אהו
אהו (בשפת הרפה נוי: Ahu) הוא מקום טקסי באי הפסחא, המהווה את הקישור הרוחני בין העולם הזה לעולם שמעבר המגולם באמצעות מבנה. על פי המיתולוגיה של האי המתחם ניחן בעוצמה רוחנית גבוהה (מאנה (אנ')) ואסור לפגוע בו (טאבו), אך הוא מהווה גם סמל לכוח פוליטי. לרוב הוא בנוי מבמת אבן עם פסלי אבן מונומנטליים (מואי), שאליה מובילה רמפה משופעת, ואזור מלבני מיושר כחצר קדמית לחגיגות פולחניות. ידוע על 255 אהו שהיו במצבי שימור שונים באי הפסחא, 164 מהם עם פסל אחד או יותר.
המונח אהו ידוע גם מאיי מרקיז, מארכיפלג טואמוטו ומאיי אוסטרל. עם זאת, במקומות אלו הוא מתייחס רק לבמה המוגבהת בקצה המתחם הטקסי המלבני (מאראה (אנ')), ואילו באי הפסחא הכוונה לכל המתחם הטקסי.
תיאור המבנה עריכה
תיאור ראשון, אם כי מאוד לא מדויק, של המבנה ניתן על ידי ג'יימס קוק בסוף המאה ה-18:
אורכן של חלק מבמות הבנייה הללו שלושים או ארבעים רגלים, רוחבן שנים-עשר או שישה עשר, וגובהן שלושה עד שנים-עשר; שנמשכים במידה מסוימת תלוי באופי הקרקע; כי הם בדרך כלל נמצאים על סף הגדה הפונה לים, כך שפנים אלה עשויים להיות בגובה של עשרה או שנים עשרה רגלים ומעלה, והאחרים לא יכולים להיות מעל לשלושה או ארבעה. הם בנויים, או ליתר דיוק מוצבים, באבנים מסותתות, בגודל גדול מאוד; והביצוע אינו נחות מחתיכת הבנייה הפשוטה הטובה ביותר שיש לנו באנגליה. הם אינם משתמשים בשום סוג של מלט, ובכל זאת החיבורים קרובים מאוד, והאבנים מתחברות זו לזו, בצורה מאוד אמנותית. הקירות הצדדיים אינם מאונכים, אלא נוטים מעט פנימה, באותו אופן שבונים באירופה; ובכל זאת הטיפול, הכאבים והתבונה הללו לא הצליחו לשמר את המבנים המוזרים הללו מפני פגעי הזמן הזולל הכול.
רק במאה ה-20 ניסו מדענים לבחון את הבנייה מקרוב יותר. קתרין רטלג' (אנ') שביקרה באי הפסחא בזמן מלחמת העולם הראשונה, חילקה את הבמות הטקסיות לארבעה סוגי בנייה (חלוקה זו תקפה עקרונית גם היום, אך חוקרים מאוחרים יותר ביצעו במקרים מסוימים חלוקות משנה נוספות):
- אהו מלבני (Rectangular ahu) – במות אבנים מלבניות, פשוטות ונמוכות ללא פסלים, קרוב לוודאי הצורה המקורית באי הפסחא.
- אהו עם פסלים קולוסליים (Image ahu) – הנפוצים ביותר והגדולים ביותר.
- אהו פירמידליים למחצה (Semi-pyramidal ahu) – מבנים עשויים אבנים לא מסותתות, מתוכן כ-50 נמצאים באי הפסחא. יש להם צורה של פירמידה נמוכה מאוד, מוארכת בת שלוש פאות. הדוגמאות הגדולות הן באורך של כ-45 מטרים, וגובהן מעט יותר מ-3 מטרים, עם תא קבורה אחד או יותר. בחלק מהמקרים משולבים בבנייה שברי פסלים נטושים.
- אהו פואה פואה (Ahu Poe Poe) – מבנה של אליפסה מחודדת בצורת קאנו, שהחרטום והירכתיים מורמים מעט. תא קבר אחד או שניים מחופים באבן משולבים לאורך ציר האורך. העיצוב מגיע בשבע תבניות, באף אחת מהן אין פסלים. דוגמה שנשתמרה היטב ממערב לאנאקנה אורכה כ-20 מטרים וגובהה 4 מטרים.
השאלה אם ניתן לגזור את הסדר הכרונולוגי של בנייתם מסיווג זה של המבנים שנויה במחלוקת. רטלג' רואה את האהו המלבני הפשוט והבנוי ללא פסלים כקדום ביותר, ואת האהו פואה פואה כצורה הצעירה ביותר (שאולי נבנתה לאחר השפעה אירופית). על פי ממצאים עדכניים יותר, שני הסוגים האחרונים הם בעיקר גלוסקמות מבחינת השימוש המיועד להם, ומגיעים מהשלב המאוחר של תרבות אי הפסחא.
ללא ספק הצורה הנפוצה ביותר והנחקרת ביותר מדעית היא האהו עם הפסלים (Image ahu). הוא מורכב מבמה מוגבהת שהמעטפת בנויה מאבנים והחלק פנימי ממולא בעפר ושברי אבנים. בחלק מהבמות, למשל באהו טהירה (Ahu Tahira) במתחם וינאפו, המעטפת עשויה גושי סלע גדולים, מסותתים באופן אמנותי ומותאמים בקפידה (קיר מגליתי), כשמערכות פשוטות יותר בנויות רק מאבנים במצבם הטבעי. ניתן להבחין כי הקיר האחורי הפונה לים מתוכנן לעיתים קרובות בקפידה רבה יותר משאר הבנייה. האבנים הונחו בבנייה יבשה ללא חיבור בעזרת מלט, מלט לא היה ידוע באי הפסחא. לוחות אבן סגלגלות כבדות מונחות על הבמה ומשמשות יסודות לפסלי האבן הענקיים, המואי, שיכולים לשקול עד 40 טון. הפסלים מיוצבים בבסיסם בעזרת אבנים קטנות, כשגבם לים.
הבמות שעליהן עומדים הפסלים מוארכות לרוב בצדדים באמצעות תוספות מאבן, מעט יותר נמוכות. תפקידן אינו ידוע; הן כנראה שימשו רק למטרות ייצוגיות כדי שהמבנה ייראה חזק יותר. מערכות מסוימות מגיעות לאורך כולל של עד 145 מטר.
רמפה עשויה אדמה, לרוב מרוצפת, מובילה לבמה לכל אורכה. בחלק מהמתחמים בולטים חלוקי נחל (פורו - poro) מהריצוף, ככל הנראה רק כאלמנט קישוטי.
מול הרמפה נמצאת חצר קדמית מלבנית מיושרת, לעיתים מגודרת, ששימשה למטרות פולחניות. האזור הטקסי מסומן בדרך כלל מהאזור שמסביב באמצעות אבני סמן. הטקסים הדתיים הקבועים התקיימו כאן.
במהלך חפירות ארכאולוגיות התגלו בורות מחופים באבנים בחלק האחורי של כמה במות, ששימשו כמשרפות.
בחלק האחורי של הבמה, יורדות כמה מדרגות למרפסת מעט משופעת המסתיימת בקיר נמוך המגודרת בקיר מרובע, הבולט על מנת להתחבר לבמה. שרידי אדם ממלאים את החדרים הפנימיים ועצמות מפוזרות בין גושי הסלע הרופפים של הבמה והרחבותיה.
— William J. Thomson, Te Pito Te Henua, or Easter Island, US Navy, Washington 1891
השאלה האם אתרי השרפה הללו הם תוספת מאוחרת או שכבר כבר נכללו בבניית האהו, שנויה במחלוקת בין החוקרים.
הגודל והפרופורציות של במות האהו ומספר הפסלים עליהם אינם כפופים לכללים מוכרים כלשהם. ישנן במות אהו גדולות באורך של מעל ל-100 מטרים, ופסלי אבן בגובה של עד עשרה מטרים, כמו גם במות עם פסל אחד קטן בלבד. על רוב הבמות יש פסל אחד או שניים בלבד; אלו עם יותר פסלים נדירות. הגדולה ביותר היא אהו טונגריקי, שאורכה 145 מטר ועליה מוצבים 15 מואי. ניתן להניח שבחברה השבטית של אי הפסחא הפגינו ראשי הקלאנים של אי הפסחא את עוצמתם באמצעות גודל הבמה, מספר הפסלים והדאגה לאיכות הביצוע.
מרבית במות האהו נמצאות בחוף הצפוני של אי הפסחא, אך המתקנים הגדולים והמצוידים ביותר נמצאים בעיקר בדרום האי.
למעט כמה יוצאים מן הכלל, הבמות הטקסיות של אי הפסחא ממוקמות על החוף, לרוב במרחק של 500 מטר מקו הגאות. בתקופה הקלאסית הן היו קשורות תמיד ליישוב כלשהו. היה מדרג חברתי ברור במרחק בין מבני המגורים לבין המתחם הטקסי, אשר שיקף את החברה המאוד היררכית של פולינזיה. הקרובים ביותר לאהו היו בתי הפאנגה (hare paenga) - הבתים המשוכללים ביותר שהזכירו סירות הפוכות - של ראשי הקלאנים והכוהנים עם חצרות קדמיות מרוצפות ותנורי אדמה (אומו umu), וכן לולי התרנגולות מאבן הקשורים אליהם (hare moa). ואחריהם השדות המוגנים על ידי חומות אבן שבהם השתמשו בדישון באמצעות סלעים (rock-mulch). רק מאחוריהם, רחוק יותר אל פנים האי, נבנו הבתים הפשוטים יותר של החברים הפשוטים של הקלאנים באמצע השטחים המעובדים שנותרו. הסדר זה מראה שהאהו לא שימש רק מטרות דתיות, אלא גם פוליטיות-כוחניות וייצוגיות.
מטרה וטקסים עריכה
את האהו, לפחות במקרה של הבמות עם הפסלים, יש לראות כאתר טקסי ששימש בעיקר לפולחן האבות הקדומים ובו התקיימו טקסי חניכה לראשי הקלאנים (אריקי, ariki), ולאנשים בכירים אחרים. ייתכן שטקסים נוספים נקשרו לפוריות ולפולחנים חקלאיים.
כיום אין ספק שהאהו נקשר גם לפולחן המתים. בחפירות ארכאולוגיות הוכח כי ישנם בבמות תאים שקועים עם שרידי עצמות. בתקופה הקלאסית של תרבות אי הפסחא, היו עוטפים את המת בשטיחים קני טוטורה או מבד טאפה (אנ') והוא נחשף לריקבון. ככלל זה קרה בשטח המיושר מול האהו של הקלאן. כשנותר רק השלד הונחו העצמות על הבמה הטקסית. קבורה שנייה כזו נפוצה גם באיים אחרים בדרום האוקיינוס השקט ובחלקים באזור האינדו-פסיפי. עם זאת, קבורה מסוג זה אורגנה כנראה רק לראשי הקלאן, לכוהנים, ולאנשים בכירים אחרים מהקלאן. המשרפות שנמצאו ליד חלק מהמתקנים מראות גם את הקשר לפולחן המתים. מתקבל על הדעת שנשרפו בהם גופות המתים הבכירים פחות.
אתרי האהו לא איבדו את תפקידם כמקום קבורה גם לאחר חורבנם. קבורים מאוחרים נמצאו במערות שנוצרו על ידי הפסלים שהופלו בווינאפו ובכמה מתחמים אחרים.
ב-2019 התפרסם מחקר של צוות חוקרים בראשות רוברט ג'. דינאפולי (Robert J. DiNapoli) שבדק את המיקומים שנבחרו להקמת במות האבן והגיע למסקנה כי הגורם שקבע את בחירת האתרים היה קרבה למקור של מים מתוקים. מכאן הסיק דינאפולי שהאהו הוקמו במטרה לקבוע שליטה טריטוריאלית על המשאב היקר והנדיר יחסית באי.[1]
תיארוך עריכה
מחקר ארכאולוגי הראה שהבמות הטקסיות הורחבו, הוארכו או נבנו מחדש לאורך דורות, ולעיתים קרובות השתמשו מחדש בחומרי בנייה ישנים יותר. דבר זה מקשה מאוד על תיארוכים של מערכות בודדות.
תיארוכים באמצעות פחמן-14 מצביעים על תקופת ההקמה המוקדמת ביותר בין 1000 ל-1100 לספירה. ישנם גם תאריכים קודמים, אך לא ניתן לקשרם באופן חד משמעי למבנים. על פי המחקרים הארכאולוגיים, המוקד העיקרי של פעילות הבנייה היה במאות ה-14 וה-15. כנראה שלא הוקמו מתקנים חדשים לאחר 1650 לספירה.
מצב עכשווי עריכה
מתישהו בין גילויו של אי הפסחא על ידי ההולנדי יאקוב רוחבן בשנת 1722 לביקורו של ג'יימס קוק באי ב-1774, החל החורבן השיטתי של אתרי האהו על ידי תושבי האי עצמם. באמצע המאה ה-19 לא היו עוד במות טקסיות שלא נפגעו באי הפסחא. למרות מחקר אינטנסיבי, הסיבות עדיין שנויות במחלוקת כיום. ההשערות שהועלו כוללות את הדברים הבאים:
- מלחמת אזרחים ועימותים פנימיים
- הידרדרות תרבותית עקב השפעת האירופאים
- הרס אקולוגי ואחריו רעב המוני
- עלייה לשלטון ידי קאסטה של לוחמים
- מעבר לדת אחרת, "פולחן איש הציפור"
- רעידות אדמה ואירועי צונאמי.
רוב המתחמים הטקסיים באי הפסחא עדיין "במקום" כיום, כלומר עם במות שנהרסו פחות או יותר ומואי הפוכים. חלקם נבנו מחדש באמצעות טכנולוגיה מודרנית מאז שנות החמישים. שווה לראות במיוחד בחוף הדרומי את אהו טונגריקי, ששוחזר בשנות השישים, עם חמישה-עשר מואי זקופים בגודל מרשים, המתחם הטקסי הגדול ביותר באוקיינוס השקט. אהו טהירה במתחם וינאפו השמור היטב עם האבנים המותאמות בקפידה הוא דוגמה יפה במיוחד לארכיטקטורה של התקופה הקלאסית של תרבות אי הפסחא.
מבנים מקבילים עריכה
המקור הפולינזי של תרבות אי הפסחא מעיד על מבנים מקבילים באיים אחרים באוקיינוס השקט. הקמת פסלי אבן מונומנטליים ידועה - מלבד האי הפסחא – באיי מרקיז, בפיטקרן, ראיוואוואה (אנ'), הוואי וטהיטי. במות טקסיות ללא פסלים (מאראה) קיימות כמעט בכל איי פולינזיה ובחלק מאיי מלנזיה. הן מורכבות בדרך כלל ממשטח מפונה ומפולס, במת אבן מוגבהת דמוית טרסה לעיתים מדורגת, הדומה לאהו המלבני ללא פסלים של אי הפסחא, ייתכן שהעיצוב העתיק ביותר.
