשביקי החדש, החיים נעשו קשים, המחירים האמירו והורגש מחסור חמור במצרכים. אז ייסד פריידנברג, יחד עם כמה פקידים ממשרד המשפטים ופדגוגים מהגימנסיה, קואופרטיב שנועד לעבד שטח גדול שקיבלו מן השלטונות, בתור גן ירק. לאחר שעות העבודה, כל אחד בתפקידו, התכנסו כולם בשעות אחר הצהריים כדי לעבוד בגן.

הנסיעה לבלגיהעריכה

בנו של אברהם, דוד, נסע לבלגיה, שם למד מתמטיקה והנדסה בלייז'. לאחר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הופצצה האוניברסיטה בה למד וזה שכנע אותו להתנדב לצבא הבלגי. במהלך הקרבות נפצע בראשו מרסיס, פגיעה שגרמה לאשפוז ממושך ולשיתוק בחצי גופו. הוא נזקק לטיפול, לכן החליטה המשפחה לעבור לבלגיה, כדי לטפל בו. להחלטה זו תרמו גם שינויי המשטר ברוסיה, שינויים מהם חששו. ב-1919 עמד דוד בבחינות והוסמך כמהנדס חשמל.

מעבר המשפחה לבלגיה לא היה קל, תחילה הואשם אברהם פריידנברג בהשתייכות לארגון ציוני מחתרתי ובבגידה וריגול ונכלא. בהמשך, לאחר ששוחרר מהכלא וההאשמות בוטלו, חלתה בתו בטיפוס. רק בסוף שנת 1921 הגיעו לבלגיה.

הפעילות הציוניתעריכה

חוג נס ציונהעריכה

אברהם פריידנברג נטה לפעילות תרבותית לאומית יהודית ובתקופתו הסטודנטיאלית הירבה בכך. הוא לקח על עצמו להקריא במועדות הסטודנטים את העיתון העברי המליץ, למען הסטודנטים שלא ידעו לקרוא עברית. כתוצאה מפעילות זו התכנס סביבו חוג של סטודנטים בעלי אותן נטיות ויצרו באודסה חוג בשם "נס ציונה" ואברהם פריידנברג נבחר להיות מזכיר החוג.

בחוג היו חברים אישים דוגמת הדיפלומט לעתיד ויקטור יעקובזון, השר הליטאי לעתיד שמשון רוזנבוים, הפרופסור לעתיד בלובסקה, יהושע חנא רבניצקי ואשר צבי גינצברג (אחד העם). בחוג נס ציונה ארגנו פעילות תרבותית, כולל ערבי קריאה משותפים עם סופרים דוגמת מרדכי בן עמי ומנדלה מוכר ספרים והעלאת הצגות לטובת יישוב א"י. חלק מההכנסות שימשו להקמת ספריה.

בשנת 1888 פרץ ב"זיכרון יעקב" סכסוך בין פקידי הברון רוטשילד לבין המתיישבים. דר' גולדברג נאלץ לעזוב את זיכרון וגורש מהארץ ובנוסף הורה הברון לסלק מספר משפחות מהמושבה. באותה שנה, נסע הברון בענייניו לביקור בקווקז ובעברו דרך אודסה התעכב בה בשל יום הכיפורים. חברי אגודת "נס ציונה" החליטו בהזדמנות זו לשלוח אליו משלחת ולשוחח איתו בעניין המשפחות. העלאת הנושא הכעיסה את הברון אך חברי המשלחת, בראשם פריידנברג, פנו אליו בבקשה, שבימים של הסליחות, יעניק גם הוא מחילה וכפרה למשפחות. הפגישה הסתיימה ללא הבטחה אך ברוח טובה. בנוסף לכך, מספר שבועות לאחר מכן פרסמה אגודת "נס ציונה" בחבצלת (כתב עת) "מחאה גלויה"[1] להגנה על דר' גולדברג. היו באודסה כאלה שלעגו להם, אחרים אף הביעו את כעסם, אך בסופו של דבר התברר שבעקבות הפגישה הורה הברון להשאיר את המשפחות במושבה.

בני משהעריכה

כחלק מפעילות "נס ציונה", נערכו ביוזמת פריידנברג גם הרצאות ושיעורים על תולדות ישראל. פריידנברג התנדב להרצאה הראשונה, הרצאה בנושא "מאברהם אבינו ועד משה רבנו".

להרצאה של פריידנברג באו גם אחד העם ורביניצקי ולאחר ההרצאה פתחו בשיחה איתו וגיששו לגבי עמדותיו ואפשרות צירופו לארגון בני משה. הוא נמצא מתאים והצטרף לבני משה.

בהמשך, כאשר הוציאו בני משה כתב עת בשם "כוורת", אשר כלל 16 יצירות של אישים שונים (ביניהם אחד העם, רביניצקי, מנדלה מוכר ספרים, לילנבלום, אפשטיין, לוינסקי, אייזנשטאט ועוד),[2] תרם גם פריידנברג (הוא "הר-ששון") פנטזיה פואטית (שירה דמיונית) בשם "על משכבי בלילות". מדובר בחזון בסגנון חלום של אדם העולה לא"י ומבין כי דרך החתכתכים והמכשולים "לא זה הדרך!".[3] קול קורא מנחה אותו ללכת ב"דרך החיים"[4] ולקחת איתו סלע שעליו חרותים העקרונות שעל-פיהם יש לנהוג: "אהבה ואחוה, זהירות ומתינות, ענוה וסבלנות" (מתוך עשר ההתחייבויות של "בן משה").

לאחר שמונה לרב מטעם בקרמנצ'וג הקים שם פריידנברג לשכה של בני משה ועמד בראשה.

 
אספת חובבי ציון לבחירת הוועד באודיסה.
כ"ז בתמוז תרנ"ו (8 ביולי 1896)
(באדיבות הספרייה הלאומית[5])
אברהם פריידנברג - שורה שנייה, שני מימין

חובבי ציוןעריכה

באפריל 1890, נוסדה "החברה לתמיכת בני-ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל", האישור הרשמי ניתן למען איסוף כספים והגשת עזרה ליהודים הנמצאים בארץ ישראל. אחת לשלוש שנים התכנסו אסיפות כלליות באודיסה ובהם שמעו דין וחשבון על הפעולות וקיימו בחירות לוועד המרכזי (הוועד האודיסאי) וועדת הביקורת. לאסיפות הגיעו חברי אגודת חובבי ציון מהערים השונות ברוסיה והם ניצלו את ההזדמנות כדי לדון בשאלות התנועה ובכך הפכו האסיפות לוועידות חובבי ציון ברוסיה.[6]

פריידנברג השתתף ב 1890 באספה הכללית הראשונה, המייסדת[7] ובשנת 1896 באספת הכללית השלישית (משמאל, תצלום המשתתפים).

הקונגרסים הציוניםעריכה

פריידנברג היה ציר במספר קונגרסים ציוניים, מהקונגרס הציוני השני ועד הקונגרס התשיעי.

בקונגרס השני, בו הוקמה התשתית הארגונית לאיסוף משאבים כלכליים למען ארץ ישראל, נבחר פריידנברג ל "ועדת הבנק" שמתפקידה היה לתכנן ולהכין את התוכנית לייסוד בנק יהודי להתיישבות. לאחר הקונגרס השני ארגן פריידנברג, לראשונה ברוסיה, נשף ציוני פומבי, ואת דמי השתתפות העביר לטובת הוועד באודסה. הנשף עשה רושם עז בקרב הציונים בכל ערי רוסיה משום שעדיין פחדו לדבר בגלוי על הציונות. לפני הקונגרס הציוני השלישי ארגן פריידנברג, לפי בקשת אוסישקין, את הוועידה הציונית של המחוז - אוסישקין היה נשיא הוועידה ופריידנברג סגנו.

בקונגרס השישי נמנה פריידנברג עם מתנגדי תוכנית אוגנדה והצטרף לקבוצת ציוני ציון, שייסד מנחם אוסישקין.

 
שער האלמנך הציוני המאויר
האותיות הרוסיות מעוצבות בסגנון עברי

יוזמה לייסוד מושבהעריכה

בשנים שבין הקונגרס הציוני הרביעי (1900) לחמישי (1901) גיבש פריידנברג, תוכנית לייסוד מושבה בארץ ישראל, כדי ליישב בה 500 משפחות. התוכנית הביאה בחשבון, שהאדמות הנחוצות לבניית המושבה ולחקלאות תוחכרנה מאת הקרן הקיימת, שעמדה להיווסד על ידי הקונגרס הציוני. ועדה מיוחדת תוכננה לבחור את המשפחות ההולמות לדרישות כדי שמושבה כזו תורכב באופן מאוזן מבחינת המקצועות, מספר האנשים והגילאים.

אולם בסופו של דבר התוכנית לא יצאה אל הפועל עקב זמנים קשים שהגיעו – התקוממות האיכרים נגד בעלי האדמות באוקראינה, מצב החירום שהוכרז והסכנה להיתבע לדין בשל חברות בארגון בלתי-לגלי.

האלמנך הציוניעריכה

לאחר הקונגרס הציוני החמישי פריידנברג התגייס לעריכתו והוצאתו לאור של אלמנך ציוני כתוב רוסית.

המטרה הייתה ליצור מאסף ספרותי בשיתוף עם אנשים בולטים בתחומי העיתונות, ספרות ומדע הנלהבים לרעיון היהודי-לאומי ולהפוך אותו למעין 'התנ"ך של הציונות' אשר ישפיע על הרגש הלאומי של המשפחה היהודית.

פריידנברג השקיע רבות גם ביופיו החיצוני של האלמנך, שילב בו איורים ואת האותיות הרוסיות בעמוד השער עיצב בסגנון של אותיות עבריות.

בשנת 1902, התקיים במינסק יום "הצירים הציוניים" – הוועידה השנייה של ציוני רוסיה.[8] בוועידה זו ייצג פריידנברג את עירו, קרמנטשוג והוא ניצל את היותו של "האלמנך" עוד בדפוס כדי לתאר בו את האירוע בפרוטרוט.

האלמנך יצא לאור בסוף שנת 1902, ב-3,000 עותקים וזכה להצלחה רבה. לתוכן האלמנך תרמו אחד העם, אוסישקין, ביאליק, בורוכוב, בן עמי, טשרניחובסקי, מנדלה מוכר ספרים, י. ל. פרץ, מנדלשטם, לילינבלום, צ'לנוב, נורדאו ועוד.

בבריסלעריכה

פריידנברג פעל במספר התארגנויות בבריסל. היה מזכיר של ארגון 'אורט – אוז"ע' (איחוד בין אורט עולמי ואוז"ע) וחבר ב"אגודת ציון".

כיהן כנשיא "קדימה", ארגון עממי ציוני שנוסד בבריסל, ופעל בו יחד עם הגזבר בונגרד והמזכיר טסלר. הארגון היה קיים זמן קצר, שנה וחצי, אך בתקופה זו הייתה פעילות אינטנסיבית ובה ישיבות וועד רבות ולצידן אירועי תרבות אשר חלק מהכנסותיהם שימשו לספריה אותה ייסד.

בשנת 1929 התאחדה "קדימה" עם "אגודת ציון" ו"צעירי ציון" וכך נוצרה "ההתאחדות הציונית" בבריסל. פריידנברג היה מראשי המנהיגות הציונית בבריסל ובשנת 1935 מונה כנשיא כבוד של ההתאחדות הציונית הבריסלאית.

מפרסומיועריכה

  • "שתי שיחות" (ברוסית), פורסם ב-1896, בקרמנצ'וג[9]
  • "רבנות ציבורית ורוחנית" מאמר בן עשרים עמודים, ברוסית, שפורסם ב-1 באוקטובר 1908, בקרמנצ'וג, כתשובה לרב יהודה לייב צירלסון.
  • "למען הצָר והמולדת", נאום שנשא ב-1910 בפני הצר, בביקורו בקרמנצ'וג.[10]
  • "זכרונות פון א ציוניסטישן סאלדאט" (ביידיש), אוטוביוגרפיה, פורסם ב-1938, בבריסל[11]
  • "זכרונותיו של חייל ציוני", אוטוביוגרפיה של אברהם פריידנברג שתורגמה מיידיש בתוספת חומר ארכיוני מהספרייה הלאומית ומהארכיון הציוני - הוצאת הספרייה הציונית וההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית, 2017, 416 עמודים.

לקריאה נוספתעריכה

  • דר' ישראל קלויזנר, התנועה לציון ברוסיה
  • שמואל טשרנוביץ, בני משה ותקופתם
  • אריה צנציפר, פעמי הגאולה
  • אלתר דרויאנוב (מהדורת לסקוב), כתבים לתולדות חיבת-ציון וישוב ארץ-ישראל

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מחאה גלויה, חבצלת, 18 בנובמבר 1888
  2. ^ כורת קובץ-ספרותי, הצפירה, 30 באפריל 1890
  3. ^ לא זה הדרך! באתר פרויקט בן-יהודה
  4. ^ דרך החיים באתר פרויקט בן-יהודה
  5. ^ הספרייה הלאומית, מספר מערכת: 003476354
  6. ^ פעמי הגאולה, אריה צנציפר, עמ' 80–81
  7. ^ כתבים לתולדות חיבת-ציון וישוב ארץ-ישראל, מהדורת לסקוב, כרך שביעי, תעודה 1520, עמ' 501-503
  8. ^ פעמי הגאולה, אריה צנציפר, עמ' 114–117
  9. ^ בשורת ספרים חדשים, המליץ, 21 במאי 1896
  10. ^ Russian State Library (ברוסית)
  11. ^ דר' א. י. פריידענבערג, "זכרונות פון א ציוניסטישן סאלדאט", יצא לאור ביידיש ב-1938, בבריסל