אדוארד הית'

ראש ממשלת בריטניה (1970 - 1974)

סר אדוארד ריצ'רד ג'ורג' הית'אנגלית: Edward Richard George Heath; נודע לעיתים כטד הית', באנגלית: Ted Heath;‏ 9 ביולי 191617 ביולי 2005) היה פוליטיקאי בריטי, שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים 19701974 וכמנהיג המפלגה השמרנית בשנים 19651975. הוא היה תומך נלהב בקהילה האירופית, ולאחר שזכה בהצבעה מכרעת בבית הנבחרים הוא הוביל את המשא ומתן ששיאו היה כניסתה של בריטניה לקהילה האירופית ב־1 בינואר 1973. לדברי הביוגרף שלו, ג'ון קמפבל, "הייתה זו שעתו היפה ביותר של הית'".[1] אף על פי שהית' החליט להיות ראש ממשלה חדשן, ממשלתו כשלה על רקע קשיים כלכליים, ובכללם אינפלציה גבוהה ושביתות נרחבות. הוא היה ליריב מר נפש של מרגרט תאצ'ר, שהחליפה אותו בהנהגת המפלגה ב־1975.

אדוארד הית'
Edward Heath
הית' ב-1987
הית' ב-1987
לידה 9 ביולי 1916
ברודסטיירס, קנט, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 ביולי 2005 (בגיל 89)
סולסברי, וילטשייר, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא אדוארד ריצ'רד ג'ורג' הית'
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
מקום קבורה קתדרלת סולסברי
השכלה בייליול קולג'
מפלגה המפלגה השמרנית
ראש ממשלת בריטניה ה־47
19 ביוני 19704 במרץ 1974
(3 שנים ו־37 שבועות)
מונרך בתקופה אליזבת השנייה
מנהיג האופוזיציה
28 ביולי 196519 ביוני 1970
(4 שנים ו־46 שבועות)
מונרך בתקופה אליזבת השנייה
4 במרץ 197411 בפברואר 1975
(49 שבועות ויומיים)
מונרך בתקופה אליזבת השנייה
מנהיג המפלגה השמרנית
28 ביולי 196511 בפברואר 1975
(9 שנים ו־28 שבועות)
שירות צבאי
השתייכות הצבא הבריטי
תקופת הפעילות 19411946 (כ־5 שנים)
דרגה לוטננט קולונל
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מוצאו של הית' ממעמד הביניים התחתון היה חריג למדי בשביל מי שכיהן כמנהיג המפלגה השמרנית. הוא היה מנהיג פוליטי בקרב הסטודנטים באוניברסיטת אוקספורד והגיע עד לדרגת לוטננט קולונל במלחמת העולם השנייה. לזמן קצר הוא עבד כפקיד בשירות הציבורי,[2] אך התפטר כדי לעמוד לבחירה כחבר הפרלמנט, ונבחר מטעם מחוז הבחירה של בקסלי בבחירות הכלליות של 1950. בשנים 19551959 הוא שימש כמצליף הראשי. לאחר מכן הוא נכנס לקבינט כשר העבודה, בהמשך קודם לתפקיד הלורד שומר החותם, ולאחר מכן – לתפקיד נשיא מועצת הסחר. ב־1965 נבחר הית' לתפקיד מנהיג המפלגה השמרנית. הוא המשיך לכהן בתפקיד זה על אף הפסדה של המפלגה בבחירות הכלליות שנערכו ב־1966.

לאחר ניצחונה של המפלגה השמרנית בבחירות 1970 התמנה הית' לתפקיד ראש הממשלה. ב־1971 הוא הוביל את המעבר של הלירה שטרלינג לשיטה העשרונית, וב־1972 הוא ערך רפורמה בממשל המקומי, הפחית את מספר הרשויות המקומיות ויצר כמה מחוזות מטרופוליטניים חדשים. האירוע שככל הנראה היה המשמעותי ביותר בתקופת כהונתו של הית' כראש הממשלה היה כניסתה של בריטניה לשוק האירופי המשותף ב־1973. תקופת כהונתו עמדה גם בסימן הסכסוך בצפון אירלנד ("הצרות"), השעיית פעולתו של הפרלמנט של צפון אירלנד וכפיית השלטון הבריטי הישיר שם. שיחות בלתי רשמיות עם נציגי הצבא האירי הרפובליקני הזמני לא נשאו פרי, ממש כפי שהסכם סנינגדייל שנחתם ב־1973 הוביל להיפרדותם של חברי הפרלמנט מהמפלגה היוניוניסטית של אלסטר מהמפלגה השמרנית.

הית' גם ניסה לרסן את האיגודים המקצועיים באמצעות חקיקתו של חוק יחסי העבודה ב־1971, וקיווה לצמצם את הרגולציה על הכלכלה ולהעביר את בריטניה ממיסוי ישיר למיסוי בלתי ישיר. העלייה בשיעור האבטלה ב־1972 הובילה את הית' לנקוט צעדים לאושש את הכלכלה. הוא ניסה להשיג שליטה באינפלציה על ידי מדיניות של קביעת מחירים והכנסות. שתי שביתות כורים, שהתקיימו ב־1972 ובראשית שנת 1974, גרמו לממשלה לנזקים. האחרונה הובילה להחלת "השבוע של שלושה ימים" כצעד לחיסכון באנרגיה. בסופו של דבר הכריז הית' על עריכת בחירות כלליות בפברואר 1974 כדי לקבל מהציבור מנדט לדחות את דרישות השכר של הכורים, אך תחת זאת הסתיימו הבחירות בכינוסו של "פרלמנט תלוי" (hung parliament), שבו למפלגת הלייבור, הגם שזכתה בפחות מושבים בהשוואה לפרלמנט הקודם, היו ארבעה מושבים יותר מאלו של השמרנים. לאחר שניסיונו של הית' להקים ממשלה קואליציונית עם המפלגה הליברלית עלה בתוהו, הוא התפטר מתפקידו כראש הממשלה. על אף הפסדו בבחירות הכלליות השניות באותה שנה, שנערכו באוקטובר, הוא המשיך לכהן כמנהיג המפלגה. בפברואר 1975 קראה מרגרט תאצ'ר תיגר על מנהיגותו ונבחרה למנהיגת המפלגה במקומו.

הית', בשובו אל הספסלים האחוריים של המפלגה, היה למבקר פעיל של מנהיגותה של תאצ'ר. הוא המשיך לשבת על הספסלים האחוריים עד לפרישתו בבחירות 2001, והיה זקן החברים בבית הנבחרים במשך תשע השנים האחרונות לכהונתו. מחוץ לחיים הפוליטיים היה הית' שייט יאכטות ברמה עולמית ומוזיקאי מוכשר. הוא היה אחד מארבעת ראשי ממשלת בריטניה היחידים שמעולם לא נישאו.

בשנים 20152017 חקרה משטרת וילטשייר חשדות למעשי התעללות מינית בילדים שעשה הית' לכאורה, אך בסופו של דבר נסגרה החקירה מבלי שהוכחו ההאשמות שהועלו נגדו.[3]

ראשית חייו עריכה

אדוארד הית', שהיה ידוע בצעירותו כ"טדי", נולד בעיירת החוף ברודסטיירס (Broadstairs) שבמחוז קנט, לאביו ויליאם ג'ורג' הית', נגר ובנאי, ולאימו, אדית אן הית' לבית פנטוני, שעבדה כמשרתת. אביו ניהל לימים עסק בנייה קטן ומצליח. אדוארד הית' התחנך בבית הספר היסודי צ'טהאם שבעיירה רמסגייט הסמוכה וב־1935, בעזרת מלגת לימודים של המחוז, הוא החל ללמוד בבייליול קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד.

בשנים מאוחרות יותר זכה מבטאו המוזר של הית' – עם צלילי התנועות ה"משתנקות" שלו, בשילוב עם ההגייה הלא־תקנית של האות I כאות W ושל המילה out כ"eout" – להתייחסות סאטירית במערכון "למד את עצמך הית'ית" (Teach Yourself Heath) בסדרת הטלוויזיה הקרקס המעופף של מונטי פייתון.[4] הביוגרף של הית', ג'ון קמפבל, העלה השערה שמבטאו של הית', שלא כמו זה של אביו ושל אחיו הצעיר, ששניהם דיברו במבטא של מחוז קנט, היה חייב לעבור "שינוי מהותי בעת לימודיו באוקספורד", אף על פי שהוא שמר על מרכיבים של הדיבור הקנטי.

אוקספורד עריכה

כמוזיקאי מוכשר, קיבל הית' משרת נגן עוגב בקולג' שלו כבר בסמסטר הראשון. כך התאפשר לו להישאר ללמוד באוניברסיטה בשנה הרביעית. בסופו של דבר הוא סיים ב־1939 את לימודי התואר הראשון שלו בהצטיינות בדרגה שנייה בפילוסופיה, במדע המדינה ובכלכלה.

בתקופת לימודיו באוניברסיטה היה הית' פעיל בחוגי הפוליטיקה של המפלגה השמרנית. בסוגיה שעמדה אז במרכז הדיונים הפוליטיים, מדיניות החוץ, הוא התנגד בגלוי לממשלה בשליטת השמרנים שכיהנה אז. בנאומו הראשון במועדון הדיבייט של "אגודת אוקספורד" (Oxford Union) בחג מיקלמס, 29 בספטמבר 1936, הוא הביע את התנגדותו למדיניות הפיוס כלפי גרמניה הנאצית.

ביוני 1937 הוא נבחר להיות נשיא "אגודת השמרנים של אוניברסיטת אוקספורד" (Oxford University Conservative Association) כמועמד שתמך ברפובליקה הספרדית השנייה, כמשקל נגד למי שתמך בפרנסיסקו פרנקו, ג'ון סטוקס (לימים חבר פרלמנט שמרני בעצמו). בשנים 1937–1938 הוא שימש יושב ראש הפדרציה הלאומית של האגודות השמרניות של האוניברסיטאות ובאותה שנה, שנתו השלישית באוניברסיטה, הוא שימש כמזכיר ולאחר מכן כספרן של אגודת אוקספורד. בסוף אותה שנה הוא נוצח בהתמודדות על נשיאות אגודת אוקספורד בידי מועמד אחר מבייליול קולג', אלן ווד, ברקע הוויכוח אם ממשלתו של נוויל צ'מברלין צריכה לפנות את מקומה לחזית עממית מהאגף השמאלי. בוויכוח זה תמך הית' בממשלה.

בשנה האחרונה ללימודיו היה הית' נשיא החדר המשותף בקולג' שלו, תפקיד שבשנים הבאות הוחזק בידי מי שהיו לימים פוליטיקאים גם כן, דניס הילי ורוי ג'נקינס, ובתוקף כך הוא הוזמן להימנות עם תומכיו של אלכסנדר לינדסיי, שב־1938 התמודד בבחירות הביניים למחוז הבחירה של אוקספורד כמועמד פרוגרסיבי עצמאי שהתנגד למדיניות הפיוס מול המועמד השמרני הרשמי, קוונטין הוג.

הית', שבעצמו ביקש להיות מועמד השמרנים בבחירות ביניים אלו,[5] האשים את הממשלה, בדיון שנערך באגודת אוקספורד, ב"הפניית כל ארבע הלחיים" לאדולף היטלר, ובנובמבר 1938 נבחר לנשיא אגודת אוקספורד מטעם בייליול קולג'. בתפקיד זה כיהן בחודשים ינואר עד מרץ 1939. לאופולד אמרי, שביקר אז באוקספורד, תיאר אותו ביומניו כ"צעיר חביב".

עוד בטרם סיום לימודיו יצא הית' לטיולים ברחבי אירופה. התנגדותו למדיניות הפיוס נבעה מנוכחותו במצעד נירנברג ב־1937, שבו פגש את מנהיגי המפלגה הנאצית הרמן גרינג, יוזף גבלס והיינריך הימלר, במסיבת קוקטייל של האס אס. לימים הוא תיאר את הימלר כ"אדם המרושע ביותר שפגשתי מעודי".[6] הוא שהה בגרמניה במשך חודשיים כדי ללמוד את השפה הגרמנית, אך במשך חייו הוא לא שמר על ידיעותיו בשפה. ב־1938 הוא ביקר בברצלונה, שהייתה אז תחת מתקפה של הכוחות הלאומניים במסגרת מלחמת האזרחים בספרד. בהזדמנות אחת נקלעה מכונית שבה נסע לירי מקלעים, ובהזדמנות אחרת פגעה פצצה במלון שבו שהה כאשר הוא צפה ממנו על מתקפה אווירית. בקיץ 1939 הוא נסע לדנציג שבפולין בלוויית חברו היהודי, מדרון זליגמן. מסעם חזרה משם היה רצוף סכנות והם עברו את גרמניה בטרמפים וברכבת. בדרכם חזו בכוחות המתארגנים לפתיחתה של מלחמת העולם השנייה, והם שבו לבריטניה ממש לפני הכרזת המלחמה הבריטית.

מלחמת העולם השנייה עריכה

הית' בילה את סוף שנת 1939 ואת ראשית 1940 במסע דיבייטינג בארצות הברית, עד אשר נקרא להתגייס. ב־22 במרץ 1941 הוא קיבל מינוי חירום של לוטננט משנה בארטילריה המלכותית.[7] במלחמה שירת בתחילה עם יחידת תותחי נ"מ בסביבות ליברפול, שסבלה מהפצצה גרמנית כבדה במאי 1941. בראשית 1942 הוא מונה לשליש של הרגימנט בדרגה קבועה של קפטן.[8]

הית' השתתף כשליש בפלישה לנורמנדי, ושם פגש את מוריס שומן, לימים שר החוץ של צרפת תחת ז'ורז' פומפידו. כקצין בדרגה זמנית של מייג'ור שפיקד על סוללה משל עצמו, הוא העניק סיוע ארטילרי בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה, ועל כך הוענק לו ציון לשבח ב־8 בנובמבר 1945.

מאוחר יותר ציין הית' כי אף שהוא מעולם לא הרג איש בעצמו, הוא חווה את ההרס שגרם הירי של יחידתו כאשר התקדמו הכוחות הבריטיים. בספטמבר 1945 הוא פיקד על כיתת יורים שהוציאה להורג חייל פולני שהורשע באונס וברצח. ב־24 בינואר 1946 הוענק לו התואר חבר במסדר האימפריה הבריטית – החטיבה הצבאית.[9] באוגוסט אותה שנה הוא שוחרר משירות וב־1 במאי 1947 קודם לדרגת קבע של לוטננט קולונל.[10]

ב־1 בספטמבר 1951 הצטרף הית' לפלוגת הכבוד של הארטילריה (Honourable Artillery Company) כקצין בדרגת לוטננט קולונל,[11] יחידה שבה המשיך להיות פעיל במשך שנות החמישים וקודם למפקד הגדוד השני. עד היום מוצג דיוקן של הית', לבוש בחליפת מדים מלאה, בחדר ההסבה של הפלוגה. באפריל 1971, כראש הממשלה, ענד הית' את דרגות הקצונה שלו כאשר סקר כוחות צבא.[12]

לאחר המלחמה עריכה

עוד לפני המלחמה זכה הית' במלגת לימודים באכסניית המשפט גרייז אין והחל בהכנות לקריירה משפטית, אך תחת זאת, לאחר המלחמה הוא פנה לעבודה בשירות הציבורי. הוא החל בעבודה במשרד האווירייה האזרחית. קודם לכן הוא התאכזב מכך שלא הוצב במשרד האוצר, אך דחה הצעה למשרה במשרד החוץ, מחשש שמשרה כזאת תמנע ממנו כניסה לפוליטיקה.[13]

הית' הצטרף לצוות בראשותה של אליסון מונרו שמשימתו הייתה להכין תוכנית להסבתם של רבים מבסיסי חיל האוויר המלכותי שהיו פעילים במשך המלחמה לנמלי תעופה אזרחיים. שנים לאחר מכן ייחסה מונרו לעבודתו זו של הית' את התלהבותו הגלויה ממיזם בנייתו של נמל תעופה בחולות מפלין שעל הגדה הצפונית של שפך נהר התמזה (בסופו של דבר ביטלה את המיזם ממשלת הלייבור שהוקמה אחרי כהונתו כראש הממשלה). להפתעת רבים מעמיתיו לעבודה, פנה הית' לפוליטיקה, ובנובמבר 1947 הוא התפטר מעבודתו כדי להתמודד על מושב בפרלמנט.

לאחר שעבד כעורך חדשות בעיתון Church Times מפברואר 1948 ועד ספטמבר 1949, הוא הועסק כמנהל מתלמד בבנק המסחרי בראון ושיפלי, עד לבחירתו לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של בקסלי בבחירות הכלליות שהתקיימו בפברואר 1950. בבחירות אלו הוא הביס את אשלי ברמול, שלמד אף הוא באוקספורד באותה תקופה עם הית', ושייצג את המחוז מאז 1946.

חבר הפרלמנט עריכה

את נאום הבכורה שלו בבית הנבחרים נשא הית' ב־26 ביוני 1950, ובו פנה לממשלת הלייבור כדי שתשתתף בתוכנית שומאן. כחבר פרלמנט מטעם מחוז הבחירה של בקסלי הוא העניק תמיכה נלהבת בנאומיו למועמדת הצעירה ממחוז הבחירה השכן של דרטפורד, מרגרט רוברטס, לימים מרגרט תאצ'ר.

בפברואר 1951 מינה וינסטון צ'רצ'יל את הית' לתפקיד מצליף האופוזיציה. בתפקיד זה הוא שימש גם לאחר ניצחונם של השמרנים בבחירות הכלליות שנערכו באותה שנה. הית' קודם לתפקיד סגן מצליף סיעת הממשלה בפרלמנט, ובדצמבר 1955 מינה אותו ראש הממשלה, אנתוני אידן, למצליף הראשי.

בזכות המוסכמה שהמצליפים אינם נושאים נאומים בפרלמנט, עלה בידו של הית' להתחמק מהסתבכות במחלוקת על משבר סואץ. עם הכרזת ההתפטרות של אידן, הגיש הית' דוח על חווֹת דעתם של חברי הפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית בכל הנוגע ליורשו האפשרי של ראש הממשלה. בדוח זה זכה הרולד מקמילן להעדפה, וכך הובטחה לו בחירתו כראש הממשלה בינואר 1957. מאוחר יותר, לאחר הניצחון בבחירות 1959, מינה מקמילן את הית' לתפקיד שר העבודה וחבר הקבינט. כמצליף הראשי נכח הית' בישיבות הקבינט, אך רשמית הוא לא היה חבר בו.

ב־1960 מינה מקמילן את הית' לתפקיד הלורד שומר החותם, שבו נשא באחריות למשא ומתן על ניסיונה הראשון של בריטניה להצטרף לשוק האירופי המשותף. במגעים הקדחתניים היו כרוכים הסכמים מפורטים בדבר הסחר החקלאי של בריטניה עם מדינות חבר העמים הבריטי, כמו ניו זילנד. ואולם בסופו של דבר הטיל נשיא צרפת, שארל דה גול, וטו על הצטרפותה של בריטניה לארגון במסיבת עיתונאים שקיים בינואר 1963. הית', שהיה תומך נלהב בחברותה של בריטניה בשוק האירופי המשותף, התאכזב מרות. רק עשור לאחר מכן, כשכיהן כראש הממשלה, עלה בידו של הית' להגשים את שאיפתו זו.[14]

אחרי אותה תבוסה, שהיוותה השפלה קשה למדיניות החוץ של ממשלת מקמילן, לא נחשב הית' מועמד לרשת את כיסאו של ראש הממשלה עם התפטרותו באוקטובר 1963. תחת ראש הממשלה סר אלק דאגלס־יום כיהן הית' כנשיא לשכת המסחר וכמזכיר המדינה לתעשייה, למסחר ולפיתוח אזורי, ודאג לחקיקתו של חוק תחזוקת המחיר החוזרת (resale price maintenance).

מנהיג האופוזיציה עריכה

 
הית' ב־1966
 
הית' נפגש עם ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר במשרדה בקריה ב־1969

לאחר תבוסתה של המפלגה השמרנית בבחירות 1964, שינה דאגלס־יום את הכללים לבחירת מנהיג המפלגה בתהליך הצבעה חדש של כל חברי הפרלמנט מטעם המפלגה, ואז התפטר מתפקידו. בשנה שלאחר מכן, ניצח הית', שכיהן אז כשר האוצר בממשלת הצללים וזכה לפרסום ניכר כאשר הוביל את המאבק נגד חוק התקציב של ממשלת הלייבור. בבחירות למנהיגות המפלגה זכה הית' באופן מפתיע ב־150 קולות מול 133 הקולות של רג'ינלד מאודלינג ו־15 הקולות של אינוק פאוול (אנ').[15] הית' היה למנהיג המפלגה השמרנית הצעיר ביותר בהיסטוריה שלה, והמשיך לכהן בתפקידו זה גם לאחר תבוסתה בבחירות 1966.

באפריל 1968 נשא אינוק פאוול את נאומו השנוי במחלוקת "נהרות של דם" (אנ')‏ (Rivers of Blood), שבו הוא מתח ביקורת על מדיניות ההגירה לבריטניה. זמן קצר לאחר מכן טלפן הית' למרגרט תאצ'ר כדי ליידע אותה שהוא מתכוון להדיח את פאוול מממשלת הצללים. לימים היא זכרה שהיא "חשבה באמת שהיה עדיף להרגיע את המצב בעת ההיא מאשר להחמיר את המשבר". למחרת פיטר הית' את פאוול מממשלת הצללים. כמה מאנשי האגף הימני של המפלגה השמרנית מחו נגד הפיטורים. על פי הית', הוא מעולם לא החליף שוב מילה אחת עם פאוול.[16]

ראש הממשלה עריכה

עם התקרב הבחירות הכלליות של 1970, נוסח מסמך מדיניות חדש של המפלגה השמרנית שכלל כלכלת שוק חופשי כפתרון לבעיות האבטלה והאינפלציה של בריטניה. הית' הצהיר שמסמך זה רק אישר מחדש מדיניות שלמעשה התפתחה מאז שהוא נבחר להיות מנהיג המפלגה. ראש הממשלה מטעם הלייבור, הרולד וילסון סבר שהמסמך הוא מתכון לכישלון של השמרנים בבחירות ופקפק בישימות שלו. בבחירות זכתה המפלגה השמרנית ב־330 מושבים בבית הנבחרים מול 287 המושבים של הלייבור. בקבינט החדש שהוקם כיהנו מרגרט תאצ'ר כשרת החינוך והמדע, ויליאם וייטלו כמנהיג סיעת הממשלה בבית הנבחרים וראש הממשלה לשעבר אלק דאגלס־יום כמזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים.

כלכלה וחברה עריכה

בשנתו הראשונה של הית' כראש הממשלה הועלו התשלומים על ארוחות בבתי הספר, על משקפיים, על טיפולי שיניים ועל תרופות. הזכאות לתשלום דמי מחלה על חשבון המדינה שונתה כך שהיא שולמה רק לאחר שלושה ימי מחלה. בעקבות קיצוצים בתקציב החינוך שמה תאצ'ר קץ לנוהג שלפיו ילדים בני שמונה עד 11 קיבלו כוס חלב, וזאת לאחר שילדים בגילים אחרים הפסיקו לקבל אותה בתקופת כהונתו של וילסון כראש הממשלה. העיתונות הצהובה הדביקה לה את הכינוי "חוטפת החלב" (Milk Snatcher) – ביקורת שווילסון לא ספג.[17] על אף צעדים אלו, עודדה ממשלת הית' גידול משמעותי בהוצאות הרווחה, ותאצ'ר ביטלה מדיניות שהוביל שר האוצר איאן מקלאוד קודם לכן: סגירתה של האוניברסיטה הפתוחה, שאותה ייסדה ממשלת הלייבור זמן קצר קודם לכן.

בחוק הביטוח הלאומי שנחקק ב־1970 שולמו פנסיות לקשישים שלא נכללו בתשלומי הפנסיות לפני 1948, ולפיכך גם לא נכללו בתוכנית הפנסיה הכוללת שהונהגה באותה שנה. כ־100,000 איש הושפעו משינוי זה, מחציתם בעקבות קבלת הטבה משלימה (supplementary benefit) במסגרת תוכנית הביטוח הלאומי. החוק גם כלל שיפורים בקצבאות לאלמנות באמצעות הנהגת מדרג לתשלום 30 שילינג לשבוע לנשים שהתאלמנו בגיל 40 ועד לתשלום קצבה מלאה לנשים על סך 5 ליש"ט בגיל 50.

סיוע ניכר ניתן לבניית גני ילדים והוחל בביצוע מיזם ארוך טווח לבניית בתי ספר. קרן משפחות (Family Fund) הוקמה כדי להעניק סיוע למשפחות עם ילדים עם בעיות מולדות.[18] ובנוסף הונהגו הטבות חדשות לטובת מאות אלפי נכי מלחמה ונכי תאונות עבודה. לאנשים שזקוקים לסיוע ביתי שולמה קצבת סיעוד, בנוסף לקצבת אובדן כושר עבודה לחולים לטווח ארוך ולמשפחות שלהן שולמה קצבה כזאת, הוגדלה גם קצבת הילדים. הקצבאות לאלמנות הונהגו לנשים בגילאי 40 ו־50, הונהגו סובסידיות לפינוי שכונות עוני ושולמו קצבאות למימון שכר דירה. באפריל 1971 ניתנה לראשונה הזכות לחינוך לילדים עם תסמונת דאון.[19]

חוק חינוך חובה הורחב עד גיל 16,[20] והונהג תשלום השלמת הכנסה למשפחות בעלות הכנסה נמוכה. משפחות שזכו להטבה זו קיבלו גם פטור מתשלום תרופות וילדים למשפחות אלו היו זכאים לארוחות חינם בבתי הספר. קצבאות זקנה מיוחדות שולמו לאנשים מעל גיל 80. על פי חוק הביטוח הלאומי שנחקק ב־1973 הונהגה לראשונה בבריטניה הצמדה למדד של הקצבאות כדי לשמור על ערכן.

המפלגה הלאומית הסקוטית והפלייד קמרי (המפלגה הוולשית) צמחו ככוחות פוליטיים. תהליך המעבר של הלירה שטרלינג לשיטה העשרונית, שהחל עוד בתקופת ממשלת הליבור, הושלם שמונה חודשים לאחר בחירתו של הית' לראש הממשלה. בפברואר 1971 הקים הית' את הצוות המרכזי לסקירת המדיניות (Central Policy Review Staff). חוק הממשל המקומי שנחקק ב־1972 שינה את גבולותיהם של מחוזות בריטניה ויצר "מחוזות מטרופוליטניים" סביב לערים הגדולות, שינוי שעורר כעס ציבורי משמעותי. הית' לא חילק את אנגליה לאזורים, ותחת זאת בחר להשהות את הדוח של הוועדה המלכותית על החוקה. בסופו של דבר הוקמו עשרה אזורי ממשלה באנגליה בידי ממשלתו של ג'ון מייג'ור ב־1994.

תקופת כהונתו של הית' הייתה קשה כמו אלו של כל ראשי הממשלות בבריטניה של שנות השבעים. הממשלה ספגה מכה בראשית ימיה עם מותו של שר האוצר מקלאוד ב־20 ביולי 1970, והוא הוחלף באנתוני ברבר. הית' תכנן שינויים במדיניות הכלכלית, ובהם מעבר ממיסוי ישיר למיסוי עקיף, אך אלו לא יושמו ברובם. מסמך המדיניות שנוסח עם הקמת הממשלה נזנח ברובו עם העלייה המשמעותית של האבטלה ב־1972. בינואר אותה שנה הגיע מספר המובטלים למיליון, שיעור האבטלה הגבוה ביותר מזה כמה עשורים. על רקע התנגדותו לאבטלה ממניעים מוסריים, עודד הית' תפנית במדיניות הכלכלית שהאיצה את מה שנודע כ"שגשוג של ברבר" (Barber boom). היה זה תהליך דו־שלבי שכלל את התקציבים של 1972 ושל 1973, בהם הוזרמו 2.5 מיליארד לירות שטרלינג אל השוק באמצעות הגדלת הפנסיות, הקצבאות והפחתות המס. בראשית 1974, כתוצאה מאסטרטגיה הכלכלה הקיינסיאנית, ירד שיעור האבטלה אל מתחת ל־550,000 איש. השגשוג הכלכלי לא נמשך זמן רב וממשלת הית' הטילה כמה קיצוצים שגרמו לזניחת המטרות המדיניות הכלכלית כמו הרחבתם של גני הילדים.

הית' ניסה לצמצם את כוחם של האיגודים המקצועיים, שעד אז עלה בידם לבלום את הניסיונות לכרסם בכוחם. חוק יחסי העבודה שחוקק ב־1971 כלל את הקמתו של בית משפט מיוחד בראשותו של הלורד דונלדסון, שעונשי המאסר שהוטלו על ידו על עובדי נמל שובתים היו מכה ליחסי הציבור עד כי ממשלת תאצ'ר בשנות השמונים לא חזרה על משגה זה.

ניסיונותיו של הית' להתעמת עם האיגודים המקצועיים גרמו למהומה פוליטית שהתחוללה בעקבות שיעורי האינפלציה והאבטלה הגבוהים. אמינותה של הממשלה נפגעה בעיקר בגלל שתי שביתות כורים שהתנהלו בשנים 1972 ו־1974, שהמאוחרת בהן הובילה למעבר של רוב המדינה לשבוע עבודה של שלושה ימים בניסיון לחסוך באנרגיה. האיגוד הארצי של עובדי המכרות השיג את מטרתו, אך המחסור באנרגיה ושבירת הקונצנזוס הלאומי תרמו בסופו של דבר לנפילתה של הממשלה.

כאמור, ממשלת הית' חוותה שנתיים של עלייה תלולה בשיעורי האבטלה, שאותם הצליחה להוריד בהמשך. קודמו בתפקיד של הית' מטעם מפלגת הלייבור, הרולד וילסון, ירש שיעור של כ־400,000 מובטלים כאשר ניצח בבחירות של 1964, אך בראשית 1967 נסק מספר המובטלים לשיא של 631,000, אף על פי שהוא צנח ל־582,000 כאשר ניצח הית' בבחירות ביוני 1970. כמו וילסון והלייבור, היו הית' והשמרנים מחויבים לתעסוקה מלאה, אך בתוך שנה היה ברור שהם עומדים להפסיד את המערכה כאשר עמד מספר המובטלים על מיליון איש, שיעור אבטלה שלא נראה בבריטניה זה שלושים שנה.[21] בדיווחים אחרים מאותה תקופה נטען ששיעור האבטלה היה אף גבוה מזה, והגדיל לעשות הטיימס, שטען כי מספר המובטלים במרץ אותה שנה הגיע לכמעט שלושה מיליון איש.[22]

מדיניות החוץ עריכה

 
אדוארד הית' עם המלכה אליזבת השנייה, נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון והגברת הראשונה פט ניקסון, בעת ביקורם בבריטניה ב־1970

עם כניסתו לתפקיד ביוני 1970 ניסה הית' לשים קץ למדיניותו של וילסון לסיים את הנוכחות הצבאית הבריטית ממזרח לתעלת סואץ. בינואר 1972, עם הגיעו לארמון אגמונט בבריסל כדי לחתום על הסכם ההצטרפות של בריטניה לקהילה האירופית, התיזה מפגינה דיו על הית'.[23] הית' הכניס את בריטניה אל הקהילה האירופית עם חקיקתו של חוק הקהילה האירופית ב־1972.[24] הוא תמך בפומבי בהפצצות האמריקאיות על האנוי והייפונג באפריל 1972.

באוקטובר 1973 הטיל הית' אמברגו על אספקת נשק למדינות שלקחו חלק במלחמת יום הכיפורים, שבעיקר השפיע על ישראל שלא יכלה לקבל חלקי חילוף לטנקי הצנטוריון שלה. הית' סירב לאפשר איסוף מודיעין בידי האמריקאים מהבסיסים הבריטיים בקפריסין.[25] הוא גם סירב לאפשר לאמריקאים להשתמש בבסיסים אלו כבסיסי הספקה.[26]

הית' נתן העדפה לקיום הקשרים עם הרפובליקה העממית של סין כאשר ביקר את מאו דזה־דונג בבייג'ינג ב־1974 וב־1975. הוא נותר אורח רצוי בסין בביקוריו התכופים שם לאחר מכן, והמשיך לקיים יחסים קרובים עם יורשו של מאו, דנג שיאופינג. הית' שמר על יחסים טובים גם עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ועם אישים במפלגת הבעת' בעיראק.

צפון אירלנד עריכה

הית' כיהן כראש הממשלה בתקופה רוויית הדמים של הסכסוך בצפון אירלנד. ביום ראשון העקוב מדם של 1972 נורו 14 איש למוות בידי חיילים בריטים בזמן צעדה נגד מעצרים בעיר דרי. בראשית 1971 שלח הית' את איש ה־SIS פרנק סטיל לנהל שיחות עם אנשי הצבא האירי הרפובליקני ולבדוק אפשרות למשא ומתן (סטיל גם ניהל שיחות חשאיות עם ג'ומו קניאטה עוד לפני הפינוי הבריטי מקניה). ביולי 1972 התיר הית' למזכיר המדינה לענייני צפון אירלנד, ויליאם וייטלו, לקיים שיחות בלתי רשמיות בלונדון עם משלחת של הצבא האירי הרפובליקני בראשותו של שון מק'סטייפין. לאחר כישלון שיחות אלו, דחפה ממשלת הית' להסדר שלום עם המפלגות הפוליטיות הדמוקרטיות. הסכם סנינגדייל משנת 1973, שהתווה הסדר חלוקת סמכויות, נדחה בתקיפות מצד יוניוניסטים רבים ומצד המפלגה היוניוניסטית של אלסטר, שנציגיה בבית הנבחרים הבריטי ניתקו עצמם ממרותה של המפלגה השמרנית. בסופו של דבר נפלה ההצעה בעקבות השביתה הכללית של עובדי אלסטר ב־1974, כאשר הית' כבר לא היה ראש הממשלה.

הית' היווה מטרה של הצבא האירי הרפובליקני בשל הנהגת המעצרים ההמוניים בצפון אירלנד. בדצמבר 1974 השליכה כנופיית רחוב בלקום פצצה למרפסת בקומה הראשונה של ביתו של הית' ברחוב וילטון בבלגרביה. הית' ניהל קונצרט של מזמורי חג המולד בברודסטיירס, והגיע לביתו עשר דקות לאחר הפיצוץ. איש לא נפגע בפיגוע, אך ציור נוף פרי מכחולו של וינסטון צ'רצ'יל, שניתן כמתנה להית', ניזוק.[27]

בינואר 2003 העיד הית' בוועדת סביל, שחקרה את אירועי יום ראשון העקוב מדם, והצהיר שהוא מעולם לא אישר נקיטת פעולות הרג בלתי חוקיות בצפון אירלנד.[28]

נפילתו עריכה

בחירות 1974 עריכה

הית' ניסה להרחיב את בסיס התמיכה בממשלתו על ידי עריכת בחירות שהתקיימו ב־28 בפברואר 1974 תחת הסיסמה "מי שולט בבריטניה?" (?Who governs Britain). תוצאות הבחירות לא היו חד־משמעיות, ושום מפלגה לא השיגה רוב מוחלט בבית הנבחרים. השמרנים גרפו את רוב קולות המצביעים, אך בהשוואה אליהם היו למפלגת הלייבור מעט יותר מושבים בפרלמנט. הית' החל לנהל משא ומתן עם ג'רמי ת'ורפ, מנהיג המפלגה הליברלית, אך כאשר דיונים אלו נחלו כישלון הוא הגיש ב־3 במרץ את התפטרותו. ממשלתו הוחלפה בממשלת המיעוט בראשותו של וילסון, שבסופו של דבר השיגה רוב בבחירות נוספות שנערכו באוקטובר אותה שנה.

עלייתה של תאצ'ר עריכה

הית' נתפס כאחראי לכישלונה של המפלגה השמרנית בעיני רבים מחברי הפרלמנט שלה, פעיליה ורבים מעורכי העיתונים. אישיותו הייתה קרירה ומרוחקת, ומטרידה אף בעיני ידידיו. הפרשן הפוליטי אלן וטקינס העיר ב־1991 ש"חוסר אדיבותו, סרבולו, חוסר יכולתו לנהל שיחת חולין או שיחה כלשהי ונימוסיו הרעים" היו בין הגורמים שהובילו לאובדן תמיכתם של יושבי הספסלים האחוריים מהמפלגה השמרנית בו במערכת הבחירות למנהיגות המפלגה ב־1975.

הוא היה נחוש בדעתו להמשיך ולכהן כמנהיג המפלגה גם לאחר המפלה בבחירות אוקטובר 1974, ובתחילה נראה שבאמצעות נאמנותם של חבריו לספסלים הקדמיים יעלה הדבר בידו. בשבועות שלאחר הבחירות הופעל על הית' לחץ עצום לוותר על בדיקה מחדש של הנהלים ועל הקמת ועדה שתציע שינויים וללכת לבחירה מחדש. לא היה מתמודד ברור מולו, לאחר שאינוק פאוול עזב את המפלגה ולאחר שקית' ג'וזף פרש מהמרוץ לאחר שהושמעו הצהרות שנויות במחלוקת על כך שיש לעודד את המעמדות העובדים להשתמש יותר באמצעי מניעה. ידידתו הקרובה של ג'וזף ובעלת בריתו, מרגרט תאצ'ר, נכנסה להתמודדות לצד יו פרייזר. בסיועו של איירי ניב, שניהל מערכה בקרב יושבי הספסלים האחוריים – שקודם לכן התנגדו לבחירתו של ויליאם וייטלו, מתוך נאמנות להית' – היא נותרה בסופו של דבר המתמודדת הרצינית היחידה.

ב־4 בפברואר 1975 הביסה תאצ'ר את הית' בסיבוב הראשון עם 130 קולות בעדה מול 119 שהצביעו בעד הית' ומול 16 קולות עבור פרייזר. תוצאה זו לא הייתה מספקת כדי לתת לתאצ'ר את הרוב של 15% כדי לנצח במרוץ הראשון, אך הית' התפטר לאחר מכן ולא ניגש לסיבוב השני. המועמד העדיף עליו, ויליאם וייטלו, הפסיד לתאצ'ר בסיבוב השני שנערך שבוע לאחר מכן, כשתאצ'ר גרפה 146 קולות, וייטלו 79, האו 19, פריור 19 ופייתון 11. ההצבעה גרמה לקיטוב באגף הימני של המפלגה, נוסף לקיטוב על רקע אזור מוצא, ניסיון והשכלה של חברי הפרלמנט. הית' ווייטלו היו דמויות חזקות באגף השמאלי של המפלגה.

תאצ'ר הבטיחה להית' תפקיד בממשלת הצללים ותכננה להציע לו כל תיק שבו יחפוץ. יועציו הסכימו שעליו להמתין לפחות שישה חודשים, אך הוא סירב. הוא מעולם לא נעתר להפצרות, וסירובו כונה "השתיקה הרועמת המדהימה" (the incredible sulk). זמן קצר לאחר בחירתה כמנהיגת המפלגה ביקרה תאצ'ר את הית' בביתו, והיה עליה להישאר לשתות כוס קפה עם עוזרו הפרלמנטרי, טים קיטסון, כדי שלא יעלה על דעתם של העיתונאים שהמתינו בחוץ כמה קצר היה הביקור. הית' טען שהוא פשוט דחה את בקשתה לעצה כיצד להתמודד עם העיתונות. מנגד טענה תאצ'ר שהיא הציעה לו לקבל כל תפקיד בממשלת הצללים שירצה, וביקשה ממנו להוביל את המערכה של המפלגה לקראת משאל העם על חברותה של בריטניה בשוק האירופי המשותף, אך נדחתה בגסות רוח.

הקריירה המאוחרת עריכה

 
הית' בהופעה בטלוויזיה ב־1989

במשך שנים רבות מתח הית' ביקורת על הקו הרעיוני החדש של המפלגה השמרנית. בעת תבוסתו עדיין היה פופולרי בקרב חברי המפלגה מהשורה, ובוועידת המפלגה של 1975 זכה למחיאות כפיים. היה לו חלק מרכזי במערכה לקראת משאל העם על חברותה של בריטניה בשוק האירופי המשותף, והוא נותר פעיל בבמה הבין־לאומית. כך, הוא היה חבר בוועדת החקירה בראשותו של וילי ברנדט בנושאי פיתוח, במיוחד בכל הנוגע למיזמים הקשורים ליחסים בין מדינות צפוניות ודרומיות על פני כדור הארץ.

יחסיו עם תאצ'ר נותרו קרירים, ובשנים 19791980 הוא דחה את הצעותיה לשמש שגריר בריטניה בארצות הברית והמזכיר הכללי של נאט"ו. הוא המשיך להיות דמות מרכזית באגף המרכזי של המפלגה השמרנית. בוועידת המפלגה של 1981 הוא מתח בגלוי ביקורת על מדיניותה הכלכלית של הממשלה – קרי: המוניטריזם ושיעור האינפלציה, שעלה מ־13% ב־1979 ל־18% ב־1980, וירד ל־4% ב־1983.[29] זאת, נוסף לשיעור האבטלה, שנסק מ־1% באמצע שנות החמישים ל־14% בספטמבר 1982.[30]

ב־1990 טס הית' לבגדאד כדי לנסות לנהל משא ומתן על שחרורם של נוסעי מטוס ואזרחים בריטים נוספים שנלקחו כבני ערובה כאשר פלש סדאם חוסיין לכווית. לאחר אירועי "יום רביעי השחור" (השעיית הלירה שטרלינג ממנגנון שער החליפין האירופי) הצהיר הית' בבית הנבחרים שעל הממשלה להקים קרן רזרבות כדי להתמודד עם ספסרי מטבע.

בשנות השישים חי הית' במכלול הבניינים אולבני שליד רובע פיקדילי. לאחר הסיום הבלתי צפוי של כהונתו כראש הממשלה, סירב הזוג הצרפתי שהתגורר שם לדרישתו לפנות את הבית כדי שהוא יוכל לחזור ולהתגורר שם ("כל כך הרבה בשביל האחדות האירופית!" כתב הית' מאוחר יותר בזכרונותיו). במשך ארבעה חודשים התגורר הית' בדירתו של חבר הפרלמנט ממפלגתו, טים קיטסון. קיטסון סירב להצעתו של הית' לקבל שכר דירה, אך לימים הוא נזכר בהזדמנות כאשר שעון היד שלו התקלקל והית' הציע לו לקחת את אחד משעוני היד שהיו באוסף הגדול שלו שהוענק לו כמתנה באחת מנסיעותיו. ביולי 1974 אפשר להית' הדוכס מווסטמינסטר, שהיה אחד מבעלי הקרקעות הראשיים בלונדון ותומך נלהב בחברותה של בריטניה בשוק האירופי, לשכור נכס שלו ברחוב וילטון בבלגרביה תמורת שכר דירה שנתי של 1,250 ליש"ט (כמעט 10,000 ליש"ט בערכי 2014) – עשירית ממחיר השוק. הבית כלל שלוש קומות ומרתף לעובדת משק הבית שלו. הית' המשיך להתגורר בבית עד שלעת זקנתו לא אפשר לו מצב בריאותו לעלות במדרגות.

בפברואר 1985 רכש הית' בית כפרי בעיר סולסברי שבמחוז וילטשייר, ושם התגורר עד למותו עשרים שנים לאחר מכן. ב־1987 הוא היה מועמד בבחירות לתפקיד נשיא אוניברסיטת אוקספורד, אך הפסיד לרוי ג'נקינס עקב התפצלות הקולות במפלגה השמרנית עם הלורד בלייק.

הית' המשיך לשבת על הספסלים האחוריים של המפלגה השמרנית בבית הנבחרים מטעם מחוז הבחירה הלונדוני של אולד בקסלי וסידקפ, והחל משנת 1992 הוא היה זקן חברי הבית וראש הממשלה לשעבר המבוגר ביותר. ב־23 באפריל 1992 הוענק להית' תואר אביר מסדר הבירית.[31] בבחירות הכלליות של 2001 הוא פרש מהחיים הפוליטיים. הית' וטוני בן היו שני חברי הפרלמנט המכהנים האחרונים שנבחרו בתקופת מלכותו של ג'ורג' השישי, כשמבין השניים היה הית' היחידי שכיהן ברציפות (כהונתו של בן הופסקה לזמן קצר בשנים 19831984). בן פרש גם הוא בבחירות 2001.

באופן חסר תקדים, הוצב בפרלמנט פסל דיוקן של הית' עוד בחייו.[32] פסל הארד, מעשה ידיו של מרטין ג'נינגס, הועבר למבואת חברי הפרלמנט ב־2002. ב־29 באפריל אותה שנה, ביום הולדתו ה־86, נכח הית' בארמון בקינגהאם עם מי שכיהן אז כראש הממשלה, טוני בלייר, עם עוד שלושה ראשי ממשלה לשעבר שהיו אז בחיים (ג'יימס קלהאן, מרגרט תאצ'ר וג'ון מייג'ור) ועם קרובי משפחותיהם של ראשי ממשלה שהלכו לעולמם, בארוחת ערב שהייתה חלק מחגיגות יובל הזהב של המלכה אליזבת השנייה. הייתה זו אחת מהופעותיו הפומביות האחרונות של הית', שכן בשנה שלאחר מכן החל מצב בריאותו להידרדר עד מותו שלוש שנים לאחר מכן.[33]

מחלתו ומותו עריכה

 
קברו של הית' בקתדרלת סולסברי

באוגוסט 2003, כשהיה בן 87, לקה הית' בתסחיף ריאתי כאשר שהה בחופשה בזלצבורג שבאוסטריה. הוא מעולם לא התאושש לחלוטין, ועקב בריאותו המידרדרת וקשיי הניידות שלו הופיע בציבור מספר פעמים מועט בשנתיים האחרונות לחייו. הופעתו הציבורית האחרונה הייתה ב־30 בנובמבר 2004, בטקס הסרת הלוט מעל מערך של שערים על שמו של וינסטון צ'רצ'יל בקתדרלת סנט פול.

בהתבטאותו הפומבית האחרונה נדרש לג'יימס קלהאן, שמת ב־26 במרץ 2005, באומרו, "ג'יימס קלהאן היה דמות ותיקה בחיים הפוליטיים של הארץ הזאת במהלך הקריירה הארוכה והמגוונת שלו. כאשר ישב באופוזיציה הוא מעולם לא היסס לייצג בנחישות את עניינה של מפלגתו. כאשר הוא כיהן כראש הממשלה הוא נקט גישה מתונה הן כלפי תומכיו הן כלפי מתנגדיו. אף על פי שהוא עזב את בית הנבחרים ב־1987, הוא המשיך לעקוב אחר העולם הפוליטי ותמיד היה עונג לפגוש אותו. איבדנו דמות מרכזית בנוף הפוליטי שלנו".[34]

אדוארד הית' מת מדלקת ריאות בערבו של 17 ביולי 2005, והוא בן 89. גופתו נשרפה ב־25 ביולי בטקס שבו נכחו 1,500 איש. למוחרת מותו שידר ערוץ הפרלמנט של ה־BBC את הסיקור התקשורתי של בחירות 1970. טקס ההלוויה שלו נערך במנזר וסטמינסטר ב־8 בנובמבר, ובו נכחו אלפי אנשים. שלושה ימים לאחר מכן נטמן אפרו בקתדרלת סולסברי. כמחווה להית' אמר ראש הממשלה, טוני בלייר: "הוא היה אדם עם הרבה יושרה ואמונות שבהן הוא החזיק בנחישות ומעולם לא פקפק בהן".[35]

ירושתו עריכה

 
ארונדלס, אחוזתו הכפרית של הית' בסולסברי

בינואר 2006 פורסם שהית' הוריש את ביתו הכפרי בסולסברי ואת תכולתו, שערכם מוערך ב־5 מיליון ליש"ט, לקרן צדקה לשימור ביתו כמוזיאון לתולדות הקריירה שלו.[36] הבית פתוח לציבור ונערכים בו סיורים מודרכים בחודשים מרץ עד אוקטובר. מוצג בו אוסף גדול של חפציו האישיים של הית' לצד ספרייתו האישית, אוספי תצלומים וציורים פרי מכחולו של וינסטון צ'רצ'יל.[37] בצוואתו הוריש הית', שלא היו לו יורשים, 20,000 ליש"ט לאלמנת אחיו ו־2,500 ליש"ט למנהלת משק הבית שלו.[38]

חייו האישיים עריכה

שיט יאכטות עריכה

הית' היה שייט יאכטות נלהב. את היאכטה הראשונה שלו, " Morning Cloud", הוא רכש ב־1969 ובאותה שנה הוא ניצח במרוץ היאכטות סידני־הובארט. הוא היה הקפטן של נבחרת בריטניה שזכתה ב־1971 ב"גביע האדמירל" (Admiral's Cup), בעודו מכהן כראש הממשלה, וכן עמד בראש הנבחרת כאשר התמודדה ב"מרוץ פסטנט" (Fastnet race) ב־1979. הוא היה חבר במועדון השיט של ברודסטיירס, שבו למד לשוט בסירות מפרש לשני אנשי צוות לפני שעבר בהצלחה לסירות גדולות יותר.[39]

מוזיקה קלאסית עריכה

הית' גילה עניין רב במוזיקה קלאסית כפסנתרן, כנגן עוגב וכמנצח. בתחום זה הוא התפרסם על הכנסתו של פסנתר סטיינווי גדול למעונו ברחוב דאונינג 10, שנקנה ב־450 ליש"ט, כספי פרס קרלמן שהוענק לו על מאמציו להכניס את בריטניה לשוק האירופי המשותף ב־1963. את הפסנתר הוא בחר בעצת ידידתו, הפסנתרנית מורה לימפני. הוא ניגן בקונצרטי מזמורי חג המולד בכל שנה מנערותו ועד זקנתו. בצעירותו ניגן הית' לעיתים בעוגב בתפילות שהתקיימו בכנסיית השילוש הקדוש ברומפטון שבלונדון.

הית' ניצח על התזמורת הסימפונית של לונדון בקונצרט הגאלה ברויאל פסטיבל הול בנובמבר 1971, כשזו ביצעה את הפתיחה ליצירתו של אדוארד אלגר "קוקיין". הוא גם ניצח על התזמורת הפילהרמונית המלכותית של ליברפול ועל התזמורת הקאמרית האנגלית, וכן על תזמורות בגרמניה ובארצות הברית. בתקופת כהונתו כראש הממשלה הזמין הית' את ידידיו המוזיקאים, כמו אייזק שטרן, יהודי מנוחין, קליפורד קרזון ורביעיית אמדאוס, להופיע הן בצ'קרס, המעון הכפרי של ראש הממשלה, הן במעון הרשמי בדאונינג 10. הית' היה הנשיא המייסד של תזמורת הנוער של הקהילה האירופית (כיום תזמורת הנוער של האיחוד האירופי) ב־1976. ב־1988 הקליט הית' את הקונצ'רטו המשולש של לודוויג ואן בטהובן ואת הקונצ'רטו לצ'לו בסול מז'ור של לואיג'י בוקריני.[40]

כדורגל עריכה

הית' היה אוהד של קבוצת הכדורגל ברנלי. זמן קצר לאחר סיום כהונתו כראש הממשלה הוא חנך ב־1974 את היציע על שם נשיא המועדון בוב לורד באצטדיון הביתי, טרף מור, שבנייתו עלתה 450,000 ליש"ט.[41]

כתיבה עריכה

הית' כתב כמה ספרים. בין השאר הוא הוציא לאור את ספרו "שיט, מוזיקה ומסעות". הוא גם ליקט אוסף של מזמורים בשם "חדוות חג המולד" (The Joy of Christmas) שפורסם ב־1978 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. הספר כלל לחנים ומילים למגוון רחב של מזמורי חג מולד, וכל אחד מהם לווה ביצירת אומנות דתית ובהקדמה קצרה פרי עטו של הית'.

האוטוביוגרפיה של הית', "מהלך חיי" (The Course of My Life), יצאה לאור ב־1998. בידיעה על מותו שפורסמה בדיילי טלגרף נכתב שבכתיבת ספר זה "היו מעורבים עשרות חוקרים וכותבים במשך שנים רבות".[42]

נטייתו המינית עריכה

הית' מעולם לא נשא אישה. הוא היה אמור להתחתן עם חברת ילדותו, קיי ראבן, שעל פי המסופר איבדה את סבלנותה ובסופו של דבר נישאה לקצין חיל האוויר המלכותי שהכירה בחופשה ב־1950. בפסקה בת ארבעה משפטים בספר זיכרונותיו טען הית' שהוא היה טרוד מדי בביסוס הקריירה שלו לאחר המלחמה. בריאיון טלוויזיוני עם מייקל קוקרל ב־1998 אמר שהוא שמר את תמונתה של ראבן בדירתו במשך שנים רבות.

בשל העניין הרב שגילה הית' במוזיקה הוא התיידד עם מוזיקאיות רבות, כמו הפסנתרנית מורה לימפני. כאשר כיהן כראש הממשלה, פנה אל לימפני חבר הפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית טפטון במיש ואמר: "מורה, טד חייב להתחתן, האם תינשאי לו?" היא השיבה שהייתה מסכימה אילולא הייתה מאוהבת במישהו אחר.[43] מאוחר יותר ציינה שהמחווה האינטימית ביותר שהוא עשה כלפיה הייתה הנחת זרועו סביב כתפיה.

העיתונאי ברנרד לוין כתב באובזרבר שבריטניה הייתה צריכה להמתין עד לעלייתה של החברה המתירנית כדי לקבל ראש ממשלה בתול. על פי אחד הביוגרפים של הית', פיליפ זיגלר, כשהשתתף הית' בסעודות בשלב מאוחר בחייו הוא היה "שוקע בשתיקה קודרת או מתעלם במכוון מהאישה שישבה לצידו ומשוחח עם הגבר הקרוב אליו".[44] אחרים טענו בזמנו שהית' פשוט לא היה איש שיחה באירועים חברתיים.

ג'ון קמפבל, שב־1993 פרסם ביוגרפיה של הית', הקדיש ארבעה עמודים בספרו לדיון על נטייתו המינית. בעוד הוא מודה שהית' נתפס לעיתים בציבוריות כגיי, בעיקר בשל העובדה ש"כיום[...] אמירה כזאת מקובלת על כל רווק", הוא לא מצא שום עדות מבוססת לכך, למעט שמועות חסרות ביסוס. הערה זו נגעה לאזכור של "מקרה מטריד" בראשית מלחמת העולם השנייה בביוגרפיה שפרסם אנדרו רות' ב־1972. קמפבל הגיע בסופו של דבר למסקנה שההיבט המשמעותי ביותר במיניותו של הית' היה ההדחקה המוחלטת שלו אותה.

בריאן קולמן, שהיה חבר אספת לונדון מטעם המפלגה השמרנית, טען ב־2007 שהית', כדי שלא לגרום נזק לקריירה שלו, חדל לקיים יחסי מין הומוסקסואליים בשירותים ציבוריים בשנות החמישים. קולמן אמר שהיה ידוע לכול במפלגה השמרנית כי הית' קיבל אזהרה חמורה מהמשטרה כאשר עבר בדיקות רקע לקראת מינויו כחבר במועצה המלכותית.[45] הביוגרף של הית', פיליפ זיגלר, כתב ב־2010 שקולמן היה מסוגל לספק מידע מועט, אם בכלל, שיתמוך באמירתו זו. זיגלר ציין גם ששום גבר לא טען כי קיים יחסי מין עם הית' ואין שום עדות לנטייתו ההומוסקסואלית כביכול באף מסמך, ושאלו שהכירוהו היטב עמדו על כך שלא הייתה לו נטייה כזאת. הוא החזיק באמונה שהית' היה א־מיני.

לורד ארמסטרונג מאילמינסטר, שהיה ידידו הקרוב של הית' ושימש מזכירו האישי, ציין שהוא מאמין כי הית' היה א־מיני. לדבריו, "מעולם לא היה אפילו רמז למיניות ביחסיו עם גברים, נשים או ילדים".[46] ידידה אחרת של הית' ואשת סודו, שרה מוריסון, לשעבר סגנית מנהיג המפלגה השמרנית, סיפרה שהית' אמר לה בפירוש שהוא א־מיני.[47] צ'ארלס מור, בביוגרפיה הרשמית של מרגרט תאצ'ר, אמר שחבר הפרלמנט ביל דידס האמין כי תאצ'ר "הייתה משוכנעת" שהית' היה גיי, ואילו מור עצמו האמין שאמירתה של תאצ'ר בריאיון שהעניקה ב־1974 על כך שהית' לא הקים משפחה הייתה רמז מכוון לנטייתו המינית, שנועדה לפגוע באמינותו.[48][49]

טענות להתעללות מינית בילדים עריכה

באוגוסט 2015 נפתחה חקירה מטעם כמה יחידות במשטרת בריטניה בנוגע לחשדות להתעללות מינית בילדים מצידו של הית'.[50] הוועדה לחקירת תלונות נגד המשטרה בחנה חשדות שהעלה קצין משטרה בכיר לשעבר – שהאשמות פליליות כלפי בעלת בית בושת פיליפינית, מיירה פורד (שהורשעה מאוחר יותר במקרה אחר), על כך שסיפקה נערות קטינות ללקוחות, לא נחקרו במשטרת וילטשייר לאחר שעל פי המסופר היא "איימה לחשוף" את העובדה שהית' היה מעורב במקרים של התעללות בקטינים. השאלה הייתה אם היחידה חקרה כראוי את הטענות שהועלו בשנות התשעים.[51] באותו חודש הכחישה פורד את הטענה שהיה ברשותה מידע כזה או שבו השתמשה כאמור.[52] עורך הדין שייצג אותה באותה תקופה פרסם הצהרה: "מרשתי לשעבר ביקשה ממני להבהיר שבשום שלב היא לא הצהירה שטד הית' היה לקוח שלה ושבשום שלב היא לא איימה לחשוף אותו כלקוח שלה אם החקירה כנגדה תימשך". נציג התביעה בפרשה זו אישר שמכתב בנדון שנשלח למערכת הטיימס לא זכה להתייחסות בשל העובדה ששלושה עדי תביעה סירבו להעיד – לא בשל חשדות כלפי הית'.[53] במאי 2016 דיווח הטיימס שהוועדה לחקירת תלונות נגד המשטרה החליטה כי טענותיו של קצין המשטרה הבכיר לשעבר היו חסרות ביסוס.[54]

עם פתיחת החקירה דווח בדיילי מירור שגבר טען כי ב־1961, כשהיה בן 12, אנס אותו הית' בדירה במייפייר לאחר שהוא ברח מביתו.[55]

החשדות נגד הית' נחקרו כחלק מ"מבצע מידלנד" (Operation Midland) של משטרת המטרופולין של לונדון, שבו היא חקרה טענות היסטוריות על התעללות בילדים ומעשי רצח קשורים.[56] עדותו של אדם ושמו ניק הועברה למשטרה מאתר התחקירים Exaro, לאחר שזה התראיין שם על חשדות להתעללות מינית בילדים בידי מפורסמים בדירה בכיכר דולפין בפימליקו. הית' היה אחד מאותם אישים.

בספטמבר 2015 דיווח הגרדיאן שהקצינים המנהלים את החקירה חלוקים בדעתם אם ניתן להמשיך במבצע מידלנד, שכן לא נמצאו ראיות מסייעות.[57] רשת סקיי ניוז דיווחה שמשטרת ג'רזי חוקרת חשדות כנגד הית' כחלק מחקירה רחבה יותר, ושחקירה דומה התנהלה בה בעת במשטרת וילטשייר.[58] קרן הצדקה על שמו של הית', שמנהלת את המוזאון שפועל בביתו, הודיעה שהיא מקדמת בברכה את החקירה.[59]

בנובמבר 2016 דיווח הגרדיאן שהקרימינולוג הבכיר ריצ'רד הוסקינס ציין כי העדויות נגד הית' שהועלו בחקירתה של משטרת וילטשייר, ובכללן האשמות חסרות בסיס על התעללות פולחנית שטנית, היו "מגוחכות" ו"דמיוניות", והושגו באמצעות הפרקטיקה השנויה במחלוקת של "תרפיית שחזור זיכרון" (recovered-memory therapy). בדצמבר אותה שנה דיווח הגרדיאן ש־15 איש הגישו תלונה על פגיעה מינית מצד הית'.[60] באותו חודש הודיע מפקד משטרת וילטשייר כי החשדות להתעללות פולחנית שטנית "אינם נוגעים לסר אדוארד הית'".[61]

במרץ 2017 סגרה משטרת וילטשייר את תיק החקירה, לאחר שעלותו הגיעה ל־1.5 מיליון ליש"ט במשך שנתיים ולאחר ששום עדות מבוססת לא נמצאה ב־42 עדויות שמסרו ארבעים איש (בהם שלושה שמות שונים שנעשה בהם שימוש לאדם אחד).[62] בספטמבר אותה שנה הוכרז שבחקירה בלתי תלויה על אודות התעללות מינית בילדים תיבדק חקירת המשטרה בעניינו של הית'.[63] המשטרה הודיעה שאילו עדיין היה הית' בחיים, היא הייתה חוקרת אותו באזהרה על שבעה מ־42 החשדות, אך אין להסיק דבר על אשמתו או על חפותו.[64] בדיווח המסכם אישר מפקד משטרת וילטשייר כי "לא נמצאו עדויות מבוססות נוספות" שיתמכו בהאשמות על התעללות פולחנית שטנית.

לקריאה נוספת עריכה

  • John Campbell, Edward Heath: A Biography, London: Jonathan Cape, 1993 (הספר בקטלוג ULI)
  • Michael McManus, Edward Heath: A Singular Life, Elliott & Thompson, 2016, ISBN 978-1783962648
  • Mark Garnett, Edward Heath, 1965–70 and 1974–75 in Leaders of the opposition: from Churchill to Cameron, Palgrave Macmillan, 2012, עמ' 80-96
  • Edward Heath, Edward HeathThe Course of my Life: The Autobiography of Edward Heath, Hodder & Stoughton, 1998, ISBN 978-0340708521

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אדוארד הית' בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ John Campbell, Edward Heath (1993) p 404-5.
  2. ^ "Edward Heath: A profile of the former UK Prime Minister". BBC News. 4 August 2015. Retrieved 2 April 2017.
  3. ^   Robert Mendick, ‏Police wind up Sir Edward Heath sex abuse inquiry, The Telegraph, 18 March 2017
  4. ^   המערכון, סרטון באתר יוטיוב
  5. ^ Heath, Edward. The Course of My Life. London: Hodder & Stoughton, 1998, p. 58
  6. ^ "House of Commons Hansard Debates for 18 July 2005 (pt. 6". 2005. Retrieved 30 March 2009.
  7. ^ "No. 35133". The London Gazette (Supplement). 8 April 1941. p. 2100.
  8. ^ No. 37340". The London Gazette (Supplement). 6 November 1945. p. 5437.
  9. ^ "No. 37442". The London Gazette (Supplement). 22 January 1946. p. 621.
  10. ^ "No. 38006". The London Gazette (Supplement). 1 July 1947. p. 3065.
  11. ^ "No. 39334". The London Gazette (Supplement). 14 September 1951. p. 4872.
  12. ^ Staff (2014). A History of Our Reserves (PDF). Ministry of Defence. p. 31.
  13. ^ Heath, Edward. The Course of My Life. London: Hodder & Stoughton, 1998, p. 111
  14. ^ Historic Figures: Edward Heath (1916–2005), BBC. Retrieved 21 June 2015.
  15. ^ "Heath is new Tory leader". BBC News. 27 July 1996. Retrieved 20 April 2010.
  16. ^ Heath, Edward. The Course of My Life (1998), p. 293
  17. ^   Rebecca Smith, ‏How Margaret Thatcher became known as 'Milk Snatcher', The Telegraph, 8 August 2010
  18. ^ Family Fund – Home" (PDF). familyfund.org.uk. Archived from the original (PDF) on 11 May 2013.
  19. ^ Lorenz, Stephanie (1998). Children with Down's Syndrome: A Guide for Teachers and Support Assistants in Mainstream Education. David Fulton. p. 7.
  20. ^ Sally Tomlinson, Education in a post-welfare society (2005) p 24
  21. ^ "UK unemployment tops one million". BBC News. 20 January 1972. Retrieved 25 May 2011.
  22. ^ "Capitalism In Crisis – Unemployment in 1930s". Socialist Studies. Archived from the original on 28 October 2012. Retrieved 25 May 2011.
  23. ^ "Ted Heath Inked". Iconicphotos.wordpress.com. 25 May 2015. Retrieved 12 April 2016.
  24. ^ "European Communities Act 1972" (PDF). Retrieved 17 July 2016.
  25. ^ "Dangerous liaisons: post-September 11 intelligence alliances". Harvard International Review. 2002. Archived from the original on 8 December 2011.
  26. ^ US-UK Special Relationship 06
  27. ^   (The Year London Blew Up - 1974 (Channel 4 2005), סרטון באתר יוטיוב
  28. ^ Tom Happold, Heath gives Bloody Sunday evidence, The Guardian, 14 January 2003
  29. ^ Morely, Stephen. Historical UK Inflation And Price Conversion. Retrieved 11 June 2015.
  30. ^ Denman, James; McDonald, Paul (1 Jan 1996). "Unemployment statistics from 1881 to the present day" (PDF). Labour Market Trends
  31. ^ Official announcement of knighthood for Heath, The London Gazette. (issue 52903, 24 April 1992)
  32. ^ UK Parliament: Unveiling of a Statue of Baroness Thatcher in Members Lobby, House of Commons Archived 25 June 2007 at the Wayback Machine.
  33. ^ "Queen dines with her prime ministers". BBC News. 29 April 2002.
  34. ^ "'Tough operator' remembered". BBC News. 26 March 2005. Retrieved 20 April 2010.
  35. ^ "Edward Heath". 10 Downing Street. Archived from the original on 25 August 2008. Retrieved 17 August 2010.
  36. ^ "The Foundation". Arundells. Retrieved 4 September 2016.
  37. ^ Arundells website, arundells.org. Retrieved 27 March 2016.
  38. ^ "Former PM Heath left £5m in will". BBC News. 20 January 2006. Retrieved 20 April 2010.
  39. ^ "Broadstairs Sailing Club - History". www.broadstairssailingclub.com. Retrieved 5 October 2017.
  40. ^ June Classic Archived 1 September 2013 at Archive.is, juneclassic.net. Retrieved 1 September 2013.
  41. ^ "Burnley - The Turf Moor Story". Burnleyfootballclub.com. Archived from the original on 1 December 2008. Retrieved 25 May 2011.
  42. ^   Sir Edward Heath (Obituary), The Telegraph, 18 July 2005
  43. ^ "UK Politics: Talking Politics A very singular man". BBC News. 25 September 1998. Retrieved 3 October 2015.
  44. ^ Wheatcroft, Geoffrey (4 July 2010). "Edward Heath: The Authorised Biography by Philip Ziegler". The Observer. London.
  45. ^ "Ted Heath 'stopped cottaging for gay sex to protect his career', says Tory MP (sic)". London Evening Standard. 24 April 2007. Retrieved 8 October 2014.
  46. ^ Grierson, Jamie (11 August 2015). "Edward Heath 'completely asexual', says former PM's adviser". The Guardian. London. Retrieved 11 August 2015.
  47. ^ Hanning, James (15 August 2015). "Edward Heath 'was not a sexual being', says closest female friend". The Independent (London).
  48. ^ Roberts, Scott (25 April 2013). "Biography claims Margaret Thatcher thought Edward Heath was gay". Pink News. London.
  49. ^ "Former PM Ted Heath is 'outed'". 24 April 2007.
  50. ^ Jamie Grierson, Edward Heath child abuse claims investigated by five police forces, 5 August 2015, The Guardian
  51. ^ "Ted Heath: IPCC to investigate alleged coverup of child abuse claims". The Guardian. London. 3 August 2015.
  52. ^ "Ted Heath: former brothel keeper denies making child abuse claims". The Guardian (London). 5 August 2015.
  53. ^ Grierson, Jamie; Syal, Rajeev (6 August 2015). "Ted Heath: brothel-keeper case was dropped over lack of evidence – barrister". The Guardian. London.
  54. ^ Hamilton, Fiona (13 May 2016). "Ted Heath cover-up claim was baseless". The Times. London.
  55. ^ Anderson, Steve (4 August 2015). "Edward Heath 'raped 12-year-old boy at Mayfair flat'". The Independent. London.
  56. ^ "Edward Heath: Met has been investigating claims for several months". The Guardian. London. 4 August 2015.
  57. ^ "Westminster child sex abuse inquiry 'split over credibility of witness'". The Guardian. London. 19 September 2015.
  58. ^   Lydia Willgress; Martin Evans, ‏Two people arrested as part of police probe into child abuse allegations against Sir Edward Heath, The Telegraph, 14 November 2016
  59. ^ "Sir Edward Heath abuse claims: IPCC investigates police". BBC News. 3 August 2015. Retrieved 4 April 2016.
  60. ^ "Edward Heath child abuse investigation 'not a witch-hunt'". The Guardian. London. 2 December 2016. Retrieved 3 December 2016.
  61. ^ Veale butchers Grocer". Private Eye. London: Pressdram Ltd. 20 October 2017.
  62. ^   Robert Mendick, ‏Police wind up Sir Edward Heath sex abuse inquiry, The Telegraph, 18 March 2017
  63. ^ "Child sex abuse inquiry to consider Edward Heath investigation". The Guardian. Press Association. 10 September 2017. Retrieved 10 September 2017.
  64. ^ Dodd, Vikram; Morris, Steven (5 October 2017). "Ted Heath would have been questioned over abuse claims, police say". The Guardian. Retrieved 5 October 2017.