אוגוסט ספיס
אוגוסט וינסנט תאודור ספיס (בגרמנית: August Vincent Theodor Spies; 10 בדצמבר 1855 - 11 בנובמבר 1887) היה רפד, עיתונאי, עורך עיתון, ואנרכיסט אמריקאי יליד גרמניה. ספיס היה אחד מארבעת הפעילים הרדיקלים שהורשעו, בצורה מעוררת מחלוקת, ונתלו, בעקבות חלקם ב"מהומות היימרקט". בשנת 1893 הוקמה לזכרם אנדרטה במקום קבורתם המכונה "אנדרטת קדושי היימרקט", שהוכרה בשנת 1997 כאתר היסטורי לאומי על ידי הממשלת ארצות הברית.
 | |
| לידה |
10 בדצמבר 1855 Burg Landeck, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
11 בנובמבר 1887 (בגיל 31) שיקגו, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה | אנדרטת קדושי היימרקט |
  | |
ביוגרפיה עריכה
ראשית חיים עריכה
אוגוסט ספיס נולד ב-10 בדצמבר 1855 בעיירה שנקלנגספלד במדינת הסן שבגרמניה, כבן הבכור ליערן ממשלתי. בילדותו קיבל ספיס שיעורים פרטיים, ולאחר מכן למד בפוליטכניון בקאסל.
כשהיה בן 17 נפטר אביו, ומצבה הכלכלי של המשפחה התדרדר באופן דרמטי, מה שהוביל אותו להחליט להגר לארצות הברית, שם היו לו מספר קרובי משפחה שהצליחו כלכלית.
ב-1872 הגיע ספיס לניו יורק, והחל להתמחות בריהוט. שנה לאחר מכן, עבר לשיקגו. לאחר מכן הצטרפו אליו בארצות הברית גם אמו ואחיו הצעירים.
בשיקגו עריכה
בשיקגו הפך ספיס לרפד, והשתתף בפעילויות איגודי עובדים. עקב חוסר הצדק שראה לנגד עיניו, הצטרף ב-1877 למפלגת העבודה הסוציאליסטית של אמריקה. הוא הפך מהר מאוד לאחד מהחברים הבולטים בפלג השמאלי הרדיקלי בעל הנטיות האנרכיסטיות של המפלגה, וב-1880 הצטרף לצוות העיתון הסוציאליסטי המוביל באמריקה בשפה הגרמנית, ה"ארבייטר צייטונג של שיקגו" (עיתון הפועלים של שיקגו), שהיה קשור לפלג זה במפלגה.
באוקטובר 1883, שימש כציר בוועידה בפיטסבורג בה היו שותפים אנשי הפלג הרדיקלי, שפרשו ממפלגת העבודה הסוציאליסטית של אמריקה, בהקמת מה שכונה בשם "האינטרנציונל השחור", הסתדרות פועלים בינלאומית אנרכיסטית, בה היה שותף עד סוף חייו. ב-1884 הפך לעורך ה"ארבייטר צייטונג של שיקגו".
בחודשים הראשונים של 1886 החל המזל להאיר פנים לעובדים, קואליציה של איגודי העובדים בארצות הברית הכריזה על שביתה כללית, לאחר שתביעתם משנת 1884, לקצר את יום העבודה לשמונה שעות, לא נענתה. התביעה ביקשה להשוות את תנאי הפועלים השכירים בארצות הברית, אשר עבדו למעלה מעשר שעות ביום שישה ימים בשבוע בתנאים שסיכנו את בריאותם וחייהם, לאלו של הפועלים הקנדיים שזכו ביום עבודה מקוצר בן תשע שעות זמן קצר קודם לכן. שביתות הענק שפרצו ברחבי הארץ שיתקו תעשיות רבות וכפו עליהן לבצע ויתורים למען העובדים.
ב-1 במאי 1886 התקיימה צעדה של כ-80,000 שובתים בשדרת מישיגן שבשיקגו, במה שנחשב בעיני רבים למצעד הראשון של האחד במאי אי פעם, בדרישה להגביל את יום העבודה לשמונה שעות. יום למחרת, התקיימה צעדה נוספת של כ-35,000 איש.
העתיד נראה ורוד, ורבים מהעובדים הרגישו שהם סוף סוף השיגו את מה שהם ניסו להשיג במשך זמן כה רב, מחאה המונית לקיצור יום העבודה.
מהומות היימרקט ומותו עריכה
ערך מורחב – מהומות היימרקט
ב-3 במאי, היום השלישי למחאה, נאם ספיס בפני קהל שובתים מול מפעל בשיקגו, וקרא להם "להחזיק מעמד יחדיו, לעמוד לצד האיגוד שלהם, או שהם לא יצליחו". כאשר שעון יום העבודה הושמע, קבוצה של שובתים זינקה לעבר שערי המפעל כדי להתעמת עם שוברי שביתה. המשטרה ירתה אש על ההמון, והרגה שני שובתים. ספיס לימים יעיד על המקרה באומרו "הייתי ממורמר מאוד. ידעתי מניסיון העבר שהשחיטה הזו של האנשים נעשתה במטרה המפורשת של חיסול התנועה למען שמונה שעות עבודה".
זועמים על האלימות המשטרתית, הדפיסו האנרכיסטים המקומיים עלונים שקראו לקיים עצרת למחרת, ב-4 במאי, בכיכר היימרקט, שהייתה אז למרכז מסחרי הומה של שיקגו. בעלונים, שהודפסו בגרמנית ובאנגלית, נטען שהמשטרה רצחה את השובתים בשם אינטרסים עסקיים, והפצירה בעובדים לדרוש צדק.
בעצרת שהתקיימה למחרת נאם ספיס. האירוע הסתיים בסביבות 10 בבוקר, ובסוף האירוע, לאחר שהקהל החל להתפזר, הגיע למקום כוח גדול של שוטרים ודרש מהמפגינים בכוח להתפזר. בשלב זה נזרקה פצצה לתוך הכיכר. הפצצה גבתה את חייו של שוטר אחד ופצעה שוטרים נוספים. השוטרים פתחו באש, הרגו שבעה אנשים ופצעו עוד עשרות.
איש לא ידע מי זרק את הפצצה, אך הכאוס השתולל כאשר החליטה המשטרה לירות לתוך ההמון. מספר מפגינים ושוטרים נהרגו, כאשר רוב השוטרים נפצעים מאש ידידותית.
בימים שלאחר האירועים עצרו הרשויות שבעה גברים שלכולם קשרים לתנועה האנרכיסטית. אלברט פרסונס הסגיר את עצמו מאוחר יותר.
ספיס היה אחד משלושה נאשמים, יחד עם לואיס לינג ואדולף פישר, שהואשמו בהחזקת חומרי נפץ. ספיס העיד כי בתחילה רכש את הדינמיט מתוך סקרנות, "רציתי להתנסות עם דינמיט בדיוק כמו שהייתי לוקח אקדח ויוצא החוצה להתאמן איתו." הוא טען כי שמר את חומרי הנפץ כדי להרשים כתבים. "כתבים נהגו להטריד אותי הרבה, הם תמיד חיפשו סנסציה, וכשהם הגיעו למשרד הייתי מראה להם את הדינמיט...והם היו הולכים וכותבים כתבה סנסציונית גדולה."
במהלך המשפט, הורשו המושבעים על ידי השופט להתייחס למאמרים שנכתבו על ידי הנאשמים כראיות. בין המאמרים היו מאמרי תמיכה באלימות פוליטית, שיחות על הרצון שלהם במהפכה, וחומרים נוספים מן העבר. על דוכן העדים, אישר ספיס שב-1884 קיבל מכתב מיוהאן מוסט. במכתב זה נכתב כי מוסט יעביר לספיס 20 או 25 ליברות של "תרופה", שהתובעים טענו שזהו שם קוד לדינמיט.
בעל מכולת בשם מלוורן תומפסון העיד כי ראה את ספיס בהכנות לעצרת היימרקט בסמטה צדדית, שם שמע לטענתו את ספיס שואל את מייקל שוואב "האם אתה חושב שאחד זה מספיק, או שכדאי שנלך ונביא עוד?", וכן התייחסות לאקדחים ולמשטרה. בנוסף, טען כי שמע את שוואב אומר לספיס "עכשיו, אם הם באים, אנחנו ניתן להם את זה". הוא הוסיף כי לאחר מכן הצטרף אליהם אדם שלישי, אותו זיהה מאוחר יותר כרודולף שנאובלט, הנאשם המרכזי בהשלכת הפצצה וגיסו של שוואב. לפי גרסתו, ספיס נתן משהו לשנאובלט והוא תחב את זה לכיס שלו. עד אחר בשם הארי גילמר טען כי ראה את ספיס מדליק את הפתיל של הפצצה שהטיל שנאובלט.
במעמד גזר הדין, הוקיע ספיס את עדי המשטרה והפרקליטות, וטען כי "המדינה לא סיפקה שום ראיה שתראה או אפילו תצביע על כך שהיה לי ידע כלשהו על מי שהטיל את הפצצה, או שלי עצמי היה קשר להטלת הפצצה, אלא אם כן, כמובן, אתם מקבלים את עדותם של משתפי הפעולה עם פרקליט המדינה ופקח ג'ון בונפילד, עדויותיהם של תומפסון וגילמר שקיבלו תשלום עבור עדויותיהם". בנוסף, טען ספיס כי עד בשם גוסטב לגנר יכול היה להוכיח את האליבי של ספיס, אך הוא אוים על ידי המשטרה ושולם לו כדי לעזוב את שיקגו.
ב-1887 ערערו ספיס וחבריו הנאשמים לבית המשפט העליון של אילינוי ולבית המשפט העליון של ארצות הברית, אך ערעוריהם נדחו פה אחד. בינואר אותה שנה, בעודו בכלא, נישא ספיס לנינה ואן זאנדט, בוגרת מכללת ואסר ובת לכימאי עשיר משיקגו.
ויליאם פרקינס בלאק, עורך דין תאגידי, הוביל את ההגנה על השמונה, אף על פי שבאופן בלתי נמנע נודה על ידי חבריו ואיבד עבודה עקב בחירה זו. עדי ראייה העידו שאף אחד מהשמונה לא זרק את הפצצה. למרות זאת, כולם הורשעו ברצח. רק אחד, אוסקר ניב, נידון לחמש עשרה שנות מאסר, בעוד שבעת האחרים נידונו למוות. שניים נוספים, סמואל פילדן ומייקל שוואב, ביקשו חנינה מהמושל, ובנובמבר 1887 עונשם הומתק למאסר עולם על ידי מושל אילינוי, ריצ'רד ג'יימס אוגלסבי, שאיבד מהפופולריות שלו עקב ההחלטה. שלושתם זכו לחנינה ממושל אילינוי הבא, ג'יימס פיטר אטגלד, ושוחררו מהכלא ב-26 ביוני 1893.
ב-10 בנובמבר 1887, אחד מהנידונים למוות, לואיס לינג, התאבד בתאו באמצעות חומר נפץ שהוחבא בסיגר שנשלח אליו. למחרת, נלקחו ספיס, אלברט פרסונס, אדולף פישר וג'ורג' אנגל לגרדום כשהם לבושים חלוקים וברדסים לבנים. הנידונים למוות שרו את המארסייז, המנונה של התנועה המהפכנית הבינלאומית דאז. רגעים לפני התלייה, צעק ספיס כי "יבוא יום ששתיקתנו תהיה חזקה יותר מהקולות שאתם חונקים היום".
לאחר מותו, נקבר ספיס ב"בית הקברות ולדהיים", לצד חבריו המוצאים להורג, בחלקה בה הוקמה אנדרטה המזוהה כאתר היסטורי לאומי המכונה "אנדרטת קדושי היימרקט".
לקריאה נוספת עריכה
- August Spies, et al., Plaintiff vs. The People of the State of Illinois, Defendant: Error to the Criminal Court of Cook County: Abstract of Record. Volume 1 and Volume 2. Chicago: Barnard and Gunthorp, Law Printers, 1887.
- Bruce C. Nelson, Beyond the Martyrs: A Social History of Chicago's Anarchists, 1870-1900. New Brunswick, NJ: Rutgers University Press, 1988.
קישורים חיצוניים עריכה
אוגוסט ספיס, ברשת החברתית Goodreads- אוגוסט ספיס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
