אוסקר נימאייר

אדריכל ברזילאי

אוסקַר ריבֵּיירוֹ דֶה אָלְמֵיידָה נִיֶמַאייר סוֹאַרֶס פִילְיִוֹפורטוגזית: Oscar Ribeiro de Almeida Niemeyer Soares Filho;‏ 15 בדצמבר 19075 בדצמבר 2012) היה אדריכל ברזילאי, ככל הנראה ממוצא יהודי (להלן), אחד החשובים והמשפיעים ביותר בקרב הזרם המודרניסטי וממשיכיו באדריכלות הסגנון הבינלאומי.

אוסקר נימאייר
Oscar Niemeyer
אוסקר נימאייר
אוסקר נימאייר
אוסקר נימאייר
לידה 15 בדצמבר 1907
ריו דה ז'ניירו, ברזיל
פטירה 5 בדצמבר 2012 (בגיל 104)
ריו דה ז'ניירו, ברזיל
שם לידה Oscar Ribeiro de Almeida Niemeyer Soares Filho עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Cemitério de São João Batista עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית-הספר הלאומי לאמנויות יפות עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19262007 (כ־81 שנים)
תחום יצירה אדריכלות
יצירות ידועות קריית הממשלה בברזיליה
פרסים והוקרה מפקד בלגיון הכבוד (12 בדצמבר 2007)
פרס פריצקר (1988)
אזרחות כבוד של ניו יורק (1939)
מסדר ההצטיינות בתרבות של ברזיל (2007)
פרימיום אימפריאל (2004)
פרס לנין לשלום (1963)
מדליית הזהב המלכותית (1998)
פרס נסיך אסטוריאס לאמנות (1989)
דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ברזיליה
מפקד מסדר האמנויות והספרות
הצלב הגדול של מסדר החרב של יעקב הקדוש
עיטור הידידות (רוסיה)
עיטור הידידות בין העמים
אביר מפקד במסדר הקדוש גרגוריוס
אביר בלגיון הכבוד
הצלב הגדול של המסדר הלאומי להצטיינות במדעים (ברזיל)
עיטור מסדר הנסיך אנריקה בדרגת מפקד
העיטור האוסטרי למדע ואמנות עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Annita Baldo (19282004)
Vera Lúcia Cabreira (2006–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אנה מריה נימאייר עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
www.niemeyer.org.br
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הקונגרס הלאומי של ברזיל בברזיליה
קתדרלת ברזיליה היא מן המבנים החשובים בתכנונו של נימאייר
מוזאון אוסקר נימאייר בקוריטיבה לאומנות יפנית

מחלוצי האדריכלים שהשתמשו בבטון מזוין כחומר בנייה עיקרי ופיסולי (כדוגמת לה קורבוזיה השווייצרי).

קורות חיים עריכה

נימאייר נולד בעיר ריו דה ז'ניירו בשנת 1907, ברחוב אשר יישא לימים את שם סבו, ריביירו דה אלמידה. לפי מקורות אחדים הוריו היו יהודים[1][2], אבל מרבית המקורות טוענים רק לרמז לשורשים יהודיים. בדומה לרבים מבני תקופתו ממוצא אירופאי בריו, נודע בצעירותו כעלם חסר דאגות וכבן הבוהמה. החל את לימודיו האקדמיים בגיל 21, בשנה בה נשא לאשה את אניטה באלדו, בתו של מהגר איטלקי. נישואים אלו העניקו לנימאייר הצעיר תחושת מחויבות, והביאו אותו לכדי מציאת עבודה וכניסה לאוניברסיטה.

החל לעסוק בטיפוגרפיה תחת חסותו של אביו, לצד התחלת לימודיו ב-"Escola de Belas Artes" (בית-הספר לאמנויות יפות), ממנו בגר בשנת 1934 כאדריכל מהנדס. חרף קשיים כלכליים בחייו, החליט נימאייר לעבוד בלא תשלום בסטודיו של האדריכל הנודע לוסיו קוסטה ושותפו קרלוס לאו, וזאת מתוך אמונה כי הוא יוכל לשפר את המראה הכללי של סביבתו הבנויה, ממנה חש חוסר סיפוק.

בשנת 1945, כאשר כבר נצבר מאחריו מוניטין מסוים כאדריכל מוצלח, הצטרף נימאייר למפלגה הקומוניסטית הברזילאית ונטל בה חלק פעיל. תמיכה נלהבת זו בקומוניזם, עתידה לעלות לנימאייר מחיר רב בהמשך חייו. במהלך המשטר הצבאי הדיקטטורי בברזיל, אשר תפס את השלטון בשנת 1945, נבזז ונפגע משרדו של נימאייר וזה נאלץ לצאת לגלות באירופה. שר התעופה הברזילאי דאז צוטט באומרו: "מקומו של אדריכל קומוניסט הוא במוסקבה". נימאייר אכן ביקר בברית המועצות, שם נפגש עם מספר מנהיגים סוציאליסטים ואף התיידד עם אחדים מהם. פידל קסטרו ציין בעבר: "נימאייר ואנוכי הננו הקומוניסטים האחרונים על גבי כדור-הארץ". בשנת 1963 הוא קיבל את פרס לנין לשלום.

עבודותיו הראשונות עריכה

בשנת 1936 מונה לוסיו קוסטה על ידי שר החינוך, גוסטבו קפאנמה, כאדריכל של בניין משרד החינוך והבריאות בריו דה ז'ניירו. בפרויקט זה נטל חלק נימאייר הצעיר כעובד במשרד. שלוש שנים מאוחר יותר הוביל נימאייר צוות אדריכלים (לוסיו קוסטה, קרלוס לאו, אפונסו אדוארדו ריידי, חורחה מוראירה, ארנאני וסקונצ'לוס, בשיתוף לה קורבוזיה כיועץ), האחראים מטעם משרד החינוך על משימת עיצוב "האדם החדש, ברזילאי ומודרני".

פעילות בישראל עריכה

בתקופת גלותו, ביקר נימאייר בישראל לתקופה קצרה בשנת 1964 בהזמנת איש העסקים יקותיאל פדרמן[3]. בתקופה זו היה מעורב במספר רב של פרויקטים שלמעשה אף אחד מהם לא יצא לפועל על פי תכנונו. בין הפרויקטים שתוכננו על ידי נימאייר בתקופת שהותו בישראל ניתן למנות את אוניברסיטת חיפה (אותה ביצע לבסוף האדריכל שלמה גלעד). תוכנית לכיכר המדינה בתל אביב (אותה ביצעו לבסוף האדריכלים אבא אלחנני וישראל לוטן). "פרויקט נורדיה" - באתר בו נבנה לבסוף "דיזנגוף סנטר" בתל אביב[4][5]. "עיר הנגב" - שתוכננה כעיר בלב הנגב[6]. "פרויקט פנורמה" בפסגת הכרמל (במקום בו ניצבים כיום מגדלי פנורמה) וכן מספר בתים פרטיים שלא בוצעו.

הערכה עריכה

נימאייר זכה בפרס פריצקר על פועלו בשנת 1988.

כמה מהאתרים שנימאייר היה מעורב בתכנונם זכו בתואר אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, כמו ברזיליה, המכלול האדריכלי של פמפוליה ומתחם היריד הבין-לאומי על שם רשיד כראמי בטריפולי שבלבנון.

חרף היותו מתומכי גישת היוטיליטריאניזם באדריכלות (אשר מיוחס לה על ידי הפוסט-מודרניזם, בין היתר, יצירת אדריכלות מגושמת, קרה ומנוכרת), השמה לעצמה את ערך השימושיות כמחולל העיקרי, אין יצירותיו של נימאייר זוכות לביקורת האופיינית כלפי אדריכלים בני הזרם הנ"ל. על-אף היותו מודרניסט מושבע, בנייניו מאופיינים לרוב בשאר-רוח רב ואף בעלי נטייה לפיסוליות. נטייה בולטת זו לקימורים דינמיים וחושניים ביצירתו, גורמת לעיתים לבנייניו להדמות יותר לפסל או אנדרטה מאשר לבניין מודרניסטי מתקופתו. לצד ההערצה רבה כלפי סגנון ייחודי זה, מבקריו מוצאים במאפיין זה את חולשתו.

דמותו של נימאייר ותרומתו הכבירה להקמת בירת ברזיל, ברזיליה, מתוארים על גבול הפרודיה בסרט הצרפתי משנת 1964, "האיש מריו" (בצרפתית: L'homme de Rio), בכיכובו של ז'אן-פול בלמונדו.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה