אורנוס

כוכב לכת
(הופנה מהדף אוראנוס)

אוּרָנוּס (בלועזית: Uranus ; השם העברי: אוֹרוֹן[1][2]) הוא כוכב הלכת השביעי במרחקו מן השמש והוא מצוי במרחק ממוצע של 19.1914 יחידות אסטרונומיות ממנה. אוּרָנוּס נמנה עם ארבעת ענקי הגזים והוא מסווג בתת-הקטגוריה ענק קרח. הוא מורכב בעיקר ממימן והליום ובמרכזו ישנה ליבה מותכת של ברזל וסיליקטים המוקפת בשכבה עבה של קרח, מתאן ואמוניה. מעבר לשכבות המוצקות משתרעת האטמוספירה העבה המורכבת מימן והליום.

אורנוס ⛢
אורנוס, צילום מוויאג'ר 2
אורנוס, צילום מוויאג'ר 2
כוכב האם
כוכב אם השמש
מידע כללי
סוג כוכב לכת
קטגוריה ענק גזים
מיקום מערכת השמש התיכונה
תאריך גילוי 13 במרץ 1781
מגלה ויליאם הרשל
על שם אורנוס עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום גילוי באת' עריכת הנתון בוויקינתונים
מאפיינים מסלוליים
מרחק ממוצע מהשמש 2,870,972,220 ק"מ
(19.191,263,93 AU)
אפואפסיד 3,006,389,405 ק"מ
(20.096,471,90 AU)
פריאפסיד 2,735,555,035 ק"מ
(18.286,055,96 AU)
ציר חצי-ראשי 2,870,658,186±1 קילומטר, 19.18916464 יחידה אסטרונומית
אקסצנטריות 0.04716771
זמן הקפה 84.323326 שנים
30,799.095 ימים
מחזור סינודי 369.7 ימים
מהירות מסלולית
 ‑ ממוצעת 6.795 ק"מ/שנייה
 ‑ מקסימלית 7.128 ק"מ/שנייה
 ‑ מינימלית 6.486 ק"מ/שנייה
נטיית מסלול 0.76986°
מספר ירחים 27
מאפיינים פיזיים
רדיוס קו משווה 25,559 ק"מ
ממדים 51,118 קילומטר
שטח פנים ‎8.13×109קמ"ר
נפח 68,330,000,000,000 קילומטר מעוקב
מסה ‎8.686×1025ק"ג
צפיפות ממוצעת 1.29 גרם/סמ"ק
תאוצת הכובד בקו המשווה 0.886 ג'י
8.69 מטר/שנייה2
זמן סיבוב עצמי 17 שעות 14 דקות ו-24 שניות
0.71833333333 ימים
מהירות סיבוב עצמי 2.59 ק"מ/שנייה (בקו המשווה)
נטיית ציר הסיבוב 97.86°
אלבדו 0.51
בהירות נראית 5.9 עריכת הנתון בוויקינתונים
מהירות מילוט 21.29 ק"מ/שנייה
טמפרטורה מינימלית −224 °C
49 K
טמפרטורה מקסימלית −216 °C
57 K
טמפרטורה ממוצעת −220 °C
53 K
מאפייני אטמוספירה
לחץ אטמוספירי 120 קילו פסקל
מימן 83%
הליום 15%
מתאן 1.99%
אמוניה 0.01%
אתאן 0.00025%
אצטילן 0.00001%
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

גילויעריכה

אוּרָנוּס נצפה פעמים רבות לפני שהוכרז רשמית ככוכב לכת, לרוב הוא הוגדר (בטעות) ככוכב. התצפית הידועה המוקדמת ביותר הייתה בשנת 1690 כאשר האסטרונום האנגלי ג'ון פלמסטיד (John Flamsteed) צפה בו שש פעמים וקטלג אותו עם ציון פלמסטיד 34 בשור. אחרי חצי מאה, בין השנים 1750 לבין 1769, האסטרונום הצרפתי פייר צ'ארלס למונייר (Pierre Charles Le Monnier) צפה בו לפחות תריסר פעמים, כשאחת מהן נמשכה ארבעה ימים ברציפות.

 
סר ויליאם הרשל, מגלה אוּרָנוּס

סר ויליאם הרשל צפה בכוכב הלכת ב-13 במרץ 1781, לראשונה בעזרת טלסקופ, אך הוא דיווח על התצפית לחברה המלכותית ב-26 באפריל 1781 ובדיווח הוא סיווג את התגלית כשביט. הרשל דיווח לנוויל מסקלין אודות הגילוי, וקיבל מכתב תשובה ב-23 באפריל בו כתב לו נוויל שלדעתו מדובר בכוכב לכת ולא בשביט בגלל מסלולו המעגלי סביב השמש ואי הימצאות זנב המאפיין שביטים.

בעוד הרשל המשיך להציג את התגלית החדשה שלו כשביט, אסטרונומים אחרים החלו לחשוב אחרת. האסטרונום הרוסי אנדרס ג'והן לקסל (Anders Johan Lexell) היה הראשון שחישב את מסלולו של הגוף. המסלול הכמעט מעגלי של הגוף הוביל אותו למסקנה כי מדובר בכוכב לכת ולא שביט. האסטרונומים מרחבי העולם החלו לאמץ את הקביעה כי מדובר בכוכב לכת ועד מהרה הגוף החדש קיבל מעמד אוניברסלי של כוכב לכת.

עד 1783 סר ויליאם הרשל עצמו הכיר בעובדה כי מדובר בכוכב לכת ולא בשביט. כהוקרה על תרומתו, העניק לו ג'ורג' השלישי, מלכה של הממלכה המאוחדת באותה עת, מלגה בסך 200 פאונד, בתנאי שיעבור לווינדזור על מנת לאפשר למשפחת המלוכה להתבונן בגרמי שמיים באמצעות הטלסקופ שלו.

מקור השםעריכה

נוויל מסקלין שאל את ויליאם הרשל באיזה שם הוא החליט לקרוא לגוף החדש. בתגובה כתב לו הרשל כי הוא בחר את השם גאורגיאם סידאס (הכוכב של ג'ורג') על שמו של המלך ג'ורג' השלישי, הפטרון החדש שלו.

הצעת השם של הרשל לא הייתה פופולרית מחוץ לבריטניה ושמות חלופיים החלו להופיע. האסטרונום הצרפתי ז'רום לאלנד הציע את השם הרשל על שם המגלה. האסטרונום השוודי אריק פרוספרין (Erik Prosperin) הציע את השם נפטון אשר נתמך על ידי אסטרונומים אחרים אשר תמכו ברעיון להנצחת הניצחון של הצי המלכותי הבריטי במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית בכך שיקראו לכוכב הלכת החדש אפילו נפטון ג'ורג' השלישי או נפטון בריטניה הגדולה.

אולם יוהאן אלרט בודה העדיף את השם אוּרָנוּס. הגרסה הלטינית של שם אל השמיים מהמיתולוגיה היוונית - אוּרָנוּס. בודה טען שמאדים קרוי על שם מרס, צדק קרוי על שמו של יופיטר (אביו של מרס), ושבתאי קרוי על שם סטורן (אביו של יופיטר), כך יש לקרוא לכוכב הלכת החדש על שמו אביו של סטורן דהיינו אוּרָנוּס, למרות שבנקודה זו חל בלבול כיוון שבשונה מהמסורת לקרוא על שם אלים רומיים בחר בודה את אוּרָנוּס היווני ולא את קיילוס הרומאי. הצעה זו התקבלה על ידי מרבית הגופים והאישים המשפיעים בתחום, ההצעה הפכה לאוניברסלית בשנת 1850, ואילו השם "נפטון" - אף הוא על שם אל במיתולוגיה הרומית, נפטון - התקבל מאוחר יותר לכוכב הלכת שנתגלה ב-1846, הוא נפטון.

מקור השם בעבריתעריכה

ב-30 בדצמבר 2009, לרגל סיום שנת האסטרונומיה הבינלאומית, הכריזה האקדמיה ללשון העברית על שמו העברי של אוּרָנוּס - אוֹרוֹן. משמעות השם 'אור קטן' והוא מרמז על האור החיוור של כוכב הלכת כפי שהוא נראה מכדור הארץ בשל מרחקו הרב מן השמש; השם אוֹרוֹן קרוב בצלילו לשם הלועזי ומסייע בזכירתו[2].

נתונים פיזייםעריכה

אוּרָנוּס הוא השלישי בגודלו מבין ארבעת ענקי הגזים במערכת השמש שלנו וקוטרו הוא כ 51,118 ק"מ. תנועתו של אוּרָנוּס סביב השמש היא חריגה למדי ביחס לשאר כוכבי הלכת במערכת השמש. כמו נוגה, הוא סובב סביב צירו בכיוון ההפוך (retrograde) יחסית לכיוון שבו סובבים יתר כוכבי הלכת סביב צירם. משך השנה שלו הוא 84.01 שנות ארץ, וכל עונה, או מחצית "שנה", אורכת 42 שנים. נטיית ציר סיבובו סביב עצמו היא זווית של 97.86 מעלות יחסית למישור הקפתו את השמש. נטייה זו מביאה לכך שתנועתו סביב צירו היא כמעט מאונכת לתנועתו סביב השמש, לכן כל קוטב מואר ברציפות במשך חצי שנת אוּרָנוּס - 42 שנות ארץ - וחשוך במשך 42 השנים הבאות, ורק אזורים בקרבת קו המשווה של כוכב הלכת רואים שינויים מהירים של אור וחושך, בהתאם למהירות הסיבוב. עובדה זו גורמת לשינויים קיצוניים ביותר בין העונות[3] אוּרָנוּס נע במסלולו סביב השמש במהירות ממוצעת של 6.81 ק"מ לשנייה.

מסה והרכבעריכה

לאוּרָנוּס יש אטמוספירה צפופה של מימן, הליום, ומתאן, ומעטפת של מים, אמוניה וקרח מתאן. במרכזו יש ליבת ברזל-צורן.

ענניו העליונים מורכבים בין היתר ממימן גופרתי, מה שמעניק לכוכב הלכת ריח כשל ביצים סרוחות.[4]

שדות מגנטייםעריכה

אקליםעריכה

טמפרטורת פני השטח של אוּרָנוּס עומדת על מינוס 214 מעלות צלזיוס. הרוחות באטמוספירה של אוּרָנוּס נושבות במהירות של 500 קמ"ש.

ירחיםעריכה

 
תרשים מבנה של אוּרָנוּס, טבעותיו וירחיו העיקריים.

לאוּרָנוּס מערכת של 27 ירחים, כולם נקראים על שם דמויות ממחזות של ויליאם שייקספיר ואלכסנדר פופ[5].

הירחים מחולקים לשלוש קטגוריות: 5 ירחים בעלי מסה גדולה, 13 ירחים פנימיים ו-9 הם ירחים לא שגרתיים, כלומר ירחים במסלול נטוי, אליפטי, ובסיבוב המנוגד למסלול כוכב הלכת אותם הם מקיפים.

חמשת הירחים הגדולים היו יכולים להחשב ככוכב לכת ננסי אם הם היו מקיפים את השמש:

  • אוברון, קוטר כ-1522.8 ק"מ, מרוחק כ-583,000 ק"מ
  • טיטניה, הירח הגדול, קוטרו 1577.8 ק"מ ומרחקו כ-463,300 ק"מ.
  • אומבריאל, קוטרו 1169.4 ק"מ, מרוחק כ-266,000 ק"מ.
  • אריאל, קוטרו 1157.8 ק"מ, מרוחק כ-190,900 ק"מ
  • מירנדה, קוטרו 471.6 ק"מ, מרוחק 129,850 ק"מ. התגלה ב-1948.

13 הירחים הפנימיים הם ירחים אשר המסלול שלהם קרוב לטבעות של אוּרָנוּס, ורדיוס מסלולם קטן ממסלול מירנדה. הירחים הפנימיים ביותר הם קורדיליה ואופליה. שאר הירחים הפנימיים הם ביאנקה, קרסידה, דסדמונה, ג'ולייט, פורשיה, רוזלינד, קיופיד, בלינדה, פאק ומאב.

הירחים הלא-שגרתיים הם פרנסיסקו, קליבאן, סטפאנו, טרינקולו, סיקורקס, מרגרט, פרוספרו, סטבוס ופרדיננד[6].

טבעות פלנטריותעריכה

  ערך מורחב – טבעות אורנוס

לאוּרָנוּס מערכת של 13 טבעות דקות - הראשונות שבהן נתגלו בשנת 1977 כאשר הן מסתירות את כוכב הלכת.

חקר אוּרָנוּסעריכה

תצפיות טלסקופיותעריכה

אוּרָנוּס הוא כוכב הלכת הראשון שהתגלה בעקבות המצאת הטלסקופ.

חקר באמצעות גשושיתעריכה

הגשושית וויאג'ר 2 הצליחה, בשל סידור גאומטרי נדיר של כוכבי הלכת שמתרחש אחת ל־175 שנה לעבור גם ליד אוּרָנוּס. המעבר הקרוב ביותר של הגשושית בקרבת אוּרָנוּס התרחש ב־24 בינואר 1986. הגשושית גילתה עשרה ירחים חדשים וחקרה את האטמוספירה הייחודית של כוכב הלכת (בשל הטיית הציר של אוּרָנוּס, בסך 97.77 מעלות) ואת מערכת הטבעות שלו.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אורנוס בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה