אדוארד וגנר
אדוארד וגנר (בגרמנית: Eduard Wagner; 1 באפריל 1894 – 23 ביולי 1944) היה גנרל בצבא גרמניה הנאצית אשר שירת כראש אגף התובלה והאספקה במלחמת העולם השנייה. כמו כן היה השליש הכללי של צבא היבשה בוורמאכט, והחל מ-1943 גנרל חיל התותחנים (בגרמנית: General der artillerie).[1]
 | |
| לידה |
1 באפריל 1894 קריכנלאמיץ, הקיסרות הגרמנית   |
|---|---|
| התאבד |
23 ביולי 1944 (בגיל 50) צוסן, גרמניה הנאצית  |
| מדינה |
גרמניה הנאצית |
| השתייכות |
הקיסרות הגרמנית  רפובליקת ויימאר גרמניה הנאצית |
| דרגה |
 גנרל חיל התותחנים (ורמאכט) |
| פעולות ומבצעים | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהוגנר נולד בקריכנלאמיץ, פרנקוניה עילית. בסתיו 1912 התגייס וגנר לצבא הקיסרות הגרמנית, והצטרף לרגימנט ארטילריית השדה ה-12 של הצבא הבווארי כצוער. עם ההתגייסות למלחמת העולם הראשונה הועלה לדרגת לויטננט ב-2 באוגוסט 1914. במהלך המלחמה הוא הועלה לדרגת אובר-לויטננט באמצע אפריל 1917 וזכה בעיטור צלב הברזל דרגה ראשונה ושנייה ובמסדר ההצטיינות הצבאי מדרגה רביעית עם חרבות וכתר על פעולותיו. לאחר תום המלחמה הצטרף וגנר לבריגדת הרובאים ה-21 באביב 1919, אשר הייתה מעורבת בדיכוי הרפובליקה הסובייטית הבווארית. הוא התקבל לרייכסווהר, הועלה לדרגת האופטמן ברגימנט התותחנים ה-7 (הבווארי) ב-1 בנובמבר 1924 והועלה לדרגת מיור עד אביב 1932. לאחר עליית הנאצים לשלטון והקמת הוורמאכט, הועלה וגנר לאוברסט-לויטננט ב-1 באפריל 1935 ומונה לראש מחלקה במטה הכללי של הצבא ב-1 באוקטובר 1936. בסוף אביב 1939 קיבל לידיו את תפקיד מפקד רגימנט הארטילריה ה-10 ברגנסבורג. במהלך מלחמת העולם השנייה, שירת כראש אגף התובלה והאספקה מ-1941 עד 1944 וקודם לדרגת גנרל חיל התותחנים ב-1 באוגוסט 1943.
ב-24 ביולי 1939, גיבש תקנות שאפשרו לחיילים גרמנים לקחת בני ערובה מהאוכלוסייה האזרחית ולהוציאם להורג בתגובה להתנגדות.[2] הוא קיבל בברכה את הרעיון של פלישה עתידית לפולין וכתב שהוא מצפה לכך "בשמחה".[3] הוא היה בעל תפקיד מרכזי בגזרות המוות לעשרה אסירים פולנים שנלקחו במהלך קרב בית הדואר הפולני בדנציג.
בחזית המזרחית, היה לו תפקיד בהבטחת אספקת בגדי חורף מתאימים לכוחות הגרמנים, וב-27 בנובמבר 1941 דיווח, "אנחנו בסוף המשאבים שלנו הן באנשים והן בחומרים. אנו עומדים בפני הסכנות של חורף עמוק."
וגנר יצר מדיניות נגד שבויי מלחמה סובייטים. ב-13 בנובמבר 1941, הכריז שיש לאפשר לשבויים סובייטים חולים שאינם כשירים לעבודה לגווע ברעב. מנות המזון ליתר קוצצו, דבר שהוביל למותם של אין ספור שבויי מלחמה סובייטים. הוא גם תמך במצור על לנינגרד.[4][5]
בקיץ 1942, לפני ביקורו לבדוק את הארמייה השישית בקרב סטלינגרד, עדכן את היטלר על "חוסר מקורות דלק". באותו זמן, "כל הגנרלים נמנעו מלסתור את היטלר," שכן "כולם חששו מהתפרצויות ההיסטריות של הרודן הרם הזה."[6]
לאחר המלחמה, טען אוטו ברויטיגם ממשרד הרייך לשטחים הכבושים במזרח, בספרו, שבפברואר 1943 קרא דוח אישי של וגנר לגבי דיון עם היינריך הימלר בו הביע הימלר כוונה להשמיד כ-80% מאוכלוסיות צרפת ואנגליה על ידי כוחות מיוחדים של האס דה לאחר הניצחון הגרמני.[7]
חלקו בהשמדת יהודי אירופה
עריכהוגנר לקח חלק בהכנות לפעילות האיינזצגרופן לקראת הפלישה לשטחי ברה"מ במסגרת מבצע ברברוסה. במאי 1941, גיבש יחד עם ריינהרד היידריך תקנות שהבטיחו שיתוף פעולה בין הצבא לאיינזצגרופן ברצח יהודי ברית המועצות.[8] בהוראות ליחידות אלה, מיום ה- 19 במאי, כחודש לפני הפלישה, נאמר כי הבולשביזם הוא אויבו המר ביותר של העם הנציונל-סוציאליסטי בגרמניה... וכי במלחמה זו יש לנקוט באמצעים רדיקליים וחסרי-רחמים כנגד בולשביקים, מסיתים, חבלנים, אנשי גרילה ויהודים וכן השמדה מוחלטת של כל מקרה של התנגדות אקטיבית או פסיבית. [9]
ב-19 בספטמבר 1939 נפגש וגנר עם היידריך בהיותו קצין האפסנאות הראשי, איש המטה הכללי של הצבא, כדי לדון עמו בכמה "בעיות פולניות". השניים הסכימו כי יש לנקות את פולין אחת ולתמיד מהיהודים, מן האינטליגנציה, מהכמורה והאצולה. למחרת היום בישרה ידיעה שהגיעה מולטר פון בראוכיטש כי "הרעיון הגטו קיים בקווים כלליים; [אך] הפרטים עדיין אינם ברורים". פרטים אלה עובדו לאחר עשרים וארבע שעות בישיבה של ראשי לשכות ב- RSHA, המשרד הראשי לביטחון הרייך, ושל מפקדים מהאיינזצגרופן שכבר נמצאו בפולין. הוחלט לטהר מיהודים אזורים דוברי גרמנית, להרחיק את האוכלוסייה היהודית מאזורי הכפר הפולניים ולרכז את היהודים בגטאות בערים הגדולות. ההחלטות האלה נכללו עוד באותו יום בפקודה שניתנה לאיינזצגרופן והיו בסיס לתוכניות ריכוז שאפתניות.[10] בין ספטמבר 41 לינואר 42 נרצחו כ- 200 אלף יהודים ביילארוסים, כולם למעשה בחלק המזרחי של ביילארוסיה. במערב חיו כ - 300 אלף יהודים. לפי כריסטיאן גרלך, האצת קצב הרציחות הייתה תלויה במידה מכרעת להיענות לאינטרסים של יחידות הוורמאכט בתחום האספקה.[11]
בהיותו קצין האפסנאות הראשי סיכם וגנר עם היידריך את חלוקת העבודה: דיוויזיות האבטחה יתמקדו בדרכים הראשיות, בעוד ש"כוחות הרייכספיהרר-ס"ס יפעלו בעיקר בעורף המרחב הצבאי ובריחוק מדרכי התעבורה הראשיות". המטרות לטווח קצר וארוך לא נראו כסותרות אלה את אלה, שכן רצח הקומוניסטים והגברים היהודים היה צפוי ליצור את ה"בסיס לחיסולו הסופי של הבולשוויזם"ולקיים את ה"ביטחון במרחבים שבין דרכי הובלת התגבורת".[12]
חלקו של וגנר בקשר העשרים ביולי
עריכהוגנר הפך לקושר נגד היטלר. כאשר קלאוס פון שטאופנברג ביקש אישור לניסיון התנקשות ב-15 ביולי 1944, וגנר צוטט כאומר שההתנקשות בהיטלר צריכה להתבצע רק אם היינריך הימלר יהיה נוכח גם כן. ב-20 ביולי, סידר וגנר את המטוס שהטיס את שטאופנברג מרסטנבורג בחזרה לברלין לאחר ניסיון התנקשות באדולף היטלר בעזרת פצצה.[13]
לאחר כישלון ניסיון ההפיכה, חשש וגנר ממעצר על ידי הגסטפו ומכך שעלול להיאלץ להפליל קושרים נוספים. הוא התאבד בירייה בראשו בצהריים ב-23 ביולי 1944.[14]
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ אולריך הרברט, בנקר דוד (ע), מדיניות ההשמדה הנאצית, 1939-1945: מחקר ופולמוס בהיסטוריוגרפיה הגרמנית החדשה, ירושלים: יד ושם, 2001, עמ' 258
- ^ Megargee, Geoffrey P. (2006). War of Annihilation: Combat and Genocide on the Eastern Front 1941. Rowman & Littlefield. p. 13. ISBN 0-7425-4481-8.
- ^ Weinberg, Gerhard L. (1995). Germany, Hitler, and World War II: Essays in Modern German and World History. Cambridge University Press. p. 14. ISBN 0-521-47407-8.
- ^ "Soviet Prisoners of War: Forgotten Nazi Victims of World War II". HistoryNet (באנגלית אמריקאית). 2006-06-12. נבדק ב-2022-09-14.
- ^ Greenspan, Jesse (30 ביולי 2019). "Who Was Behind the July Plot—and Why These Germans Conspired to Kill Hitler". HISTORY (באנגלית). נבדק ב-2022-09-14.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Adam, Wilhelm; Ruhle, Otto (2015). With Paulus at Stalingrad. תורגם ע"י Tony Le Tissier. Pen and Sword Books Ltd. p. 85. ISBN 9781473833869.
- ^ Bräutigam, Otto (1968). So hat es sich zugetragen... Germany: Holzner Verlag. p. 590.
- ^ Hillgruber, Andreas (1989). "War in the East and the Extermination of the Jews". In Marrus, Michael (ed.). The Nazi Holocaust Part 3, The 'Final Solution': The Implementation of Mass Murder. Vol. 1. Westpoint, CT: Mecler. pp. 94–96. ISBN 0-88736-255-9.
- ^ עוצבות המבצע (Einsatzgruppen (וראשיתו של הפתרון הסופי
- ^ חורבן יהודי אירופה, יד ושם ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמ' 165-166
- ^ אולריך הרברט, בנקר דוד (ע), מדיניות ההשמדה הנאצית, 1939-1945: מחקר ופולמוס בהיסטוריוגרפיה הגרמנית החדשה, ירושלים: יד ושם, 2001, עמ' 258
- ^ מדיניות ההשמדה הנאצית, באתר תולדוט
- ^ Fest, Joachim (1994). Plotting Hitler's Death: The German Resistance to Hitler, 1933-1945. Weidenfeld & Nicolson. ISBN 0-297-81774-4.
- ^ After Valkyrie, Mcfarland & company, Publishers ,Inc, עמ' עמוד 26