ויקיפדיה

אדריכלות השינטו

אדריכלות השינְטוֹ, כמו דת השינטו, היא ייחודית ליפן. על אף השפעת האדריכלות הבודהיסטית, היא שמרה על מאפייני המבנים היפניים מהתקופה הפרהיסטורית. מקדשי שינטו (גִ'ינְגָ'ה) התפתחו מרחבה מגודרת בה נערכו טקסים למכלול מורכב של מבנים. בדרך כלל הבניין הראשי של המקדש הוא הוֹנְדֵן; השער הקדוש - טוריאי - הוא אחד מסמלי השינטו. ישנם סגנונות רבים של אדריכלות השינטו, שרובם מבוססים על צורתם של אסמים עתיקים.

מקדש פנימי (נאייקוּ) של מקדש איסה

היסטוריה עריכה

 
טָאקָאיוּקָה (שחזור)

מקורה של אדריכלות השינטו היא בתקופת היָאיוֹאי. באותה תקופה התגוררו רוב היפנים בבתים תת-קרקעיים למחצה. עם התפתחות החקלאות, הם החלו לבנות אסמי עץ עם רצפה מוגבהת - טָאקָאיוּקָה (高床式倉庫). אסמים אלה שימשו כאבטיפוס לבניין הראשי של המקדש.[1]

דת השינטו מבוססת על פולחן של אינספור רוחות (קאמי), הכוללים רוחות של אבות קדומים, תופעות טבע, ומקומות יפים או יוצאי דופן. דוגמאות לאתרי טבע כאלה הן חורשות קדושות, הרים ומפלים. בעת העתיקה לא היו קיימים מקדשים קבועים - בתקופת החגים הדתיים גודר האתר הקדוש בגדר או בחבל ובכניסה אליו הותקן שער טקסי. גם כיום ישנם כמה מקדשים שלהם אין בניין ראשי, כמו מקדש אוֹמִיבָה בסָאקוּרָאִי וסָנָטָארָה בסאיטאמה - כשמושא הפולחן הוא ההר עצמו, או כמו במקרה של מקדש מוּנָקָטָה טָאִישָה - האי כולו.[2][1][3]

בתקופת יָאיוֹי, כאשר הפסטיבלים החקלאיים הפכו לסדירים, נוצר צורך במקומות תפילה קבועים. בהתחלה חפצים פשוטים שנקראו יוֹרִישִירוֹ שימשו כהתגלמות של קאמי - למשל, עמוד עץ שניצב במרכז אזור מגודר. כהמשך למסורת זו, בחלק מהמקדשים עדיין קיים עמוד מרכזי מקודש (心の御柱; שִין-נוֹ-מִיהָשִירָה), הממלא תפקיד סמלי בלבד. ככל הנראה, המקדשים הראשונים היו קטנים וניידים, בדומה למִיקוֹשִי (神輿) של היום, בהם משתמשים במהלך פסטיבלים (מָצוּרִי). הדבר בולט במיוחד במקדשי קָסוּגָה בנארה ובמקדשי קאמוֹ בקיוטו.[3][4][2]

 
טוריאי בציור מאת הוֹקוּסָאי

מקדשי שינטו ומקדשים בודהיסטים התפתחו במקביל, לעיתים קרובות הם היו ממוקמים סמוך זה לזה או באותו אתר. כתוצאה מעירובן של שתי הדתות ניתן היה למצוא דמויות בודהיסטיות במקדשי השינטו, ואלמנטים של שינטו, כדוגמת טוריאי, במקדשים בודהיסטים. עד ההפרדה הרשמית של שתי הדתות בסוף המאה ה - 19 (שִינְבּוּצוּ בּוּנְרִי) כהנים בודהיסטים אף יכלו לערוך טקסים במקדש השינטו. אף על פי כן, רוב מקדשי השינטו שמרו על ייחודם הארכיטקטוני. המקדשים העתיקים והחשובים ביותר הם מקדש אִיסֵה, אִיזוּמוֹ-טָאיישָה וסוּמִייוֹשִי-טָאיישָה, שמהם התפתחו הסגנונות העיקריים של אדריכלות השינטו - שִימְמֵיי-זוּקוּרִי, טָאיישָה-זוּקוּרִי וסוּמִייוֹשִי-זוּקוּרִי.[1][3][5][6]

מקדשי השינטו קיבלו מעמד שווה לזה של מקדשים בודהיסטיים בסוף המאה השביעית, כאשר האלה אמטראסו, לה סוגדים במקדש אִיסֵה, הוכרה כאלה היפנית העליונה וכאב הקדמון של המשפחה הקיסרית. מאז מקדש אִיסֵה היה המקדש החשוב ביותר במדינה והיה בקשר הדוק עם פוליטיקה.[3][5]

סוגי בניינים עריכה

 
מקדש השינטו: 1. טוריאי, 2. מדרגות אבן, 3. סאנדוֹ, 4. טֵמִיזוּיָה, 5. פנסי אבן, 6. מָאידוֹנוֹ, 7. שָאמוּשוֹ, 8. אֵמָה, 9. סֵשָה, מָאשָה, 10. קוֹמאיינוּ, 11. הָאיידֵן, 12. טאמאגאקי, 13. הוֹנְדֵן

מקדש השינטו התפתח מרחבה מגודרת בה נערכו טקסים למתחם נרחב עם מבנים מכ־10 סוגים שונים.[1]

אדמת המקדש נחשבת לקדושה, ולכן הגבול בין העולם הרוחני והיומיומי מסומן תמיד בדרך כלשהי.[5] על השביל המוביל למקדש (סאנדוֹ) מותקן למטרה זו שער הטוֹרִיאִי, לעיתים יותר מאחד.[5][2] ניתן לחלק את הטוריאי לשני סוגים עיקריים - שִימְמֵיי טוריאי, שלהם עמודים פשוטים וקורות ישרות, והם נמצאים לעיתים קרובות במקדשים הקשורים למקדש איסה. למיוֹג'ין טוריאי, היותר שכיחים, קורה עליונה מעוקלת, והתחתונה חוצה את העמודים.[7] בסמוך לכניסה ממוקם ביתן לטיהור הידיים והפה - טֵמִיזוּיָה (手水舎)[5] ופסלי חיות המשמר - קוֹמאיינוּ.[2][7] לאחר טיהור הידיים, המאמינים הולכים לאולם המתפללים (拝殿, הָיידֵן). בהיידן סוגדים לקאמי ועורכים חלק מהטקסים.[8] מאחוריו עשוי להימצא אולם המנחות (הֵיידֵן), לשם רק כוהנים מורשים להיכנס, ומאחוריו - המקדש הפנימי המרכזי, הוֹנְדֵן (本殿), המכיל את התגלמותו של הקאמי - גוֹ-שִינְטָאי.[5] ההוֹנְדֵן סגור לכולם, אף הכהנים נכנסים לשם רק במקרים נדירים, לשם ביצוע הטקסים החשובים ביותר. האזור סביב ההוֹנְדֵן עשוי להיות פתוח, אך בדרך כלל הוא מוקף בגדר טאמאגאקי (玉垣), הבנויה מעץ או מאבן.[2][5][9][10]

בנוסף למבנים הראשיים, מתחם המקדש עשוי לכלול גם אולם לריקודים טקסיים (קָאגוּרָה), חדר ישיבות של ארגון המקדשים (מִיאָזָה), חדר שאליו פורשים הכמרים לאחר שהגישו מנחות לאלים, אוצר או חדר אחסון למנחות וציוד. [2][1][5][11][12][13][10]

במקדשים גדולים יש גם מטבחים טקסיים (שִינְסֵנְג'וֹ 神饌所), שם מכינים אוכל המשמש כמנחה לקאמי, מבנים מנהליים (שָמוּשוֹ 社務所), אולם התבודדות (סָאנְרוֹשוֹ 参籠所), שבו כהנים או מאמינים יכולים להתפלל לבדם, אולם טקס הטיהור (סָאייקָן 斎館), שאליו הכהנים פורשים לפני טקסים חשובים, בית מגורים של ההכהן. המקדש יכול לכלול השדות מקודשים (סָאיידֵן), שם מגדלים אורז המשמש למאכל ולבישול סאקה בשביל הקאמי. לעיתים בשטחו של מקדש גדול ישנם כמה מקדשי משנה קטנים יותר - "סֵשָה" ו"מָאשָה". כמו כן, לפני ההפרדה הרשמית של השינטו והבודהיזם, בשטח המקדש היה לעיתים קרובות ממוקם גם מקדש בודהיסטי המוקדש לבודהיסטווה המקביל לקאמי - גִ'ינְגוּ-גִ'י (神宮寺). שטחים נרחבים במקדש מכוסים חלוקי נחל לבנים, חצץ או חול.[2][1][5][14][15][16][17][18][10]

סגנונות עריכה

מקובל לחשוב כי כל סגנונות המקדשים מקורם באסמי כלונסאות עתיקים בעלי רצפה מוגבהת (טאקאיוּקָה). בניגוד לאדריכלות בודהיסטית, מקדשי השינטו לא נבנו ע"פ דגמים סיניים, אלא פיתחו מערכת עקרונות אדריכליים מקורית משלהם.[1][19]

  •  
    שִימְמֵיי-זוּקוּרִי
  •  
    טָאיישָה-זוּקוּרִי
  •  
    סוּמִייוֹשִי-זוּקוּרִי

הסגנונות העתיקים ביותר הם שִימְמֵיי-זוּקוּרִי (神明造), טָאיישָה-זוּקוּרִי (大社造) וסוּמִייוֹשִי-זוּקוּרִי (住吉造). הם מאופיינים בגגות גמלונים, קורות תקרה מצטלבות - צִ'יגִי (千木), ובולי עץ אופקיים - קָצוּאוֹגִי (堅魚木) על רכס הגג. שני הסגנונות הראשונים מאופיינים בעמוד מרכזי מקודש (心の御柱; שִׁין-נוֹ-מִיהָשִירָה), הממלא תפקיד סמלי.[1][3][5][20][21][22]

למקדשים בסגנון שִימְמֵיי-זוּקוּרִי הכניסה מקבילה לרכס הגג. במקדש אִיסֵה המקדש המרכזי מוקף בארבע גדרות. מלבד הכניסה הראשית, אין לבניין חלונות או דלתות. מצד הגמלונים הרכס נתמך על ידי עמודי מוּנאמוֹצ'יבּאשירָה (棟持柱). כל העמודים נטועים באדמה, ואינם עומדים על יסודות אבן. הבניין מוקף במרפסת מוגבהת - מָאווָארִי.[1][3][23]

סגנון טָאיישָה-זוּקוּרִי מאופיין בגרם מדרגות מקורה המוביל לבניין הראשי. הכניסה ממוקמת בצד הגמלון. מקדשים בסגנון זה ניתן לראות באזור איזוּמוֹ, כשהחשוב ביניהם הוא איזוּמוֹ-טָאיישָה, המוקדש לאמטראסו. במאה ה -21 רצפת המקדש נמצאת 24 מטר מעל פני האדמה, ובעת העתיקה היא הייתה גבוהה עוד יותר. הגג קמור במעט.[1][3]

סגנון סוּמִייוֹשִי-זוּקוּרִי נקרא על שם מקדש סומייושי באוסקה. הכניסה הנמוכה ממוקמת בצד הגמלון. המבנים ארוכים וצרים, ובפנים מחולקים לשניים. הקירות צבועים בלבן, העמודים צבועים באדום.[1][3]

  •  
    נָגָארֵה-זוּקוּרִי
  •  
    קָסוּגָה-זוּקוּרִי
  •  
    האצ'ימָן-זוּקוּרִי
  •  
    גוֹנגֵן-זוּקוּרִי

כיום הסגנון הנפוץ ביותר הוא נָגָארֵה-זוּקוּרִי (流造, "סגנון זורם"), המאפיין העיקרי שלו הוא גג גמלון מעוקל לא סימטרי עם מדרון קדמי מוארך שתחתיו נמצאת הכניסה. המקדשים בנויים כאולם קטן אחד. כמו גם בסגנון קָסוּגָה-זוּקוּרִי, הבניין נשען על מסגרת עץ, מה שמעיד כי המקדשים הראשונים היו ניידים. האכסדרה נשענת על עמודים נוספים וגרם מדרגות מוביל לכניסה. בולי עץ מלוטשים לא צבועים משמשים לבנייה. סגנון דומה בו המדרונות הארוכים יורדים לשני הכיוונים נקרא "ריוֹ-נָגָארֵה-זוּקוּרִי" (נאגארה-זוקורי כפול).[1][3][7][5]

סגנון קָאסוּגָה-זוּקוּרִי (春日造) אף הוא נפוץ, מקדשים בסגנון זה קטנים ולהם גג גמלוני, הכניסה ממוקמת מצד הגמלון תחת גגון נפרד. כמו בסגנון סוּמִייוֹשִי-זוּקוּרִי, הקירות נצבעים לרוב בלבן והעמודים באדום. גם סגנון זה מאופיין גם על ידי קורות צִ'יגִי ושני בולי קָצוּאוֹגִי אופקיים על רכס הגג. מקורו של סגנון זה הוא בתקופת הייאן והוא נפוץ במערב יפן.[1][3][5]

בסגנון האצ'ימָן-זוּקוּרִי (八幡造) בנויים מקדשים המוקדשים לאל האצ'ימאן. המקדש מורכב משני בניינים מקבילים בסגנון נָגָארֵה-זוּקוּרִי ששולי גגותיהם מחוברים. ביניהם נוצר חדר פנימי הנקרא אָאִי-נוֹ-מָה (相の間). בסגנון זה ניכרת השפעת הבודהיזם.[1][3][5]

בסגנון גוֹנגֵן-זוּקוּרִי (権現造) נעשה שימוש במקדשים שנבנו לזכר אישים חשובים, כגון שוֹגוּנים. מקדשים בסגנון זה מורכבים מהוֹנֵדן והָיידֵן, המחוברים על ידי מעבר אבן הנקרא אישי-נוֹ-מָה ("חדר האבן"). לגג הבניין צורה מורכבת. סגנון זה בולט בפאר ושפע הקישוטים. הגמלון בסגנון קראהאפוּ מקורו וודאי באדריכלות הבודהיסטית.[1][3]

  •  
    הִיוֹשִי-זוּקוּרִי (מראה אחורי)
  •  
    קִיבִּיצוּ-זוּקוּרִי
  •  
    הטוריאי של מקדש איצוקושימה
  •  
    מִיסֵדָאנָה-זוּקוּרִי

קיימים מספר סגנונות נדירים המאפיינים מקדש בודד. מקדש הִיוֹשִי (הִיוֹשִי-טָאיישָה) באוֹצוּ בנוי בסגנון הִיוֹשִי-זוּקוּרִי. הבניינים הקיימים כיום הם משנת 1586. שלושה מדרונות גג רחבים יוצרים מרחב חיצוני נוסף (גֵייג'ין), המדרון האחורי נראה קצוץ. הכניסה מקבילה לרכס הגג.[1][3]

סגנון קִיבִּיצוּ-זוּקוּרִי - סגנון מקדש הקִיבִּיצוּ באוקיאמה. הגג מזכיר את הסגנונות נָגָארֵה-זוּקוּרִי ואִירִימוֹיָה-זוּקוּרִי, אבל רכסי גג נוספים המאונכים לרכס הראשי יוצרים צללית מורכבת. גודלו של המקדש גדול בהרבה ממקדש שינטו טיפוסי, ככל הנראה בהשפעת סגנון ה"דָייבּוּצוּיוֹ" הבודהיסטי. השפעה בודהיסטית ניכרת גם בעיצוב האלמנטים.[24]

במקדש באיצוּקוּשימָה נראית השפעת בודהיזם הארץ הטהורה וסגנון השִינדֵן האופייני לארמונות. המקדש ניצב על חוף האי איצוקושימה על גבי כלונסאות השוקעות מתחת למים בזמן הגאות. המתחם מורכב מהמקדש העיקרי ומקדשי משנה רבים, המחוברים במסדרונות מקורים - קָאירוֹ. המבנה הראשי (הוֹנדֵן) של המקדשים בנויים בסגנון «נאגארֵה-זוּקוּרי כפול». לפני כל אחד מהם נמצאים הֵיידֵן, הָיידֵן וטֵמיזוּיָה.[3][25]

באזור העיר צוּיָאמָה שבמחוז אוקיאמה נפוץ סגנון נאקאיָאמָה-זוּקוּרִי, הקרוי על שם מקדש נאקאיָאמָה. הוא מאופיין במבנים עם גג חצי גמלוני וגמלון בסגנון קאראהאפוּ.[26]

המקדשים הקטנים ביותר בנויים לרוב בסגנון מִיסֵדָאנָה-זוּקוּרִי (見世棚造;"סגנון חלון הראווה"), למקדשים אלה אין גרם מדרגות ולא מרפסת, רק מדף שטוח בולט, הנשען על אותם עמודים שעליהם נשען הגג. נחשב לסגנון פרימיטיבי עתיק או לגרסה מפושטת של סגנונות מאוחרים. הגג יכול להיות בנוי בסגנון נאגארֵה, קאסוּגה או גמלוני.[27][26][28]

  •  
    קִירִיזוּמָה-זוּקוּרִי
  •  
    אִירִימוֹיָה-זוּקוּרִי
  •  
    קָאקֵה-זוּקוּרִי (מקדש סוּקוּנָהִיקוֹנָה)
  •  
    קָאקֵה-זוּקוּרִי

ניתן למיין מקדשים לקטגוריות גם לפי מאפיינים ספציפיים. לדוגמה, סגנון המקדשים עם גג גמלוני נקרא קִירִיזוּמָה-זוּקוּרִי (切妻造).[29][26] אם הכניסה היא מצד הגמלון הסגנון נקרא צומאירי (妻入), ואם הכניסה היא מצד הרכס - הירָאִירי (平入造).[3][30][31] מבנים בסגנון קָאקֵה-זוּקוּרִי (懸造) בנויים על צוקים או מדרונות תלולים. במקרה זה, כדי ליצור משטח אופקי הוצבה פלטפורמת עץ על עמודים באורך המתאים. בניינים אלה עמידים יחסית לרעידות אדמה.[32][33]

סנגו עריכה

 
תמונה של טקס הסֵנגוּ במקדש איסה בשנת 1849

מאז ימי קדם, מקדשי שינטו רבים פורקו ונבנו מחדש באופן קבוע. לדוגמה, קאסוּגָה-טָאיישָה בנארה נבנה מחדש כל 20 שנה, איזוּמוֹ-טָאיישָה - כל 60 שנה, סוּמִייוֹשִי-טָאיישָה - כל 30 שנה. בנייה מחדש כזאת נקראת "סֵנגוּ" או "שיקינֵן סֵנגוּ" (式年遷宮). במקדש איסֵה ישנן שתי חלקות סמוכות, במהלך הבנייה מחדש משתמשים בהן לסירוגין. במקדש קאמיגָמו בקיוטו ישנן גם שתי חלקות, אך העיקרית היא המזרחית, המערבית משמשת להצבה זמנית של גוֹ-שינְטאי במהלך תיקונים או הבנייה מחדש. ככל הנראה, מנהג זה איפשר לשמר את הסגנון והטכניקה של הבנייה; תוך כדי כך, מתלמדים צעירים יכלו ללמוד את השיטות מאומנים בעלי ניסיון. סיבות אפשריות אחרות למנהג הן הצורך בהחלפת הכלונסאות באקלים היפני הלח, כמו גם תפיסת הטיהור בשינטו, לפיה יש צורך "לחדש" את כוח הקאמי והמקדש אחרי פרק זמן מסוים. אף על פי שבדרך כלל הבנייה המחודשת שיחזרה את צורת הבניין הישן במדויק, לעיתים הוכנסו אליו אלמנטים חדשים, השאולים למשל מהאדריכלות הבודהיסטית. בנוסף, מעת לעת היו תנועות של חזרה למקורות, תוך פישוט סגנון המקדש.[1][3][5][34]

לקריאה נוספת עריכה

  • Е.К. Симонова-Гудзенко; Г.Б. Навлицкая (2010). "Основные святилища и их устройство". In И.С. Смирнов (ed.). Боги, святилища, обряды Японии - энциклопедия синто [Japan: Gods, Shrines, Rites Encyclopedia of Shinto]. Orientalia etClassica - труды Института восточных культур (ברוסית). Москва: изд. центр РГГУ. ISBN 978-5-7281-1087-3.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אדריכלות השינטו בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 Лучкова В.И. Градостроительство и архитектура древней и средневековой Японии (ברוסית). ТОГУ. pp. 12–32.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Симонова-Гудзенко, Навлицкая 2010.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Eizo Inagaki, Shinto shrines, Grove Art Online - Japan, 2003. (באנגלית)
  4. ^ Parent M. (2001). "mikoshi" (באנגלית). נבדק ב-2020-05-28.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Kuroda Ryūji (2005). "History and Typology of Shrine Architecture" (באנגלית). נבדק ב-2020-04-28.
  6. ^ Vimalin Rujivacharakul, Donna Kasprowicz, Michele Delattre. "Architecture and Sacred Spaces in Shinto" (באנגלית). נבדק ב-2020-11-26.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  7. ^ 1 2 3 Yamamoto S. (ע), An Illustrated guide to Japanese Traditional Architecture and Everyday Things, 京都: 淡交社, 2018, עמ' 66—75, ISBN 978-4-473-04237-8
  8. ^ Parent M. (2001). "haiden" (באנגלית). נבדק ב-2020-05-28.
  9. ^ Parent M. (2001). "tamagaki" (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  10. ^ 1 2 3 "The Architecture of Japanese Shrines and Temples" (באנגלית). 22 במרץ 2016. נבדק ב-2020-11-26. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Parent M. (2001). "maidono" (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  12. ^ Parent M. (2001). "naoraiden" (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  13. ^ Parent M. (2001). "shinpou" (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  14. ^ Parent M. (2001). "shinsenjo" (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  15. ^ Parent M. (2001). "shamusho" (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  16. ^ Parent M. (2001). "sanrousho" (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  17. ^ Parent M. (2001). "saikan" (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  18. ^ Parent M. (2001). "jinguuji" (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  19. ^ Patrick Nuttgens with Richard Weston, The complete architecture handbook, London: Octopus publishing group, 2006, עמ' 58, ISBN 978-0-06-089321-7
  20. ^ Parent M. (2001). "shinmei-zukuri". www.aisf.or.jp (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  21. ^ Parent M. (2001). "sumiyoshi-zukuri". www.aisf.or.jp (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  22. ^ Parent M. (2001). "taisha-zukuri". www.aisf.or.jp (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  23. ^ Parent M. (2001). "munamochibashira" (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  24. ^ Parent M. (2001). "kibitsu-zukuri" (באנגלית). נבדק ב-2020-05-28.
  25. ^ "Itsukushima Shinto Shrine" (באנגלית). נבדק ב-2020-11-26.
  26. ^ 1 2 3 Kuroda Ryūji. "History and Typology of Shrine Architecture". Kokugakuin University (באנגלית). נבדק ב-2020-05-28.
  27. ^ Parent M. (2001). "Misedana-zukuri". www.aisf.or.jp (באנגלית). נבדק ב-2020-06-08.
  28. ^ "見世棚造". kotobank.jp (ביפנית). נבדק ב-2020-06-16.
  29. ^ Parent M. (2001). "kirizumazukuri". www.aisf.or.jp (באנגלית). נבדק ב-2020-06-09.
  30. ^ Parent M. (2001). "hirairizukuri". www.aisf.or.jp (באנגלית). נבדק ב-2020-06-09.
  31. ^ Parent M. (2001). "tsumairi". www.aisf.or.jp (באנגלית). נבדק ב-2020-06-09.
  32. ^ "Sanro-Den of Sukunahikona Shrine". World Monuments Fund (באנגלית). נבדק ב-2020-06-09.
  33. ^ Muza-chan (2013). "Earthquake resistant architecture, Kake-zukuri at Kiyomizu-dera, Kyoto" (באנגלית). נבדק ב-2020-06-09.
  34. ^ Parent M. (2001). "shikinen senguu". www.aisf.or.jp (באנגלית). נבדק ב-2020-06-09.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אדריכלות_השינטו&oldid=36729799"