אוטו לוי

רופא יהודי-גרמני-אמריקאי

אוטו לויגרמנית: Otto Loewi;‏ 3 ביוני 1873, פרנקפורט25 בדצמבר 1961, ניו יורק) היה פרמקולוג, רופא יהודי-גרמני-אמריקאי. תגליתו, האצטילכולין סייעה לקדם את מקצוע הרפואה ובאופן אישי הקנתה לו את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1936, אותו חלק עם סר הנרי דייל.

אוטו לוי
Otto Loewi
Otto Loewi nobel.jpg
לידה 3 ביוני 1873
פרנקפורט, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 בדצמבר 1961 (בגיל 88)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פרמקולוגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Woods Hole Village Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט אוסוולד שמידברג עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תלמידי דוקטורט קארל פרדיננד קורי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תולדות חייועריכה

לוי נולד בפרנקפורט שבגרמניה. בשנת 1896 קיבל תואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת שטרסבורג (שהייתה אז חלק מגרמניה). לוי מעולם לא התעניין בפן המעשי של עבודת הרופא, ולאחר שצפה במספר מקרי מוות כתוצאה משחפת ומדלקת ריאות החליט למקד את מאמציו במחקר פרמקולוגי.

החל משנת 1898 הוא בילה מספר שנים באוניברסיטת מרבורג[1], שם החל במחקריו בשטח המטבוליזם. לוי חקר כיצד איברים חיוניים מגיבים לחומרים כימיים ולגירוי חשמלי. הוא אף ביסס את תלותם באפינפרין לתפקוד יעיל. במחקריו, למד כיצד אותות עצביים מועברים על ידי מוליכים כימיים. הוא זיהה את המוליך העצבי הכימי, האצטילכולין. בשנת 1902 בילה מספר חודשים במחקר בלונדון, שם פגש לראשונה את סר הנרי דייל, שותפו לפרס וידידו לאורך עשרות שנים. בשנת 1905 הועלה לוי לדרגת פרופסור[1].

בשנת 1903 קיבל לוי משרה באוניברסיטת קארל פראנץ בגראץ שבאוסטריה ובשנת 1909 הוא התמנה לראש המחלקה לפרמקולוגיה באוניברסיטה זו[2]. הוא התחתן עם גוידה גולדשמידט בשנת 1908, ולזוג נולדו שלושה בנים ובת. לוי היה היהודי האחרון אשר קיבל משרה באוניברסיטת קארל פראנץ, בין השנים 1905 ועד תום מלחמת העולם השנייה.

בליל הפלישה הגרמנית לאוסטריה, ב-11 במרץ 1938, נעצר על ידי הנאצים[3] יחד עם שניים מבניו. הוא שוחרר בתנאי שיוותר באופן "חופשי" על כספי הזכייה בפרס נובל ויעבירם לנאצים[4]. לוי העביר את הכספים מבנק בשוודיה לבנק גרמני ועזב את אוסטריה. לוי קיבל משרה באוניברסיטת בריסל בפברואר 1939[5] ולקראת סוף שנת 1940 היגר לארצות הברית, שם היה לפרופסור מחקר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק[6][7]. בשנת 1946 התאזרח בארצות הברית. בשנת 1953 היה לוי שותף לעצומה בקריאה לאו"ם לבחון את ההאשמות במשפט הרופאים[8] ובשנת 1954 היה שותף לדרישה מאוסטריה לשלם פיצויים ליהודים שעזבו את אוסטריה בגלל הנאצים[9].

בשנת 1954 התקבל כחבר מן החוץ (שאינו בריטי) של החברה המלכותית. הוא נפטר בעיר ניו יורק ב-25 בדצמבר 1961[10].

בשנת 1972 הוציאה אוסטריה בול דואר עם דיוקנו[11]. בשנת 1987 הוקם באוניברסיטה העברית בירושלים מכון לחקר המוח על שמו, במימון של גרמניה[12].

מחקריועריכה

טרם תגליותיו של לוי, נחלק המדע ביחס לשאלה כיצד עובר האות דרך הסינפסה, האם היה זה אות ביואלקטרי או אות כימי. הניסוי המפורסם של לוי, אשר התפרסם בשנת 1921, ענה במידה רבה לשאלה זו. הוא עקר את לבבותיהם של שני צפרדעים: בלב האחד הקפיד כי עצב הוואגוס, השולט (בין השאר) על קצב הלב, ייוותר מחובר ללב, בעוד שבלב השני ניתק את החיבור לעצב. שני הלבבות הושמו בתמיסה פיזיולוגית. באמצעות גירוי חשמלי של עצב הוואגוס, לוי גרם ללב המחובר לעצב, להאט את פעימותיו. אחר כך לקח לוי חלק מן התמיסה שבה היה הלב הראשון והעביר אותה ללב השני. העברת הנוזל גרמה אף ללב השני להאט את פעימותיו, דבר שהוביל למסקנה כי חומר כימי מסיס כלשהו שוחרר על ידי גירוי העצב. הוא קרא לחומר, שאותו לא זיהה, בשם ואגוסטוף. בהמשך התברר שחומר כימי זה הוא האצטילכולין, שעל תגליתו חלק סר הנרי דייל את פרס נובל עם לוי.

 
הניסוי של לוי עליו זכה בנובל

מחקריו של לוי "על הטענה כי אדרנלין משתחרר (בגוף) על ידי קוקאין" ו"על הקשר בין דיגיטליס ופעולת הסידן" היוו פריצות דרך בתחומן ונלמדו משך עשרות שנים אחר כך. לוי הבהיר במחקריו שני מנגנונים מרכזיים בחשיבותם בתחום הרפואה: מנגנון החסם והטענה כי ניתן לגרום לפעולת עצב על ידי חומרים כימיים.

הדרך שבה עלה בו הרעיון לניסוי פורץ הדרך באשר למנגנון החוצה את הסינפסה, פרסם את לוי כמעט באותה מידה כמו הידע החדש שהעניק לרפואה. על פי גרסתו של לוי, הרעיון לניסוי בא לו בחלום שחלם בשנתו. הוא סיפר כי ביום שבת של חג הפסחא, בשנת 1921 הוא חלם על ניסוי שיוכיח אחת ולתמיד כי הדרך שבה עובר האיתות העצבי לשריר הוא כימי ולא חשמלי. הוא התעורר באמצע הלילה ושרבט במהירות את מהלך הניסוי על פיסת נייר שהייתה על שידת המיטה ואז שב לישון. למחרת בבוקר התעורר בהתרגשות כיוון שידע כי החלום שחלם בלילה היה חשוב מאוד. אך כאשר ניסה לקרוא את שכתב על פיסת הנייר, גילה לזוועתו כי איננו מסוגל לפענח את כתב ידו. אותו יום, הוא מספר, היה היום הארוך ביותר בחייו, כל אותו היום הוא ניסה ללא הצלחה לשחזר את החלום. באותו הלילה הוא חלם פעם נוספת את אותו החלום. הפעם, הוא התעורר, הלך למעבדה וביצע מיד את הניסוי. ארבע שנים מאוחר יותר זכה על הניסוי הזה בנובל.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אוטו לוי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה