ויקיפדיה

על הדרך עץ עומד

בלדה מאת איציק מאנגר
(הופנה מהדף אויפן וועג שטייט א בוים)

אויפֿן וועג שטייט אַ בוים
חזרה לתרגום
על הדרך עץ עומד
מאת איציק מאנגר

עַל הַדֶּרֶך עֵץ עוֹמֵד
שָׁם עוֹמֵד כָּפוּף הוּא,
צִפֳּרֵי-הָעֵץ כֻּלָּן
מִתּוֹכוֹ יָעוּפוּ.

לַמִּזְרָח, לַמַּעֲרָב,
לַדָּרוֹם, פָּרָחוּ.
אֶת הָעֵץ, לַסְּעָרָה,
לְבַדּוֹ זָנָחוּ.

תרגום: נתן יונתן
(שני בתיו הראשונים של השיר)
אויפֿן וועג שטייט אַ בוים
מאת איציק מאנגר

אויפֿן וועג שטייט אַ בוים
שטייט ער איַינגבויגן,
אַלע פֿייגל פֿונעם בוים
זענען זיך צעפֿלויגן.

דריַי קיין מזרח, דריַי קיין מערב,
און דער רעשט קיין דרום.
און דעם בוים געלאָזט אַליין,
הפֿקר פֿאַרן שטורעם.

על הדרך עץ עומד

עַל הַדֶּרֶך עֵץ עוֹמֵד
שָׁם עוֹמֵד כָּפוּף הוּא,
צִפֳּרֵי-הָעֵץ כֻּלָּן
מִתּוֹכוֹ יָעוּפוּ.

לַמִּזְרָח, לַמַּעֲרָב,
לַדָּרוֹם, פָּרָחוּ.
אֶת הָעֵץ, לַסְּעָרָה,
לְבַדּוֹ זָנָחוּ.

תרגום: נתן יונתן
(שני בתיו הראשונים של השיר)

"על הדרך עץ עומד" (במקור ביידיש: "אויפֿן וועג שטייט אַ בוים";[1] בתעתיק אנגלי: "Oyfn veg shteyt a boym"), הוא שיר יידי מאת איציק מאנגר שנכתב בוורשה בירת פולין בשנת 1938, התפרסם לראשונה ב-21 באפריל 1938 בעיתון הוורשאי "נײַע פֿאָלקסצײַטונג" ולאחר מכן נכלל בקובץ שיריו "וואָלקענס איבערן דאַך" (עננים מעל הגג), שראה אור בשנת 1942 בלונדון בהוצאה 'אַליינעניו' (לבדי), הוצאה עצמית של המחבר. שירו של מאנגר הוא גרסה למוטיב העממי היהודי של עץ כפוף העומד על אם הדרך. גרסתו המפורסמת של שיר עממי זה מספרת על יהודי שנוסע לארץ ישראל בעיניים דומעות ועל שמחת בית ישראל כשייסעו לארץ.

איציק מאנגר קורא את שירו (בתים א'–ב')
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

שירו של מאנגר הוא בלדה לירית על ילד המבקש להפוך לציפור שתעוף אל העץ הנטוש, העומד לבדו בחורף כדי לזמר לו שיר עליז ולנחמו; האמא היהודייה, הדואגת לבנה פן יצטנן, ואהבתה-דאגתה כמעט חונקת אותו, מפצירה בבנה שילבש בגדים חמים שמא יקפא, אולם עם הבגדים גופו כבד והוא אינו יכול לעוף, והעץ נותר מיותם. קוראי השיר לא הסתפקו ברובד הפשטני ומצאו בו, בדיעבד, את אווירת השואה הממשמשת ובאה ורבדים סמליים עמוקים יותר. לממד הטרגי של השיר הוסיפה המלודיה שנכתבה לו, כנראה על ידי פיליפ לסקובסקי. על אף שנכתב זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, השיר מזוהה במידה רבה עם זיכרון השואה ועם העולם היהודי במזרח אירופה שחרב.[2] השיר הוא שירו הפופולרי ביותר של מאנגר. הוא זכה למספר תרגומים לעברית – הידוע שבהם הוא של נעמי שמר – ולביצועים רבים ביידיש ובעברית.

מוטיב העץ השחוח העומד על הדרך: שיר עם וגרסאותיו עריכה

ניסיונו של מאנגר לשוות לשירו אופי 'עממי' עולה בבירור משורות הפתיחה, שאותן נטל מאוצר השירה העממית ביידיש. באוצר זה יש כמה שירים שמתחילים בדיוק באותן מילים, שמספרות על עץ שעומד אי-שם על אם הדרך. הידוע שבאלה נדפס בראשית המאה ה-20 באנתולוגיה החלוצית "ייִדישע פֿאָלקסלידער אין רוסלאַנד" (שירי-עם יהודיים ברוסיה), שערכו שאול גינזבורג ופסח מארֶק (סנקט פטרבורג 1901).[3] מי שתיעד את מילות השיר היה המשורר אברהם רייזן (שגר אז במינסק), שרשם כך:

מקור
אין מיט'ן וועג שטעהט אבוים
אונ האט זיך איין געבויגען;
פאהרט איין איד קיין ארץ ישראל
מיט פערוויינטע אויגען.

גאט מיין גאט, גאט מיין גאט!
לאמיר דוונען מנחה, –
בשעת מיר וועלען פאהרען קיין ארץ ישראל
וועט זיין א גרויסע שמחה!

בתעתיק תקני
אין מיטן וועג שטייט א בוים
און האָט זיך איַינגעבויגן;
פֿאָרט א יִיד קיין ארץ ישראל
מיט פֿארוויינטע אויגן.

גאָט מיין גאָט, גאָט מיין גאָט!
לאָמיר דאוונען מנחה, –
בשעת מיר וועלן פֿאָרן קיין ארץ ישראל
וועט זיַין א גרויסע שמחה!

בתרגום לעברית
באמצע הדרך עומד עץ
והוא כפוף;
נוסע יהודי לארץ ישראל
בעיניים דומעות.

אלי, אלי!
הבה נתפלל מנחה, –
כאשר ניסע לארץ ישראל
תהיה שמחה גדולה!

לשיר עממי זה היה גם לחן עממי.[4]

על פי חוקרת הספרות זיוה שמיר, בשיר עממי זה "נעשית הקבלה בין העץ העומד בדד על אם-הדרך לבין היהודי הנודד, סמלה של אומה בודדת וקשת-גורל, המחכה לגואלה". כמו כן, לדבריה, "נוסחת הפתיחה, הממקמת את האילן במרחב הטופוגרפי, אופיינית לשירי-עם רבים ביידיש".[5] ההקבלה מחוזקת בחריזה – העץ הוא "איַינגעבויגן" (כפוף) והיהודי נוסע לארץ ישראל "מיט פֿארוויינטע אויגן" (בעיניים דומעות). יש ביניהם אפוא מפגש; העץ הוא תחנה בדרכו הארוכה של העולה לארץ ישראל. פרט חשוב ביחס לשירו של מאנגר, שהעמיד במרכז שירו את העץ הבודד ואת הציפורים שנטשוהו, הוא שארץ ישראל, הנזכרת כאן פעמיים, אינה נזכרת אצלו אף לא ברמז.

ב-1915, בשבתו בברלין, חיבר הסופר והמשורר זלמן שניאור (1887–1959) נוסח של 'שיר עם', שאינו אלא וריאציה עברית של שיר יידי זה:[6] "על אם-הדרך עומד עץ, / עומד הוא קדורנית; – / הולך יהודי במקל ותרמיל / ומציץ אחורנית. // רבונו-של עולם!.. צאן-קדשים, / הבה נתפלל מנחה! / בעלות יהודים לארץ-ישראל / גדולה תהי השמחה." גם כאן מדובר בשיר לאומי ולא בשיר ציוני, שכן העולה לארץ ישראל אינו חלוץ צעיר הבא להפריח את שממות הארץ, אלא יהודי זקן, "עולה ציון של הדורות הקודמים", כניסוחו של דב סדן,[7] שנפשו הומייה מגעגועים לארץ והוא מבקש להתפלל בכותל המערבי ובקבר רחל.

השיר תורגם לעברית מספר פעמים. תרגום אחד נמצא בעיזבונו של המשורר והמחנך האמריקני חיים אברהם פרידלנד (1891–1939), בשם 'נוסע יהודי לארץ-ישראל'. השיר, שפורסם ב-1963, פותח בבתים: עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים עוֹמְדָה שִׁטָּה / וּשְׁלוּחִים לָאָרֶץ סְבָכֶיהָ, / נוֹסֵעַ יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / וְיוֹשֵׁב וּבוֹכֶה תַּחְתֶּיהָ. // הוּא יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה וְיָדָיו הוּא נוֹטֵל / וּמִנְחָה חֲרִישִׁית מִתְפַּלֵּל – / לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל כִּי נֵלֵךְ כֻּלָּנּוּ, / נָרִיעַ בִּזְמִירוֹת וְהַלֵּל.".[8][9] תרגום נוסף נעשה על ידי יוסף בן-סיון (רייכרודל) (1909–1971), שנתן לו את הכותרת 'עץ בודד, עץ אָבֵל', ופותח במילים: "עֵץ בּוֹדֵד, עֵץ אָבֵל / שַׁח עֲלֵי דְּרָכַיִם. / אִישׁ עִבְרִי עוֹלֶה צִיּוֹנָה / בְּדִמְעוֹת עֵינַיִם. // אֵל טוֹב וְחַנּוּן – / שְׁעַת מִנְחָה הִגִּיעָה. / כַּאֲשֶׁר תְּקַבְּצֵנוּ עִיר-הַקֹּדֶשׁ / בִּזְמִירוֹת נָרִיעַה.". תרגום זה עובד למקהלה על ידי משה ביק והושר בכמה מקהלות פועלים בשנות ה-30 של המאה ה-20. השיר תורגם לעברית גם על ידי אברהם לוינסון (1891–1955), ונקרא בתרגומו 'על השביל עץ עומד': "עַל הַשְּׁבִיל עֵץ עוֹמֵד / הוּא כָּפוּף, גִּבֵּעַ, / יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / בִּדְמָעוֹת נוֹסֵעַ. // אֱלֹהֵי-אָבוֹת, / זְמַן מִנְחָה הִגִּיעַ, / לִכְשֶׁנָּבוֹא לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / נַעֲלֹז וְנָרִיעַ.".[10] בשני המקרים נוסף לשיר הישן תוכן עממי נוסף שלא היה במקור, על אודות מכנסיו הקרועים של העולה, והטלאי שיוטלא בהם – כלומר, התיקון שיתחולל – בארץ ישראל.

שיר דומה, 'על אם הדרך',[11] תורגם גם הוא כנראה מאותו שיר יידי עצמו.[12] גרסה נוספת לשיר מצויה במחזה "ילדי הצל" לבן-ציון תומר (1961), העוסק בקליטתם של ילדים ניצולי השואה (ילדי טהראן) במדינת ישראל של שנות ה-50; המערכה השנייה נפתחת בשיר: "עַל הַדֶּרֶך עֵץ עָמַד / שָׁרָשָיו בָּרוּחַ. / עֵץ בְּלִי יַעַר הוּא עָמַד, / ראֹשוֹ לָבָן, פַּרוּעַ. [...] רַק הֶעָלִים, שְׂרִידֵי הָעֵץ, / כַּצִּפֳּרִים בָּרוּחַ, / עָפִים לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, / עַל אַדְמַתַהּ לָנוּחַ.".[13][9]

השפעה ופולמוס עריכה

המוטיב הקדום של 'עץ על אם הדרך' השפיע על משוררים רבים, בעברית וביידיש, ועל כך עמד בהרחבה דב סדן במאמרו 'על אם הדרך: לדרכו של שיר עם ושלוחותיו', שהתפרסם בהמשכים בגיליונות "הפועל הצעיר" בשנת תשי"ט.[14] סדן הראה בין היתר כיצד נספג השיר בזיכרון חורבנה של יהדות מזרח אירופה בשואה. כך למשל שיר יידי שכתב זלמן שניאור כבר ב-1940, בתחילת המלחמה, הנקרא 'לעבן קלויסטער...' (ליד המנזר). בשיר, שנכתב בפריז,[15] מהדהד שיר העם 'אין מיטן וועג שטייט אַ בוים', ששניאור עצמו תרגם מיידיש בשנת 1915; בתרגום עברי פירושו: "על יד המנזר עומד עץ / עומד הוא כפוף; / תלוי בו רב העיירה / ועיניו מנוקרות. // הו, אלוהים, אלוהים, אל הגויים, / האם נרדם אתה בשמים? / השמש מתה, צלבך נרקב, / וענניך עבשים. // בוא הורד את היהודי מן העץ, / והכתר אותו למנהיג! / והעולם הנטבל-מחדש / ישתחווה לקדוש המעונה.". וביתר שאת בשירו של אהרן צייטלין 'ברוך שֶׁקִּדְּשָׁנוּ', שנכתב בשנת תש"ג-1943: "עַל הָהָר עוֹמֵד עֵץ, / מַבִּיט הוּא לְמַטָּה: עֲיָרָה הָיְתָה שָׁם בַּגַּיְא - / נִשְׁחֲטָה, נִשְׁחָטָה. // סַהַר צָף מֵעַל לָעֵץ, / סַהַר אוֹרוֹ יָהֵל. / עַל עֲיָרָה בָא הַקֵּץ, / עֲיָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל. // נִכְרַת זֶרַע-אֲדֹנָי, / גָּבְרוּ עֲמָלֵקִים. / שְׁמָמָה, דְּמָמָה שָׁם בַּגַּיְא, / הַמִּגְרָשִׁים רֵיקִים. // צְלָלִים עוֹלִים מִן הַגַּיְא / וְנָשְׂאוּ קוֹל וְרָנוּ: / בָּרוּךְ אַתָּה, אֲדֹנָי! / בָּרוּךְ שֶׁקִּדְּשַׁנוּ!".

עוד לפני המלחמה פרסם העיתונאי והמתרגם מרדכי סבר (סברדליק) בעיתון "דבר" שיר בשם 'על אם הדרך' ("במנגינה העממית הידועה") כתגובה לאירועי ליל הבדולח,[16][9] הפותח בבתים: "עַל אֵם דֶּרֶך בַּגּוֹלָה / עֵץ בּוֹדֵד שׁוֹחֶה לוֹ... / – אֵי הַדֶּרֶך הָעוֹלָה / אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵלָה? // יְהוּדִי דַּכָּא, נוֹדֵד / תָּר בְּדִמְעַת-עַיִן: / אָנָה, אָנָה אֶמָּלֵט / מֵרְדִיפוֹת בְּנֵי קַיִן?".[9] (סבר תרגם מאוחר יותר גם את שירו של איציק מאנגר; ראו הפרק תרגומים לעברית להלן.)

ישנן עוד מספר דוגמאות הקשורות בשיר ובזמר העברי בארץ ישראל. מטבע הדברים, בארץ ישראל הנבנית ומתחדשת קשה היה לקבל כפשוטו את השיר הגלותי על העץ השחוח – בין אם מדובר בעץ, שבצל ענפיו מתפלל היהודי הזקן תפילת מנחה, בין אם מדובר בנער המאנגרי, שאמו דואגת לבל יצטנן. ואכן, היו שהשתמשו באותם מוטיבים אבל בצורה מהופכת ומתפלמסת, שמקדמת את חזונם הציוני: נערים צעירים וחסונים העולים לארץ ישראל, מפריחים את שממות הנגב או נושאים בגאון את עמם עלי שכם. שיר אחד, מאת אברהם שלונסקי, נכתב לפני שירו של מאנגר, בשנת 1925, כששהה המשורר הצעיר בפריז. שירו הארוך, 'לֵךְ-לְךָ', נדפס שנה לאחר מכן בכתב העת "הַשִּׁלֹּחַ", שבאותה עת כבר נדפס בירושלים.[17] זהו שיר מרד חילוני של צעיר, שנטש את העולם המסורתי, המזוהה עם סבו, ועלה לארץ ישראל (שלונסקי עצמו עלה לארץ ב-1921). הוא יוצא לדרכו בלא טלית או תפילין ובלא תפילת הדרך (שאותה הוא מצפה כי יאמרו הוריו). גם באונייה העושה דרכה לארץ הוא שומע 'אל מזמור חלוצים בקודש', אך אז מגיחים גם ספקות, שמתגלמים ב"זֶמֶר ידוע", שאינו אלא אותו זמר יידי עממי. שלונסקי תרגם את שתי השורות הראשונות של אותו זמר: "שָׁם בָּרְחוֹב עוֹמֵד עֵץ / וְלָאָרֶץ שׁוֹחֶה. / הוֹלֵך יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / הוֹלֵך הָלוֹךְ וּבוֹכֶה – – –". שנה לאחר מכן נדפס השיר שוב בספר שיריו "בַּגַּלְגַּל" (1927),[18][9] ושם הכניס שלונסקי שינוי נוסח קטן: במקום "שם ברחוב" כתב "על הדרך".

שני שירים עבריים אחרים נכתבו ביישוב בימי מלחמת העצמאות, לאחר פרסום שירו של מאנגר (עליו ראו להלן). אחד, מאת שחקן התיאטרון והפזמונאי שמואל פישר, שביקש להגיב ישירות לשירו של מאנגר. שירו של פישר נקרא 'שיר על עץ' ולמעשה אין זה תרגום אלא גרסה ציונית פולמוסית, נעדרת ליריות ועמוסת פאתוס תעמולתי. פישר נשאר מחויב למנגינה המקורית של לסקובסקי, אך את המילים והתוכן שינה לחלוטין.[19] האווירה המזרח-אירופית המושלגת שבשירו של מאנגר הוחלפה במרחבי הנגב הארץ ישראלי; עץ השִׁקְמָה הוא עץ בודד אך מוכר היטב לכל אדם בערבה והוא מעין תחליף אֵם. שלא כמו "האמא המאנגרית", שמנסה לעצור את בנה ומונעת ממנו לפרוח, האמא של פישר שולחת את בנה מן העיר ("הקריה הרחוקה") אל ההתיישבות החקלאית בנגב, שם הוא ישקה בזיעת אפיו את השדות, ישמור ויילחם. לדברי מאיר נוי, השיר הושר בימי המלחמה 'בחזית ובעורף [...] בהתרגשות רבה".[20] השיר הוקלט על ידי יפה ירקוני בשנת 1955 ועל ידי איתן מסורי (נכלל באלבומו "שירי כחול-לבן", 1986).

שיר מפורסם הרבה יותר משני אלה הוא של נתן אלתרמן. השיר, שנקרא 'על אם הדרך', פורסם לראשונה ב"טור השביעי" של אלתרמן בעיתון "דבר" בערב פסח תש"ז (1947).[21] זהו שיר מעפילים, וכמו שירו של שלונסקי גם הוא מתכתב עם שירי העם ביידיש שקדמו למאנגר: "אֶל זֶה הָעֵץ אֵי-פַּעַם, בֵּן, / אֲבִי-אִמְּךָ הִגִּיעַ. / [...] / נָשָׂא בִּבְכִי תְּפִלַּת מִנְחָה, / עִם אֱלֹהָיו בִּשְׁנַיִם. // עַל כָּךְ סֻפַּר, עַל כָּךְ הֻגַּד, / בְּשִׁיר יָפֶה, שָׁכוּחַ. / [...] / עַל הַסִּיּפוּן נִצָּב הוּא רָם, / חָבוּק בְּחֶבֶל פֶּלֶד, / הָעֵץ הַשָּׂב מִשִּׁיר הָעָם, / מִזֶּמֶר הַקַּפֶּלוֹת.". שירו של אלתרמן הולחן בידי נעמי שמר ב-1971 (כלומר, שנתיים לפני שתרגמה בעצמה את שירו המקורי של מאנגר), תוך שקיצרה לא מעט את הנוסח המקורי של השיר. השיר בוצע על ידי להקת חיל הים עם הסולנית חיה ארד בתוכנית 'שירת הים'.[22]

שירו של מאנגר עריכה

פרסום השיר והתקבלותו עריכה

 
השיר כפי שנדפס לראשונה, בעיתון "נײַע פֿאָלקסצײַטונג", 21 באפריל 1938 (בתים א'–ב'), תחת הכותרת המקורית: "איציק מאנגער – א פויגל" (איציק מאנגר – ציפור)
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
 
השיר כפי שהתפרסם בכתב העת הספרותי הניו-יורקי "די צוקונפֿט", יוני 1938 (בתים א'–ד')
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

השיר התפרסם לראשונה ב-21 באפריל 1938 בעיתון הוורשאי "נײַע פֿאָלקסצײַטונג", שבוע לאחר שעזב מאנגר לפריז. ממשלת גוגה-קוזה שללה ממנו את אזרחותו הרומנית, ובעקבות זאת סירבו שלטונות פולין להאריך את אישור השהייה שלו, למרות פניותיו החוזרות ונשנות. מאנגר כתב את השיר לפני שעזב, וביום נסיעתו לפריז השאיר אותו במערכת העיתון, שבו כתב בקביעות עד לגירושו מפולין, כדי שיפורסם עם עזיבתו. השיר קשור בעזיבתו מאונס של מאנגר את ורשה: בשיר העם עוזב היהודי בבכי כדי לעלות לציון, ואילו מאנגר נאלץ לעזוב את ורשה ולצאת לגלות נגד רצונו. כותרתו המקורית של השיר, שאותה שינה מאנגר מאוחר יותר, הייתה "איציק מאנגער – א פויגל" (איציק מאנגר – ציפור),[23] והיא מראה עד כמה אישי היה השיר (גם בשיר עצמו נזכר השם 'איציק', כשהאֵם פונה לדובר בשמו). כעבור כעשרים שנה העיד מאנגר כי כתב את השיר "לזכר אמי – אם יהודייה פשוטה, שלא ידעה קרוא וכתוב, אבל ניחנה בים של אהבה שעלול היה להכביד על הכנפים החזקות ביותר".[24]

כעבור כחודשיים, בחודש יוני, נדפס השיר שוב – הפעם תחת הכותרת הסתמית "ליד" (שיר) – בכתב העת הספרותי הניו-יורקי הוותיק "די צוקונפֿט" (שם הוקדש לאברהם לְיֶסין).[25] בהמשך נדפס השיר בספר שיריו של מאנגר "וואָלקענס איבערן דאַך" (עננים מעל הגג), שראה אור בשנת 1942 בלונדון בהוצאה 'אַליינעניו' (לבדי),[26] הוצאה עצמית של המחבר, ששימשה אותו לבדו.[27] מאוחר יותר נכלל השיר בקובץ שיריו "ליד און באַלאַדע" (ניו יורק 1952), שראה אור לרגל יובלו של המשורר.[28] ב-1966[29] היה השיר בין אלה שקרא מאנגר בתקליט "איציק מאנגער לייענט איציק מאנגער" (איציק מאנגער קורא איציק מאנגער),[30] שהופק בישראל ביוזמתו של שלום רוזנפלד.[29]

השיר זכה להצלחה מידית בוורשה.[31] הוא היה לשיר פופולרי ביותר (אולי גם בזכות הלחן; ראו להלן), כמו גם לשירו הפופולרי ביותר של מאנגר.[23] הוא צוטט והושר לעיתים מזומנות, לרבות בגטו ורשה[24][32] ובגטו לודז' בעת המלחמה.[33] יש התולים את הפופולריות הרבה של השיר, גם בימינו, בנושאו האוניברסלי של אדם צעיר הניצב על סף ההתבגרות ומנסה למצוא את דרכו העצמאית בעולם,[34] או בהשתמעויות האלגוריות שלו.[31]

תוכן עריכה

תמות ומבנה עריכה

השיר הוא בלדה העוסקת בכיסופיו של הדובר, הילד איציק, בן דמותו של המשורר, להפוך לציפור כדי שיוכל לנחם את העץ, שננטש על ידי כל ציפוריו ונותר בודד וחשוף לרוחות – כיסופים המסוכלים על ידי אמו האוהבת והחרדה (ארכיטיפ של האם היהודייה). לשיר אחד-עשר בתים[35] מרובעים. בשני הבתים הראשונים מסופר על העץ העומד על אם הדרך, שחוח, בודד לאחר שכל ציפוריו עזבו אותו[36] והותירו אותו מופקר לסופה. בפתיחה זו של השיר מזהה חוקר ומבקר הספרות י"ח בילצקי את "נימת החורבן".[37] בבית השלישי מתחיל הדיאלוג בין הבן לאמו, המהווה את עיקר השיר. הבן שואף לצאת לדרך עצמאית. השיחה בין השניים מלאה רגש. בבתים ג'–ד' שח הדובר לאמו שאם לא תפריע לו, הוא יהפוך לציפור, יעוף אל העץ, ישב עליו וירדים אותו בשיר לחורף. האֵם (בית ה') חרדה לבנה, שמא יקפא מקור על העץ (הרקע להתרחשות הוא אפוא אירופה הקרה, ערש מולדתו של המשורר). אולם הבן בשלו (בית ו'), ותוך כדי שיחה הופך לציפור. האם (בתים ז'–ט') אינה מרפה: היא ממררת בבכי ומבקשת מבנה היקר – איציק ("'איציק קרוין", איציק עטרת ראשי) – שייקח אִתו סוודר, יגרוב ערדליים ויחבוש כובע חם, שלא יתקרר חלילה, ושילבש גם אפודה, שכן אם לא ישמע בקולה – ימצא עצמו בין המתים. הדובר, אשר הפך לציפור, מרגיש כי אמו העמיסה עליו יותר מדי והוא אינו יכול לעוף: "אֲנַסֶּה לָׂעוּף... לַשָּׁוְא / עוֹד כָּנָף אָרִימָה, – / נֶטֶל רַב עַל דַּל-כָּנָף / הֶעֱמִיסָה אִמָּא." (בתרגום סבר). והבן מכיר בעצב בכך שאהבתה של האם חיבלה במעופו, לא אפשרה לו להיות ציפור: "נֶעֱצָב, אֶל פְּנֵי אִמִּי / דֹּם אֶשָּׂא עֵינַיִם... / לֹא נָתְנָה לִי חִבָּתָה / טוּס כְּעוֹף שָׁמַיִם." ("ס'האָט איר ליבשאפט נישט געלאָזט / ווערן מיך א פויגל"; 'אהבתה לא נתנה לי / להיות לציפור).

פרשנות עריכה

יצחק בקון עמד על כך שבשיר ניצב סמל של אם – העץ, שציפוריו-ילדיו פרחו ממנו – כנגד דמות ריאלית של אם. הטרגדיה של האם בשיר מגולמת במיתוס עץ-אם. בין שתי ישויות האם – המיתית והריאלית – יש מתח, או דיאלקטיקה: הבן מוצא עצמו בקונפליקט בין משאת נפשו, מעוף אל העץ-האם, לבין דרישותיה של האם הריאלית.[38] הבן-הציפור, בניגוד לאֶּׁחיו הציפורים, אינו מבקש לעזוב את העץ-האם ולהרחיק לאחת מארבע רוחות השמים, אלא לשבת עליו ולהנעים לעץ בשירתו את ימי הזקנה. הדרך הייחודית שהוא בוחר בה, בניגוד לזו של הקולקטיב, היא לא לִרחוק מהקן, אלא לגמול לאם-העץ, שערסלה אותו כילד, ולערסל אותה בחורף חייה, וזאת באמצעות אמנות: שירה וזמרה. עזיבת הקן אינה דרמטית, שכן הוא מבקש להרחיק רק עד צמרת העץ; ובכל זאת, אמו נוקטת בשיטות שונות כדי למנוע את עזיבתו. ראשית, היא מפעילה מניפולציה של דמעות, שיידע מה גדול הכאב שהוא מסב לה. הסיבה המפורשת לדמעות אינה חששה מבדידותה או מעצמאותו של הגוזל, אלא חששה שיקפא מקור על העץ; דבריה, "מיר פארפרוירן" (תקפא לי), הם צורה מילולית סטנדרטית ביידיש (כמו גם בעברית מדוברת), אולם ב"תקפא לי" זה של האם יש גם כדי להציע שהיא מתייחסת לבנה כאל שלוחה שלה. תשובתו של הבן, "על עינייך היפות צר לי, אמא" (אמירה שניתן לזהות בה יסוד אדיפלי),[39] אינה מרככת את עמדת האם – שלאחר שבנה הופך ממש לציפור, פורצת בבכי של ממש. הבכי מלווה במניפולציה נוספת: היא שוב אינה אוסרת על בנה לעזוב, אלא רק מורה לו להתעטף היטב בבגדים מחממים, שאם לא כן צפויה לו סכנת מוות; כלומר, היא מצווה על הגוזל הרך, שרק הפך לציפור ומבקש רק לפרוש כנפיים, "שיקשור את צווארו וראשו, יכביד בערדליים על צעדיו ויחנוק את נשימתו בגופייה העבה, שלבית החזה הקטן שלו [...] הגוזל רוצה להמריא, להגשים את ייעודו, להפוך לאמן הזקוק לחופש. אך האֵם מעמיסה עליו את זוטות החיים המקבעות אותו למקומו ואינן מאפשרות לו לפרוש כנפיים.[40] לאה גרפינקל ניסתה למפות את הסיטואציה:

ה"פייגעלע" בשיר הוא הגוזל האחרון שנותר, גוזל הנושא נפשו לפרוס כנפיים ולהצטרף לאחיו שעזבו עוד לפניו. [...] אין פלא שהם עזבו, זו דרכו של עולם. מלכתחילה, כפי שמצוין בכותרת, ניצב העץ על הדרך, כך שהוא מהווה תחנה לגוזלים ולא מחוז חפץ, ומשֶאֵלֶּה פורסים כנפיים ועפים, נותר העץ לבדו הפקר לסופות.[41] הגוזל המאנגרי רוצה להתנתק מן הכבלים אל עבר החופש שבמרומי עולם, לנשום אוויר פסגות, להיות עצמאי, אבל האם, ברוב אהבתה ודאגתה, מערימה עליו עוד ועוד חפצים ארציים, המכבידים עליו ומושכים אותו כלפי מטה, ולכן מונעים ממנו להגביה עוף.[42]
אך האִּם לא אהבה האֵם גם את גוזליה האחרים שעזבו? האם עליהם לא הפעילה את תכסיסיה כדי שיישארו עמה? אולי לא, שהרי בעזיבות הקודמות לא הייתה כה נואשת, מפני שהגוזל האחרון עדיין המשיך לחסות במעבה עליה. או שייתכן כי תמיד הפעילה את תכסיסיה, אך כדי שיצליחו היה נחוץ שותף מתאים ומסתבר שהגוזל שלנו היה כזה, אך אֶחָיו היו כנראה שונים.[43]

טכניקה עיקרית של האם היא דיבורה לגוזלה בלשון חיבובים כשהיא מונעת ממנו את העזיבה על ידי העמסת הבגדים הכבדים והמטען הרגשי. לדברי גרפינקל, "לשון חיבובים אינה מותירה מקום למרד, לכן הגוזל של מאנגר אינו מורד ונשאר".[44] ולבסוף, האֵם אמנם עושה כל שביכולתה לעכב או אף למנוע את פריסת הכנפיים של גוזלה, כדי שלא יקיים אינטראקציות שיבואו על חשבון הקשר בינה לבינו – במילים אחרות, שהיא תוסיף להיות בת-השיח היחידה בעולמו.[45] אפשרות נוספת שיש להביא בחשבון היא שהדיאלוג הוא איננו אלא דיאלוג פנימי של הבן, הנקרע בין היסודות השונים בתודעתו, ובסופו של דבר חושש לצאת לדרך עצמאית משלו.[45]

השיר כמוטיב עממי המוכנס לסדר השירה האמנותית עריכה

מאנגר העריך במיוחד את התרבות העממית היהודית ואת שיר העם. לדעתו, "המוזיקלי ביותר במסורת השירה היהודית היה שיר העם היהודי"; "שירי עם הם עיניים שבעדן מביט העם אל תוך הנשמה"; וב-1939 כתב: "האם אפשרית בכלל ספרות חיה ללא בסיס פולקלורי? התשובה היא לא באלף רבתי. הפולקלור החי הוא האדמה השחורה ממנה צומחת אורגאנית הספרות החיה והמשפיעה".[46] עניינו בשירה העממית חרג מגבולות היצירה היהודית; ב-1936 פרסם אנתולוגיה של תרגומיו ליותר מ-50 שירי עם משל 13 עמים.[47] לדברי המשורר נתן יונתן, שתרגם משירת מאנגר,

סוד הפופולאריות והחיוניות של שירתו טמון לא רק במקורות העממיים-מסורתיים שלה אלא גם ביכולתו לשיר אותה בסולם מוזיקלי חדש. הוא ידע לעצב אותה ברוח המודרנה שהיתה עלולה לאיים על המשך קיומה של שירת-עם נאיבית, אילמלא כוחו הפיוטי של מנגער שהעניק לה אופן קיום חדש ועמיד בעידן הספקנות והאירוניה. [...] את "המשימה" הזאת, ואת גאולתה של מסורת שירת העם והזרמתה אל אפיקי השירה המודרנית – הפליא מאנגער לעשות מכולם. [...] האינסטינקט הפיוטי שלו חידד את היחס הדיאלקטי למסורת האהובה והנערצה עליו. להמשיך – פירושו להשתנות, לגלות אופני מבע חדשים, להיזהר מפני הזדהות-יתר שסופה התבטלות ואובדן הכוח היוצר. להרכיב את הענף של הליריקה המודרנית על כנה עתיקה ועמוקת שורשים של שירת-עם.[48]

חוקרת ספרות היידיש רות וייס קובעת כי

פשטותו המכוּונת של אוצר המילים, ההיתול שבין אם ובנה, הדבקות במקצב ובמילותיו של שיר עם קיים – כל אלה מסייעים להפחית את הדגש על מקוריותו של השיר ותחת זאת להדגיש את האופן הטבעי שבו הוא מתווך תלונה אוניברסלית [של אדם על אמו]. באופן זה עושה המשורר את עצמו לאמצעי שדרכו יכולים רגשותיו של עם להישמע באופן פשוט והולם. מאנגר שאף ליצור הרמוניה בין יצירותיו לבין המסורת העממית הלא-אישית ולהשרישן בה.[49]

והמבקר י"ח בילצקי רואה בשירו של מאנגר 'על הדרך עץ עומד' עדות ל"דרך הארוכה שעשתה ספרות יידיש משיר העם הפרימיטיבי לשיר האמנותי".[50] לדבריו,

השיר של מאנגר סיגל לעצמו אורח-שירה, שיש בו מזיגת הנימה העממית והשיר האמנותי היודע את חוקיו. בשורות מצומצמות נשלפים החרוזים בזה אחר זה, כאילו באים הם מספירות העם, מספירות הרחוב היהודי. מחזיר אותנו השיר לטכסט הראשוני, עם זאת מצעיד הוא אותנו להלכי-רוח חדשים; האילן אשר בטכסט הראשון מקבל מעמד אחר. מהעץ הזה פרחו כל הצפרים. העץ נשאר לבד מופקר לסערה. רישומי הימים ניכרים היטב באילן ובמשורר. בחותם התקופה המופקרת טבועים דברי-השיר. בצלמו ובדמותו של הדור ברא מאנגר את השיר העממי והכניס אותו לסדר השירה היהודית האמנותית אשר צמחו לה כנפים. מציאות אחרת לשה את השיר העממי עץ העץ העומד על אם-הדרך. הדיאלוג בין האם לבן מביא קטרוג על כי חרדתה של האם היהודיה צמצמה את אפקי הבן ולא נתנה לו להמריא ואולי לחזור לטכסט הראשוני [של השיר העממי]: "גייט א ייד קיין ארץ ישראל מיט פארוויינטע אויגן". קטרוג מתוך אהבה. ממוטיב עממי הצליח מאנגר בשירו זה לטבוע את חותם אישיותו השירית ולהביא בפנינו מערכי רוח המלווים בניגון, שמקורו במעיינות יהודיים.[37]

דימוי הציפור עריכה

בשירתו של איציק מאנגר שזורה מטפוריקה ציפורית עשירה.[51] כפי שמציעה כותרת השיר המקורית, נראה כי המשורר הזדהה עם דמות הציפור; בשעה שנטע עץ לזכר קורבנות השואה ביער הקדושים, אמר: "חברים, אויב איר וועט זען א פויגל אויף מיין בוים, זיַיט וייסן אז דאָס בין איך – ס'איז מיין גילגול" (=חברים, אם תראו ציפור על עצי, תדעו שזה אני – זה הגלגול שלי).[52] לדברי שלמה נש, דימויי הציפור של מאנגר עשירים ועמוסי משמעות, יש בהם ממד מרהיב[53] והם בעלי כוח שופע ורבגוני; הם "צופן לעולם חיוני, מלא רגש, הרה סמלים ומשמעויות, מרתק ומרומם נפש".[54] לעיתים הציפורים חורשות רע או מבשרות רעות; בהקשר של שואת יהודי אירופה מופיעה בשיר קינתו של מאנגר על השואה "אונטער די חורבות פון פוילן" (על חָרבותיה של פולין) דמות ציפור נשגבת בסמליות האבל שבה: "דער גרויסער שבעה-פויגל" (ציפור ה שִׁבעה הגדולה).[55] הציפורים אצל מאנגר מהוות "מעין נציגות של התחום האלוהי או של עולם הפועם במסתרים".[56] ב'על הדרך עץ עומד' מסמלת הציפור את כיסופיו של הדובר-הילד, המבקש להציע ניחומים ליצור השרוי בעצבות – העץ, המגונן בשגרה על ציפורים כמותו. הכנפיים והמעוף הם סמל לדרכו העצמאית של הבן. לאה גרפינקל הציעה שדימוי הציפור נשען גם על כינוי החיבה היידי הנפוץ לילדים קטנים, "פייגעלע" (גוזל).[57]

'על הדרך עץ עומד' ו'לבדי' לח"נ ביאליק עריכה

יצחק בקון הבחין בקווי הדמיון שבין שירו של מאנגר לבין שירו העברי של ח"נ ביאליק 'לבדי' (1902).[58] לדבריו, לא זו בלבד שיש קרבה רבה בין התמונות שבשני השירים, אלא אף ייתכן ששירו של מאנגר הושפע מזה של ביאליק. 'על הדרך עץ עומד' זהה בקווים כלליים ל'לבדי'. בשניהם ניצב סמל על יד דמות ריאלית: אצל ביאליק זוהי השכינה, כשֵאם ריאלית נשקפת רק בפרספקטיבה; ואילו אצל מאנגר את מקום השכינה תופס עץ, שלדעת בקון מגלם דמות אם. הטרגדיה של האם והקונפליקט של הבן מגולמים ב'לבדי' במיתוס שכינה-אם, וב'על הדרך עץ עומד' מגולמים במיתוס עץ-אם, שציפוריו-ילדיו פרחו להם ממנו.[38] גם ההבדלים בין השירים ניכרים: המוקד בשירו של ביאליק הוא הנקודה היהודית הפרטיקולרית, בעוד מאנגר מעמיד את עיצוב השיר על האנושי-קיומי.[59] "יחד עם זאת", לדברי בקון, "הרי כל ההבדלים האלה שרויים במשותף שבין שני השירים, והוא – שבשניהם מעוצבת אותו הוויה של אם–בן, מגולמת בתמונה מיתית-חזיונית, כשב"לבדי" מיתוספת הטרגדיה של "ייסורי התולדה", בלשונו של ברדיצ'בסקי".[59] בקון מציע לראות בשתי השורות האחרונות בבית א': "אַלע פֿייגל פֿונעם בוים / זענען זיך צעפֿלויגן" ("צִפֳּרֵי הָעֵץ כֻּלָּן / עָפוּ וּפָרָחוּ", בתרגום סבר) כמעט תרגום של דברי השכינה בסיום "לבדי": "כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם". ומכאן שפריחתם מהקן של "כֻּלָּם", שנשא הרוח כציפורים מאמם, הוא נקודת הפתיחה של שירו של מאנגר; אך בניגוד לגיבורו של ביאליק, גיבורו של מאנגר לא הצטרף אל כל הציפורים שפרחו, אלא להפך, הוא ביקש להישאר לבדו עם העץ-האם על מנת לתמוך בו (שאיפה שסוכלה בידי האם הריאלית).

לחן עריכה

אין ידיעה ברורה ומוסמכת בנוגע לזהותו של מלחין השיר או מועד הלחנתו. מסורת מקובלת, שאמנם לא אומתה, מייחסת אותו לפיליפ לסקובסקי (1889–1960), מלחין, שחקן וזמר בתיאטרון היידי. לסקובסקי נולד בוורשה למשפחה חסידית, למד זמרה וניצוח מקהלות, שיחק בתיאטרוני יידיש שונים בפולין ושלח ידו גם בכתיבה ובהלחנה. בשנת 1921 היגר לארצות הברית והשתלב מיד בסצנת תיאטראות היידיש בניו יורק. הוא הופיע כשחקן וזמר ועסק גם בכתיבה ובהלחנה של שירים ואופרטות.[60] כאמור, אין אמנם עדות מוסמכת שלסקובסקי אכן הלחין את שירו של מאנגר, אך זו מסורת מושרשת. אפשר אפוא להניח שההלחנה נעשתה בניו יורק בראשית שנות ה-40.

 

בין מבצעי השיר במקור: נחמה ליפשיץ, חוה אלברשטיין.

לכמה מתרגומי השיר לעברית נכתבו לחנים חדשים, מאת בני נגרי, דפנה אילת ונחום היימן (ראו הפרק תרגומים לעברית להלן).

תרגומים עריכה

תרגומים לעברית עריכה

השיר זכה למספר תרגומים לעברית, שכולם הותאמו למנגינה המוכרת של פיליפ לסקובסקי: יעקב אורלנד, מרדכי סבר, בנימין טנא, נעמי שמר, מרדכי אמיתי ונתן יונתן. תרגומיהם של טנא ויונתן גם זכו ללחנים חדשים. במרבית התרגומים נקרא השיר "על הדרך עץ עומד". תרגום נוסף של השיר, העונה לשם "שיר על עץ" חובר על ידי שמואל פישר ובוצע על ידי יפה ירקוני וע"י עפרה חזה.

הידוע והאהוב בתרגומים הוא של נעמי שמר.[61] תרגום זה, שגם זכה לביצועים רבים, נכתב בשנת 1973 עבור תוכנית הרדיו "דוֹ רֶה וּמִי עוֹד", שהוקדשה לשירי יידיש מתורגמים, לבקשת חברתה של שמר, המפיקה דליה גוטמן.[62] בתרגום זה נקודה ייחודית, שבה הוא שונה מכל המתרגמים האחרים. במקור כתב מאנגר: "דריַי קיין מזרח, דריַי קיין מערב, / און דער רעשט קיין דרום", כלומר: שלוש (ציפורים פנו) מזרחה, שלוש מערבה; והנותרות – דרומה. שמר שינתה את סדר רוחות השמיים וכתבה: "אל דרום ומערב / ואולי מזרחה". לכאורה מדובר בשינוי פעוט, שאולי מתחייב מצורכי החריזה, אך בולטת משמעותו הנסתרת: הבלטת הפנייה למזרח, לארץ ישראל.
הביצוע המפורסם של תרגום זה הוא של צילה דגן, ששרה אותו באותה תוכנית הרדיו "דו רה ומי עוד", שהוקלטה בבית המורה בתל אביב ב-1973. בין הביצועים נוספים לתרגומה של שמר: ביצוע הרמוני של מיקי קם, מירי אלוני ועליזה רוזן, בתוכנית בטלוויזיה הישראלית בשנות ה-70; עוזי חיטמן וחיים משה בדואט, מלווים בתזמורת צה"ל בניצוחו של זיקו גרציאני; ותמר גלעדי (כלתה של נעמי שמר) בביצוע בלוזי מתוך התקליט "בלוז לנעמי" (2011).

בין השנים 1945–48[63] תורגם השיר על ידי יעקב אורלנד.[64][61] תרגומו של בנימין טנא, שנכתב לא יאוחר מתחילת שנות ה-60[65] והתפרסם ב-1965 ב"מעריב" וב-1967 ב"על המשמר",[66][61] נעשה גם הוא על פי המנגינה המוכרת של לסקובסקי, אך הגרסה שלו זכתה בתוך זמן קצר לשני לחנים חדשים. בשנת 1972 הלחינה את השיר דפנה אילת עבור צוות הווי תותחנים. ביצוע זה לא נכלל באף תקליט (הוא השתמר בהקלטה מתוך הופעה שנערכה באותה שנה בבית המורה בתל אביב). שנתיים לאחר מכן זכה השיר שוב ללחן חדש, הפעם מאת בני נגרי, ובוצע בפי ריקי גל בפסטיבל שירי משוררים לילדים בשנת 1974.

תרגומו של נתן יונתן[67][61] זכה אף הוא ללחן חדש, שחיבר נחום היימן. עוד תורגם השיר על ידי מרדכי אמיתי ("על הדרך עומד עץ")[68][9] וכן על ידי מרדכי סבר ("על אֵם דרך עץ עומד") – תרגום שפורסם בעיתון "דבר" לרגל ביקורו של איציק מאנגר בישראל ב-1961.[69] אשני בתים מן השיר תורגמו על ידי אידוב כהן והתפרסמו בעיתון "היום" לרגל מותו של מאנגר.[70]

להלן ארבעת הבתים הראשונים בשיר בתרגומים העבריים השונים:

על הדרך עץ עומד
(נעמי שמר)

עַל הַדֶּרֶך עֵץ עוֹמֵד
צַמַּרְתוֹ תָּשׁוּחַ
עָזָבוּהוּ צִפֳּרָיו
לְאַנְחוֹת-הָרוּחַ

אֶל דָּרוֹם וּמַעֲרָב
וְאוּלַי מִזְרָחָה
רַק הָרוּחַ תְּלַטֵּף
צַמַּרְתוֹ שֶׁשָּׁחָה

אֶל אִמִּי אֱנִי אוֹמֵר
– "נָא הַקְשִׁיבִי אִמָּא,
אַף אֲנִי צִפּוֹר אֶהֱיֶה
וְכָנָף אָרִימָה

אֶל הָעֵץ אָעוּפָה לִי
לֹא אָנוּד מִמֶּנּוּ
אֲצַיֵּץ לִי שִׁיר עָלִיז
וְאֲנַחֲמֵנוּ"

על הדרך עץ עומד
(בנימין טנא)

עַל הַדֶּרֶך עֵץ עוֹמֵד,
הוּא עוֹמֵד שָׁחוּחַ.
צִפֳּרֵי הָעֵץ כֻּלָּן
נִתְפַּזְּרוּ בָּרוּחַ.

לְמִזְרָח, לְמַעֲרָב,
וְיִתְרָן הִדְרִימוּ.
וְהָעֵץ הֻפְקַר בָּדָד
לְסוּפוֹת יָהִימוּ.

אָז לְאִמָּא סַחְתִּי כָּך:
"תְּנִי, אִמִּי, אַל פַּחַד,
וּבִן-רֶגַע אֵהָפֵךְ
לְצִפּוֹר פּוֹרַחַת.

וְאֵשֵׁב לִי עַל הָעֵץ
וּמִזְמוֹר אַנְעִימָה.
לוֹ בַּחֹרֶף נֶחָמָה
הוּא יְהִי, הוֹי אִמָּא".

על הדרך עץ עומד
(נתן יונתן)

עַל הַדֶּרֶך עֵץ עוֹמֵד
שָׁם עוֹמֵד כָּפוּף הוּא,
צִפֳּרֵי-הָעֵץ כֻּלָּן
מִתּוֹכוֹ יָעוּפוּ.

לַמִּזְרָח, לַמַּעֲרָב,
לַדָּרוֹם, פָּרָחוּ.
אֶת הָעֵץ, לַסְּעָרָה,
לְבַדּוֹ זָנָחוּ.

"אִמָּא, אַל תַּפְרִיעִי אַתְּ",
לָהּ אָמַרְתִּי כָּכָה,
"אָז אִמִּי, בְּרֶגַע-קָט
כְּצִפּוֹר אֶפְרָחָה.

עַל הָעֵץ אֲנִי אֵשֵׁב
וְאוֹתוֹ אָנִיעַ
כָּל הַחֹרֶף אֲיַשֵּׁן
בְּנִגּוּן מַרְגִּיע".

על הדרך עץ עומד
(יעקב אורלנד)

עַל הַדֶּרֶך עֵץ עוֹמֵד,
שַׁח הוּא וְנִדָּף הוּא,
כָּל הַצִּפָּרִים בָּעֵץ
מִקִּנָּם כְּבָר עָפוּ.

עָפוּ קֶדֶם, עָפוּ יָם,
וְהִרְחִיקוּ שׂוּחַ,
וְיָתֹם נִשְׁאָר הָעֵץ
וּמֻפְקָר לָרוּחַ.

אָז אֲנִי לְאִמָּא שָׂח:
"לוּ הִפְנֵית עֵינַיִם,
וְהָפַכְתִּי לִי מִיָּד
לְצִפֹּר-כְּנָפַיִם.

עַל הָעֵץ אֵשֵב לִי שָׁם,
בֵּין עַנְפֵי הָאֹרֶן,
וְאַרְדִּים אוֹתוֹ בְּשִׁיר,
בְּנִגּוּן שֶׁל חֹרֶף."

על אם דרך עץ עומד
(מרדכי סבר)

עַל אֵם דֶּרֶך עֵץ עוֹמֵד
וְלָאָרֶץ שָׁח הוּא
צִפֳּרֵי הָעֵץ כֻּלָּן
עָפוּ וּפָרָחוּ.

הִתְפַּזְּרוּ לָעֲבָרִים
וְהָעֵץ הִשְׁאִירוּ, -
לְבָדָד הֵן אֶת הָעֵץ
לַסּוּפָה הִפְקִירוּ.

- שִׁמְעִי, שַׂחְתִּי לְאִמִּי:
אִם לֹא תַּפְרִיעִינִי -
חַת וּשְׁתַּיִם וַאֲנִי
עוֹף-כָּנָף הִנֵנִי!

עַל הָעֵץ אֵשֵׁבָה לִי
וּבַחֹרֶף, אִמָּא
אֲעַרְסֵל אוֹתוֹ בִּדְמִי
וְשִׁירִים אַנְעִימָה...

על הדרך עומד עץ
(מרדכי אמיתי)

עַל הַדֶּרֶך עוֹמֵד עֵץ,
עוֹמֵד הוּא שָׁחוֹחַ,
כָּל הַצִּפָּרִים מֵעֵץ
כְּבָר פָּרְחוּ פָּרֹחַ.

שָׁלֹש – קֵדְמָה, שָׁלֹש – יָמָהּ
דָּרוֹמָה - כָּל הַשְּׁאָר
וְהָעֵץ נִשְׁאַר בּוֹדֵד
לַסּוּפוֹת מֻפְקָר.

לְאִמִּי אַגִּידָה אָז:
"אִמָּא רְחִימָאִית,
תְּנִינִי וְאֶהֱפֹךְ צִפּוֹר
כַּאן, אַחַת וּשְׁתַיִם"

"וְאֵשֵב לִי עַל הָעֵץ
וְאָשִׁיר מִזְמוֹר לוֹ
וְעַרְשׂוֹ אָנִיעַ לוֹ
חֹרֶף עַד יַעֲבֹר לוֹ."

שיר על עץ

(שמואל פישר)

שיר על עץ, עץ בודד, עץ שיקמה ברוח.

כל ציפור, כל אדם בצילו ינוח.

כל אדם בערבה את העץ יודע,

אין שני לו במדבר הוא ידיד ורע.

כי העץ כאם טובה עת יפרוש כנפיים,

הוא מגן מכל פיגעי ארץ ושמיים.

אמא, עץ מה טוב לבנך על בירכיו לכרוע

ואמצא פה בחיקו אושר ומרגוע.

ויצוא יצא הבן אל מרחבי הנגב

בזיעת אפיו הישקה רגב אחר רגב

בקיריה הרחוקה אם זקנה אוהבת

אל בנה בערבה מיכתבה כותבת

"הישמר בני היקר ממוקש ותייל,

אלוהים ישמור אותך מצינת הליל,

עטוף סוודר וצעיף, גוזלי ברוח,

בירכתי שלוחה לך, בצל העץ תנוח".

ובפרוץ ליל קרבות, ליל דמים וסער,

מול האופל, מול הליל, יעמוד הנער

את העץ היקר יד אויב עוקרת

והבן שוב קורא מאימו איגרת:

"אל יאוש גוזלי, צוו זה מגבוה,

גם עצים וגם תיקווה עוד תוסיף לנטוע.

על אפה וחמתה של יד זו הפושעת,

עוד יצמח בערבה עץ חיים ודעת"

תרגומים לשפות נוספות עריכה

השיר תורגם לפולנית ("Na drodze stało drzewo") על ידי המשורר הפולני ממוצא יהודי אנטוני סלונימסקי. סלונימסקי, שלא ידע יידיש, ככל הנראה תרגם את השיר בשיתוף פעולה עם מאנגר עצמו, שאותו פגש בלונדון בימי המלחמה. השיר פורסם לראשונה ב-1945 בירחון הספרותי בשפה הפולנית שערך סלונימסקי, "נובה פולסקה" (Nowa Polska, פולין החדשה).[71]

השיר תורגם מספר פעמים לאנגלית: בידי מארי ב' יפה בכתב העת הספרותי Poet Lore (אנ')‏ ("On The Way There is a Tree"),[72] בידי סטיבן גארין ("On the Road There Stands a Tree"),[73] בידי מתרגם ששמו הושמט באנתולוגיה ישראלית לשירי עם ביידיש,[74] באנתולוגיה אמריקאית לפזמוני יידיש בעריכת איצ'ה גולדברג ("A Tree Stands on the Road")[75] ובידי ליאונרד וולף (אנ')‏ ("There is a Tree That Stands");[76] מספר פעמים לגרמנית – בידי מנפרד וינקלר ("Steht ein Baum auf dem Weg"),[77] בידי אנדריי יֶנדרוש, אלפרד מרגול-שפרבר והוברט ויט ("Dicht am Weg steht ein Baum";‏ 1999)[78] ובידי אפרת גל־עד ("Auf dem Weg steht ein Baum";‏ 2004);[79] לצרפתית על ידי שארל דובזינסקי (אנ')‏ ("Sur la route se dresse un arbre");[80] וכן לרוסית ("В поле деревце одно",‏ "У дороги стоит дерево").

עיבוד קולנועי עריכה

בשנת 1980 עובד השיר לסרט הנפשה קצר אמריקאי בשם The Bent Tree (העץ הכפוף) בבימויה של סאלי הקל (Heckel)‏ (8 דק', עם גרסה בת 4 דק').[81]

לקריאה נוספת עריכה

  • דב סדן, "על אם הדרך: לדרכו של שיר עם ושלוחותיו", בספרו בצאתך ובאהלך: מנין חקרי-ספרות, תל אביב: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1966, עמ' 74–97. (הגרסה הראשונה נדפסה בהמשכים מעל גיליונות הפועל הצעיר, תשי"ט)
  • י. וויינשענקער (רו'), "דאָס פֿאָלקסליד וואָס האָט אינספּירירט פּאָעטן", די צוקונפט, פברואר 1972, 68–74. (יידיש: שיר העם שעורר השראה במשוררים)
  • י"ח בילצקי, איציק מאנגר: פרקי מסה, תל אביב: ישראל בוך, תשל"ו 1976, הפרק "בעקבי השיר העממי", עמ' 272–275 (נדפס שוב בספרו פרוזדור וטרקלין בבית יידיש: מסות, תל אביב: פפירוס, תשמ"ח 1988, עמ' 66–70)
  • הרצליה רז, "על השביל עץ עומד", מעגלי קריאה 6 (תשל"ט), 21–28.
  • מנשה גפן, "על אם-הדרך עץ עומד", בספרו גילגולי מוטיבים בפולקלור ובספרות, ירושלים: ר' מס, תשנ"ב 1991, עמ' 1–6.
  • Sigrid Jørgensen, “Itzik Manger und seine Vögel,” in: Walter Röll und Simon Neuberg (Hrsg.), Jiddische Philologie. Festschrift für Erika Timm, Tübingen: Max Niemeyer, 1999, pp. 273-284. (גרמנית: איציק מאנגר וציפוריו)

קישורים חיצוניים עריכה

ביצועים:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ לשמו המקורי של השיר ראו פרסום השיר והתקבלותו להלן.
  2. ^ לדברי לאה גרפינקל, השיר היה יקר לרבים "שעזבו מבעוד מועד את אירופה והותירו מאחוריהם את העולם הישן. למחרת החורבן, התברר כמובן שהעולם הישן אבד. [השיר] קיבל מעתה משמעות חדשה ומצמררת בעבור אלה שהתייסרו על שהשאירו את ההורים הזקנים לבדם ועזבו מי לאמריקה, מי לארץ-ישראל ומי למקומות אחרים." (לאה גרפינקל, שבע אמהות, תל אביב: לייוויק פארלאג; אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל, 2007 (להלן: "גרפינקל, "שבע אמהות"), עמ' 14).
  3. ^ ש"מ גינזבורג ופ"ש מארק (ליקטו, ערכו והקדימו מבוא), Еврейскія народныя пѣсни въ Россіи / יידישע פאלקסלידער אין רוסלאנד, סנקט פטרבורג: ווסחוד, 1901, עמ' 14.
  4. ^ עדות מעניינת על כך שהשיר הושר בוורשה בין השנים 1911–1913 השתמרה בספר זיכרונותיו של אלחנן צייטלין, "אין אַ ליטעראַרישער שטוב" (בבַּית ספרותי; ורשה 1937). צייטלין (1902–1942), לימים עיתונאי ידוע ביידיש שנספה בשואה, היה אז כבן עשר, אך זכר היטב את המסיבה הספרותית שערכו תלמידותיו ה'קוּרְסִיסְטִיוֹת' של המחנך יצחק אלתרמן. במהלך הסעודה, שבה השתתפו בין השאר אביו-שלו (הסופר והוגה הדעות הלל צייטלין) וגם הסופר י"ל פרץ, החל אחד המורים לשיר את השיר על העץ הכפוף. כך תרגם את דבריו דן מירון:
    איזה מורה עברי – שאת שמו איני זוכר אבל אני זוכר את מראהו: גבוה, צנום, עם פנים שחומים-חולניים ועיני מזרח חמות-בוערות – החל לשיר בקול שקט-חמים:
    על אם הדרך עץ עומד / כפוף הוא ושחוי / נוסע יהודי לארץ ישראל / קדורני ובכוי. // אוי, ריבונו של העולם, / הבה נתפלל מנחה. /כשיהודים יסעו לארץ ישראל / רבה תהיה השמחה.
    הסתכלתי בפרץ – הוא היה עצוב. עיניו נצצו בלחות, הביטו לאי-שם, למרחוק. הוא הימהם משהו מתחת לשפמות. לפתע הניע את ראשו הגדול באחת, כאילו התעורר משינה, או כאילו נזכר במשהו. לאט קם מעם השולחן, לא אמר דבר, ניגש אל החלון והחל לתופף על השמשה, שחשכת הלילה נשקפה בעדה. אז פנה אל הדלת ויצא והקורסיסטיות בעקבותיו. (דן מירון, פרפר מן התולעת: נתן אלתרמן הצעיר – אישיותו ויצירתו – מחזורי שיחות, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"א 2001, עמ' 25–26; ובמקור: אלחנן צייטלין, אין א ליטערארישער שטוב: (בילדער, באגעגענישן, עפיזאדן), בואנוס איירס: צענטראל-פארבאנד פון פוילישע יידן אין ארגענטינע ('דאס פוילישע יידנטום'), 1946, עמ' 65).
    בהמשך (עמ' 138) כתב אלחנן צייטלין על השערה רווחת, שמחבר השיר המפורסם 'אויפֿן באַרג שטייט אַ בוים' הוא פעיל ציוני צעיר ונלהב ושמו מאיר דוד יונגשטיין (~1882–1929), סגן יו"ר ההסתדרות הציונית באוטבוצק (קברו של מאיר דוד יונגשטיין במאגר המידע של בתי הקברות היהודיים בפולין; מאיר דוד יונגשטיין, היינט, מודעת אבל, 18 באוגוסט 1929; ענטהילונג פון א מצבה אויפ'ן קבר פון פערשטארבענעם ציוניסטישען עסקן מאיר דוד יונגשטיין ז"ל, היינט, 7 באוגוסט 1930). דב סדן דחה את "הסברה הקוריוזית הזאת", וגרס כי מדובר בשיר-עם עתיק יומין שמחברו אינו ידוע (סדן, "על אם הדרך: לדרכו של שיר עם ושלוחותיו", בספרו בצאתך ובאהלך: מנין חקרי-ספרות, תל אביב: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1966 (להלן: "סדן, בצאתך ובאהלך"), עמ' 76). סדן גם התפלמס עם הדעה הרואה בשיר זה "שיר ציוני", וטען כי אין קשר בין השיר לבין הציונות או אפילו חיבת ציון, אלא בסך הכול מדובר כאן על "נסיעת יהודי לארץ ישראל וייחולם של שאינם-נוסעים שיסעו גם הם, והוא דבר שכל תאריך מוקדם שנקבע לו, יש מוקדם ממנו" (עמ' 77).
    אנקדוטה מעניינת סיפר המוזיקולוג והמלחין מנשה רבינא, שבשנת 1959 הוזמן לפולין הקומוניסטית להרצות על השיר היהודי העממי. העסקנים היהודים הקומוניסטים, שנכחו בהרצאתו הראשונה בוורשה, מחו בתוקף על שהוא כלל בהרצאתו את השיר 'אויפֿן וועג שטייט אַ בוים', משום שראו במילים "נוסע יהודי לארץ ישראל" תעמולה ציונית נסתרת. הם פסלו כמעט כל שיר שרבינא השתמש בו, בין משום שנרמזו בו געגועים למולדת, בין משום שנזכר בו שמו של הקדוש ברוך הוא, בין מחשש להעלבת ה'גוי'. אבל דווקא השיר הפרודי, על היהודי שמטליא מכנסיים בארץ ישראל, הוכשר בעיניהם, משום שראו בו שיר בונדיסטי אנטי-ציוני (מנשה רבינא, "נוסע יהודי לארץ ישראל", הפועל הצעיר, נב, 39 (י' בסיוון תשי"ט), עמ' 22–23; הקטע מובא ב חלק א' של רשימתו של דוד אסף).
  5. ^ זיוה שמיר, בין כנות להתחכמות – על שיר-העם של ביאליק "תרזה יפה", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי יח (תשנ"ו), 110, ב-JSTOR‏ (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
  6. ^ השיר פורסם לראשונה בעיתון הצפירה (ז. שניאור, על אם הדרך: (משירי עם), הצפירה, עמ' 6, 24 במאי 1917), אך בהדפסה זו נשמטו שני בתים, אשר נדפסו מאוחר יותר במהדורות השונות של שירי שניאור, כגון: שירי ז. שניאור, כרך א: "שירים, תרס"א–תש"ה", תל אביב: עם עובד, תשי"א, עמ' קע–קעא (לטקסט המלא ראו: מילות השיר "על אם הדרך עומד עץ" והאזנה לו, באתר זמרשת).
  7. ^ סדן, בצאתך ובאהלך (1966), עמ' 82.
  8. ^ ח"א פרידלנד, שירי עם: (מעזבונו); הקדמה: ישראל אפרת; מבוא והבאה לדפוס: חיים אורלן, תל אביב: מ' ניומן; הוצאת עֹגֶן שליד ההסתדרות העברית באמריקה; לשכת החינוך היהודי בקליבלנד, 1963, עמ' 27.
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 לטקסט המלא ראו: דוד אסף‏, מסע מן הכורסא: בעקבות 'על הדרך עץ עומד' (ג), בבלוג "עונג שבת", 29 במאי 2014.
  10. ^ לטקסט המלא ראו: מילות השיר "על השביל עץ עומד" והאזנה לו, באתר זמרשת.
  11. ^ מילות השיר "על אם הדרך (עממי יידי)" והאזנה לו, באתר זמרשת.
  12. ^ לתרגומים ושילובים נוספים ראו סדן במאמרו שלעיל, בתוך בצאתך ובאהלך (1966), עמ' 79 ואילך.
  13. ^ בן-ציון תומר, ילדי הצל: מחזה בשתי מערכות, תל אביב: עמיקם, 1963, 43.
  14. ^ בהמשך כונס בספרו בצאתך ובאהלך: מנין חקרי-ספרות, תל אביב: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1966, עמ' 74–97.
  15. ^ השיר כונס בספרו של ז. שניאור, ‏פֿערציק יאָר: לידער און פּאָעמען, 1903–1944, ניו יורק: יידישער נאציאָנאלער ארבעטער-פארבאנד, תש"ה 1945, עמ' 141, בארכיון האינטרנט.
  16. ^ מרדכי סברדליק, 'על אם הדרך', דבר, 23 בדצמבר 1938.
  17. ^ אברהם שלונסקי, 'לֵךְ-לְךָ', הַשִּׁלֹּחַ מו, א (ניסן תרפ"ו), עמ' 75–76.
  18. ^ אברהם שלונסקי, "לך לך...", בַּגַּלְגַּל: שירים ופואימות, תל אביב: דבר, תרפ"ז, עמ' קס–קסא.
  19. ^ מילות השיר "שיר על עץ" והאזנה לו, באתר זמרשת.
  20. ^ מאיר נוי, מעיני הזמר: השפעות לחנים יהודיים ממזרח אירופה על הזמר העברי, [תל אביב?]: אם אין אני לי מי לי, תשנ"ט, עמ' 132.
  21. ^ נתן א., הטור השביעי | על אם הדרך, דבר, 4 באפריל 1947. וראו את שכתב חיים גורי על השיר: ח–גי, מה אומרים | "על אם הדרך", דבר, 13 בינואר 1972 (מובא אצל: דוד אסף‏, מסע מן הכורסא: בעקבות 'על הדרך עץ עומד' (ג), בבלוג "עונג שבת", 29 במאי 2014).
  22. ^ וראו יעקב בר-און, ‏"על אם הדרך": חיה ארד על השיר שעיצב את חייה, באתר מעריב אונליין, 26 בנובמבר 2014.
  23. ^ 1 2 Efrat Gal-Ed, Niemandssprache. Itzik Manger – ein europäischer Dichter, Berlin: Jüdischer Verlag im Suhrkamp Verlag, 2016, p. 375.
  24. ^ 1 2 3 איציק מאנגער, "דער גורל פון א ליד", דער וועקער (ניו יורק), 1 בפברואר 1960. כונס בכל כתביו: איציק מאנגער, אויסגעקליבענע שריפטן: לידער, פּראָזע, עסייען, מעמוארן, בואנוס איירס: ליטעראטור געזעלשאפט ביים ייוואָ ('מוסטערווערק פון דער יידישער ליטעראטור'), תש"ל, עמ' 339–349 (ונדפס שוב בתוך: איציק מאנגער, שריפטן אין פראזע, תל אביב: פארלאג י"ל פרץ, תש"ם 1980, עמ' 390–396). בתרגום עברי: איציק מאנגר, גלגולו של שיר, מעריב, 17 בפברואר 1960.
  25. ^ איציק מאנגער, "ליד", די צוקונפֿט 43, גיליון 5, יוני 1938, עמ' 322.
  26. ^ איציק מאנגער, ‏אויפן וועג שטייט א בוים, וואלקענס איבערן דאך: (ליד און באַלאַדע), צ'רנוביץ – ורשה – לונדון: אליינעניו, 1942, עמ' 19–20, בארכיון האינטרנט.
  27. ^ מאנגר אמנם מכנה את ההוצאה 'אַליינעניו' (צורת חיבה של 'אליין', לבד) – כך נהג כבר בוורשה כשהוציא את ספריו לאור בעצמו – אולם בלונדון הספר הופק ונדפס על ידי בנציון מרגוליס (אביה של אליס שלוי). הפקת הספר הייתה חלק ממאמציו של מרגוליס לעודד את מאנגר, שלא מצא בלונדון סביבה יידישאית והסתובב חסר פרוטה ומיואש. מרגוליס שילם את כל ההוצאות של ההפקה היקרה (כריכת פשתן עם הטבעת זהב) ותמך במאנגר שנים ארוכות (Gal-Ed, Niemandssprache (2016), p. 483; וראו גם שם, עמ' 375–376).
  28. ^ איציק מאנגער, ‏אויפן וועג שטייט א בוים, ליד און באַלאַדע, ניו יורק: איציק-מאנגער-קאָמיטעט, 1952, עמ' 369–370, בארכיון האינטרנט.
  29. ^ 1 2 Gal-Ed, Niemandssprache (2016), p. 694.
  30. ^ איציק מאנגר קורא את שירו "אויפן וועג שטייט א בוים", מתוך התקליט "איציק מאנגער לייענט איציק מאנגער" (איציק מאנגער קורא איציק מאנגער), תל אביב: סי.בי.אס., 1966, באתר YouTube.
  31. ^ 1 2 Seth L. Wolitz with Zilla Jane Goodman, “Jewish Warsaw,” in: Marcel Cornis-Pope, John Neubauer (eds.), History of the Literary Cultures of East-central Europe: Junctures and Disjunctures in the 19th and 20th Centuries, Vol. II, Amsterdam - Philadelphia: John Benjamins Pub Co., 2010, p. 210.
  32. ^ וכך סיפר למאנגר בפולין שלאחר המלחמה מארק אדלמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה:
    גטו ורשה לחם וגסס. כדי להכריע את לוחמי הגטו התחילו הגרמנים להטיל פצצות תבערה אל הבתים. החום היה ללא נשוא. אלפי יהודים נשרפו בבתים, הנשק והתחמושת נתמעטו. רבים מאנשי מגיני אזור המברשות כבר נפלו בקרב. לאחרונים ששרדו היה מוצא לצאת מן הבונקרים להבקיע אל ביבי השפכים ולצאת דרכם אל הצד הפולני.
    בצאתם מן הבונקרים נבוכו לרגעים. להבות הבתים עלו מעברים, כל הגטו היה גוש אש אחד. כך היה בוודאי מראה ירושלים כאשר הציתוה הרומאים. כך בוודאי היה מראה רומא כאשר הציתה נירון.
    והנה דקלמה אחת הבחורות שבקבוצתנו את שירך: "אויפן וועג שטייט א בום, שטייט ער איינגעבויגן, אלע פייגל פונם בוים, זיינען זיך צעפלויגן..."
    דקלמה? לא. לא דקלמה. בקושי, בקושי מלמלה – אך הכל שמעו. כל אשר בקבוצה חשו, כי הציפורים שעפו התפזרו מן העץ. לא סתם ציפורים הן, אלא אבא, אמא, אחים ואחיות, חברים וידידים. היפות שבציפורי יהדות פולין.
    הבקיעו את הביבים. לא כל אנשי הקבוצה הגיעו, רבים נפלו בדרך.
    והיא, הבחורה? מן הראשונים היתה בנופלים. היא לא הגיעה. באותו שיר נפרדה מאיתנו. מן העולם. אלע פייגעל פונם בוים זיינען זיך צעפלוייגן...
    מאנגר הגדיר אנקדוטה זו "מעשה שהסעירני והתמיהני [...] הסיפור הפאתטי [=מלא פאתוס] ביותר ששמעתי מימי בקשר לשיר", והעיר: "השיר עצמו שייך עתה לאותה בחורה יהודייה אלמונית מגטו ורשה. היא קידשה אותו ברגעיה האחרונים, לאור להבות הגטו. הבחורה היהודייה והשיר היהודי." (איציק מאנגר, גלגולו של שיר, מעריב, 17 בפברואר 1960).
  33. ^ Gila Flam, Singing for Survival: Songs of the Lodz Ghetto, 1940-1945, Ann Arbor, Mich.: U.M.I., 1992, p. 174.
  34. ^ לאה גרפינקל, "על שלושה דיאלוגים עם אם", מראה: כתב עת לספרות, אמנות והגות יהודית, 9 (תשרי תשע"ה, ספטמבר 2014) (להלן: "גרפינקל, על שלושה דיאלוגים"), 65.
  35. ^ בתרגומיהם העבריים של יעקב אורלנד ונעמי שמר, וכן בחלק מהביצועים בשפת המקור, מסתיים השיר בחזרה על בית א', כלומר שנים-עשר בתים בסך הכול.
  36. ^ הציפורים בשיר נדדו מן הצפון האירופי הקר: שלוש מהן עפו לכיוון מזרח, שלוש לכיוון מערב, והיתר – הרוב, כנראה – דרומה.
  37. ^ 1 2 י"ח בילצקי, הפרק "בעקבי השיר העממי", איציק מאנגר: פרקי מסה, תל אביב: ישראל בוך, תשל"ו 1976 (להלן: "בילצקי, איציק מאנגר"), עמ' 275 (נדפס שוב בספרו פרוזדור וטרקלין בבית יידיש: מסות, תל אביב: פפירוס, תשמ"ח 1988, עמ' 69–70).
  38. ^ 1 2 יצחק בקון, צופה הייתי בעינו של עולם: שירת ביאליק מרזי לילה (תרנ"ט) עד הקיץ גוע (תרס"ה), ירושלים: כרמל, תשס"ד 2004 (להלן: "בקון, צופה הייתי"), עמ' 146.
  39. ^ לאה גרפינקל מזהה יסוד אדיפלי נוסף בדיאלוג, בצירוף "איציק קרוין" (איציק עטרת ראשי) שהאם פונה בו לבנה. בהמשך. "קְרוֹיְן", שפירושו כתר, הוא שם חיבה ביידיש, אך גרפינקל מציעה כי "השימוש בו גם מרמז על הדיאלוג האדיפלי בו התחיל הגוזל. אדיפוס, כזכור, חבש את הכתר לראשו ונשאר עם אימו עד לסוף המר" (גרפינקל, "על שלושה דיאלוגים" (2014), 65–66).
  40. ^ גרפינקל, "על שלושה דיאלוגים" (2014), 65–66).
  41. ^ "לימים כאמור, קיבלו סופות אלו את משמעותן הנוראה: הן אלה שהחריבו את העולם הישן ואיש לא נותר בו כדי להגן עליו" (שם, שם).
  42. ^ גרפינקל, שבע אמהות (2007), עמ' 14–15.
  43. ^ גרפינקל, "על שלושה דיאלוגים" (2014), 66.
  44. ^ גרפינקל, שבע אמהות (2007), עמ' 64.
  45. ^ 1 2 גרפינקל, שבע אמהות (2007), עמ' 48.
  46. ^ מובא אצל: נתן יונתן, בין פאתוס לאירוניה: הערות אחדות על מאנגער ושירתו, 'מאזנים' נז, 4 (תשמ"ד), 29, באתר JSTOR (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
  47. ^ איציק מאנגער, ‏פעלקער זינגען, ורשה: ח. בזשאָזא, 1936, בארכיון האינטרנט.
  48. ^ נתן יונתן, בין פאתוס לאירוניה: הערות אחדות על מאנגער ושירתו, 'מאזנים' נז, 4 (תשמ"ד), 29–30, באתר JSTOR (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
  49. ^ Ruth R. Wisse, “Itsik Manger: Poet of the Jewish Folk,” Jewish Heritage, 12 (29) (Spring 1970), pp. 30, 35.
  50. ^ בילצקי, איציק מאנגר (1976), עמ' 272.
  51. ^ לדיון נרחב במוטיב הציפור של מאנגר ראו: Sigrid Jørgensen, “Itzik Manger und seine Vögel,” in: Walter Röll und Simon Neuberg (Hrsg.), Jiddische Philologie. Festschrift für Erika Timm, Tübingen: Max Niemeyer, 1999, pp. 273-284.
  52. ^ חיים שלמה קאזדאן, ‏די לעצטע תקופה אין איציק מאנגערס לעבן און שאפן: (1939–1969), מקסיקו סיטי: שלמה מענדעלסאָן פאנד ביי דער געזעלשאפט פאר הילף און קולטור ('Ensayos literarios'),‏ 1973, עמ' 151, בארכיון האינטרנט; מובא אצל שלמה נש, "איציק מאנגר, פויגלמן ושאלת האנטי-גיבור", בתוך: אבנר הולצמן (עורך), ממרכזים למרכז : ספר נורית גוברין, תל אביב: מכון כץ לחקר הספרות העברית – בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג – אוניברסיטת תל אביב, תשס"ה 2005 (להלן: "נש, איציק מאנגר"), עמ' 474).
  53. ^ "מטווס הזהב המפורסם מערש ילדותו עד התמונה המלבבת של שנות הנעורים (בשיר "קינדער יאָרן"), אשר בניסוח המקורי הבלתי נשכח "קליינע יידישע יינגלאך / בארוויס און אָפּגעריסן, / זיי פייפן ווי די פייגל, / און ווילן פון גאָרניט וויסן" ובתרגום: "ילדים יהודים קטנים, / יחפים ובבגד בלוי, / מציצים כמו עפרונים, / לא רוצים לדעת מכלום."" (נש, "איציק מאנגר" (2005), עמ' 475).
  54. ^ נש, "איציק מאנגר" (2005), עמ' 474.
  55. ^ נש, "איציק מאנגר" (2005), עמ' 475–476. "עַל חָרְבוֹתֶיהָ שֶל פּוֹלִין / רוֹחֶפֶת צִפּוֹר עֲנָקִית / יוֹשֶבֶת 'שִבְעָה' בַּשָמַיִם / וְאֵבֶל-כְּנָפֶיהַ מַרְתִּית." (איציק מאנגר, משירי טוָּס הזהב; בתרגומו של יעקב אורלנד, ירושלים: כרמל, תשנ"ו 1995, עמ' 44.
  56. ^ לדברי נש, "ציפורו המפורסמת ביותר של מאנגר, טווס הזהב (די גאָלדענע פאווע) אוצרת בתוכה את רוח הנוסטלגיה של "ימי האתמול" ("די נעכטיקע טעג"), אולם אין זו נוסטלגיה עקרה גרידא. טווס הזהב מגלם בתוכו את כוח האלמוות שביהדות, את סוד הקיום ואת הוד האנושיות הנשגבה באופטימיותה גם על סף הכיליון." (נש, "איציק מאנגר" (2005), עמ' 476).
  57. ^ גרפינקל, שבע אמהות (2007), עמ' 14.
  58. ^ חיים נחמן ביאליק, לבדי, תמוז תרס"ב, בפרויקט בן-יהודה. גם אצל ביאליק ניתן למצוא ציפורים פיוטיות רבות, כמו בשירו הראשון שפורסם, "אל הציפור", וב"טווס זהבי" (המקביל ל"טווס הזהב" של מאנגר).
  59. ^ 1 2 בקון, צופה הייתי (2004), עמ' 147.
  60. ^ למידע נוסף עליו ראו זלמן זילבערצווייג (עורך), לעקסיקאָן פֿון ייִדישן טעאַטער, כרך ב', ורשה 1934, עמ' 1004.
  61. ^ 1 2 3 4 לטקסט המלא ראו: דוד אסף‏, מסע מן הכורסא: בעקבות 'על הדרך עץ עומד' (ב), בבלוג "עונג שבת", 16 במאי 2014.
  62. ^ התרגום נדפס בספרה של נעמי שמר ספר גימל; עיצוב ועריכה: עמוס רודנר, תל אביב: לולב, 1982, שיר מס' 34; ושוב בספרה סימני דרך: 121 שירים נבחרים, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, תשס"ג 2003, עמ' 115.
  63. ^ על פי: רב הלילה רב שירנו: משירי הזמר של יעקב אורלנד; עריכה והנחיה: נחומי הרציון; כתב וארגון: אילנה האי, בני שמעון: מועדון הזמר האזורי (מס' 66), תשנ"ג 1992, בהתאם ל רשומה זו בקטלוג הספרייה הלאומית.
  64. ^ נדפס בתוך: היו לילות: שירי הזמר של יעקב אורלנד, תל אביב: תמוז, 1985, עמ' 76; ושוב בתוך: איציק מאנגר, משירי טוָּס הזהב; בתרגומו של יעקב אורלנד; איורים: אודרי ברגנר, ירושלים: כרמל, תשנ"ו 1995, עמ' 53–55.
  65. ^ מילות השיר "על הדרך עץ עומד (תרגום בנימין טנא)" והאזנה לו, באתר זמרשת.
  66. ^ איציק מאנגר, על הדרך עץ עומד, מעריב, עברית: בנימין טנא (מוסף של חג, פסח תשכ"ה), 16 באפריל 1965; איציק מאנגר, "על אם הדרך עץ עומד"; תרגם: ב. טנא, על המשמר, 20 באוקטובר 1967; נדפס שוב בכרך תרגומיו לשיריו של איציק מאנגר, שירים ובלדות; עברית: בנימין טנא, תל אביב: על המשמר, תשכ"ט 1968, עמ' 219–221.
  67. ^ איציק מאנגר, "על הדרך עץ עומד"; תרגם: נתן יונתן, מוספי חג פסח תשמ"ג של מעריב ועל המשמר, 28 במרץ 1983 (על פי מרדכי (מוטי) נייגר, מוספי הספרות ועיצוב התרבות הישראלית: מוספי הספרות בעיתונות היומית הישראלית 1948–1995 כיוצרי תמורות וכמשקפי תופעות בתרבות, בחברה, בעיתונות ובספרות עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1999, עמ' 224). בהמשך נדפס בתוך: איציק מאנגער, מבחר שירים; תרגם מיידיש: נתן יונתן, ירושלים: כתר ('שירה'), 1986, עמ' 58–60; וכן בתוך: איציק מאנגר, האור והזהב; מיידיש: נתן יונתן, תל אביב: קשב לשירה, תש"ע 2010, עמ' 50–51.
  68. ^ נדפס בתוך: איציק מאנגר, לְבָנָה אֲדֻמָּה עַל גַּג מַכְסִיף; תרגם, כתב ואייר: מרדכי אמיתי, תל אביב: המנורה, תשל"ה, עמ' 15–16.
  69. ^ איציק מאנגר, על אם דרך עץ עומד, דבר, עברית: מ. סבר (מוסף לספרות ולאמנות), 29 בספטמבר 1961.
  70. ^ הובא בתוך מאמרו של אידוב כהן, "כלי-זמר אחרון של נשמת היידיש, היום, 21 במרץ 1969.
  71. ^ על פי דוד לאזר, סלונימסקי תרגם את השיר "לפי תרגום מילולי בפרוזה [...] ותירגם אותו כפי שרק משורר גדול מסוגל לתרגם משורר גדול אחר" (דוד לאזר, מסה ומריבה: פיליטונים ספרותיים, תל אביב: המנורה, תשל"א 1971, עמ' 167). ועל תרגום זה לפולנית ראו עוד דבריו של מאנגר עצמו: איציק מאנגר, גלגולו של שיר, מעריב, 17 בפברואר 1960.
  72. ^ “On The Way There is a Tree”; translated from the Yiddish by Marie B. Jaffe, Poet Lore, 60,4 (1965), 370.
  73. ^ “On the Road There Stands a Tree”; translated by Stephen Garrin, in: Howard Schwartz and Anthony Rudolf (eds.), Voices within the Ark, New York: Avon, 1980, p. 307.
  74. ^ אנתולוגיה לשירי עם ביידיש, ירושלים: מאגנס, (כרך ב, תשמ"ד, עמ' 112; כרך ז, תשס"ד, עמ' 5.
  75. ^ “A Tree Stands on the Road,” in: Itche Goldberg (ed.), לאָמיר קינדער זינגען / Let's Sing a Yiddish Song; illustrated by Herbert Kruckman, 2nd rev. ed., New York, N.Y.: Kinderbuch Publications, 1985, pp. 216-218.
  76. ^ “There is a Tree That Stands,” in: Irwing Howe, Ruth R.Wisse, and Khone Shmeruk (eds.), The Penguin Book of Modern Yiddish Verse, New York: Viking, 1987, pp. 588-590; נדפס שוב בתוך: The World According to Itzik: Selected Poetry and Prose; translated and edited by Leonard Wolf, New Haven, CT: Yale University Press, 2002, pp. 102-104.
  77. ^ Steht ein Baum auf dem Weg, באתר Neue Sirene.
  78. ^ “Dicht am Weg steht ein Baum,” in: Itzik Manger, Ich, der Troubadour. Lieder, Balladen und Prosa; aus dem Jiddischen von Andrej Jendrusch, Alfred Margul-Sperber und Hubert Witt, Berlin: Edition Dodo, 1999.
  79. ^ “Auf dem Weg steht ein Baum,” in: איציק מאַנגער, טונקל-גאָלד: לידער / Itzik Manger, Dunkelgold: Gedichte: Jiddisch und deutsch; herausgegeben, aus dem Jiddischen übersetzt und mit einem Nachwort versehen von Efrat Gal-Ed; mit Umschrift des Jiddischen, Dritte, durchgesehene und erweiterte Aufl., Berlin: Jüdischer Verlag im Suhrkamp Verlag, 2016, pp. 242-245 (מהדורה ראשונה: 2004).
  80. ^ Itsik Manger, “Sur la route un arbre”, inL Charles Dobzynski (ed.), Le miroir d’un peuple :anthologie de la poésie yidich, 1870-1970, Paris: Gallimard, 1971, pp. 357-358.
  81. ^ The Bent Tree, National Center for Jewish Film.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=על_הדרך_עץ_עומד&oldid=37982570"