אוריינות מקצוע התיאטרון

אוריינות תיאטרון הוא תחום באוריינות העוסק בגישה של תחומי דעת, כגון ספרות ופסיכולוגיה, אל מרכיבי המבע והשפה התיאטרונית.

רקע

אוריינות מקצוע התיאטרון מתייחסת למרכיבי השפה התאטרונית המאפשרת את מיומנות העיסוק במקצוע. מושגים אורייניים התפתחו לאורך ההיסטוריה וכוללים התייחסות לכל מרכיבי התיאטרון החל מהבנת וניתוח המחזה, דרך סגנון הכתיבה, המבע הדרמטי, הוראות הבימוי, התפאורה, המוזיקה, המשחק וביקורת התיאטרון. דוגמאות למושגים תאטרוניים רווחים: סצנה, מזנסצנה, מוסכמת הקיר הרביעי, סאב-טקסט, אקספוזיציה, פרולוג, אפילוג. כמו בכל אומנות אחרת הושפעה האוריינות מתהליכים חברתיים ופוליטיים והולידה מתוכה תתי סוגות המשתייכים לה, כדוגמת: תיאטרון בובות, הצגות לילדים, מחזות זמר, קומדיה דל ארטה (התיאטרון בתקופת הרנסאנס), תיאטרון חזותי, תיאטרון סיפור, תיאטרון של התקופה האליזבתנית (ויליאם שייקספיר), תיאטרון תנועה, תיאטרון רחוב, תיאטרון מיצג וסוגות התיאטרון המודרני-התיאטרון הריאליסטי, התיאטרון הסוריאליסטי, התיאטרון האפי (ברטולט ברכט), תיאטרון האבסורד, תיאטרון בידורי/עממי ועוד.

שפת הדימויים בתיאטרון

הטקסט התאטרוני עשיר בדימויים שפתיים וחזותיים אשר מתבססים על הנחת היסוד הטוענת כי למוח האנושי קיימת יכולת לפענח דימויים מנטליים באופן זהה. לדוגמה- ייצוגי "הטוב" והרע" מאופיינים בפרשנות זהה במדינות ובתרבויות שונות.

הדימוי החזותי בתיאטרון

הדימויים החזותיים נשענים על מראות, תמונות, וחזיונות מגוונים אשר ביכולתם להמחיש רעיונות מופשטים (מחשבה, אווירה, רעיון, אמונה) באמצעות אובייקטים פיזיים. נהוג להתייחס לדימוי, מוטיב וסמל:

• מוטיב הוא חזרה של מספר פעמים על יסוד חזותי מסוים. העגלה במחזה "אמא קוראז'" / ב. ברכט אשר מופיעה במקומות רבים לאורך העלילה באה לייצג את אומללותו של הפליט במלחמה.
• סמל הוא ייצוגו של רעיון מופשט המקבל משמעות שמעבר לו.  למשל הנדנדה במחזה משחקים בחצר האחורית של עדנה מזי"א המייצגת תמימות שתופר.
• מערכת הדימויים והסמלים באה לידי ביטוי באמצעות תלבושות, תפאורה, תאורה ובמרכיבים חזותיים נוספים.

דימויים ויזואליים תאטרוניים הם תלויי תרבות. למשל: בתיאטרון הסיני (אופרת פקין) השחקנים עוטים מסיכה צבעונית. לכל צבע משמעות שונה, לדוגמה, הצבע האדום מייצג נאמנות מוחלטת, השחור אצילות ויושרה ואילו הלבן ערמומיות ואכזריות. בתרבות המערב לעומת זאת, מזוהה הצבע השחור עם ייצוגים שליליים כמו רוע, עצבות, אבל וכדומה.

מוסכמות התיאטרון

העוסקים במלאכת התיאטרון וכן הצופים עצמם מקבלים על עצמם שלא לצפות בהצגה ולהתייחס אליה רק מתוך ההקשר המציאותי/ריאליסטי, אלא גם להבין ולקבל את המוסכמות התיאטרוניות. המוסכמה היא למעשה החוזה הבלתי כתוב בין יוצרי תיאטרון לבין קהל הצופים, וכך פיסת בד יכולה לייצג או לסמל חוף ים, מקל מטאטא יכול לייצג כלי ירייה וכדומה.

מוסכמות תאטרוניות נולדו לעיתים מתוך המצוקה של יוצריה לגבי אופן המחשת המקומות או דמויות "כמו בחיים" אל הבמה וזאת עקב ממדיה המצומצמים והמוגבלים של בימת התיאטרון, לעיתים נולד הצורך בהבאת המוסכמה התיאטרונית אל הבמה מתוך רצון היוצרים כי הצופה ישלים בדמיונו את המתרחש לנגד עיניו.

המוסכמות נוצרות על ידי האמצעים התאטרונים: שחקנים, אביזרים, חלקי תפאורה וכדומה, הנתפסים על ידי הצופה כסימנים שעשויים בכל רגע נתון לקבל משמעות אחרת מצורתם/משמעותם המקורית עד כדי הפיכתם למערכת של דימויים. על יוצר ההצגה להיעזר במוסכמות שמלכתחילה ידועות ומוכרות לצופה מתוך התרבות שלו ומעולמו התרבותי.

מוסכמות התיאטרון משתנות במהלך התקופות ומסוגה אחת לאחרת, אך ככל שהתיאטרון מסוגנן קימות יותר קונבנציות (מוסכמות) תיאטרוניות בכל הנוגע בשימוש במרכיבי ההצגה.

המחזה כסוגה ראשית

המחזה הוא סוגה ספרותית והוא מהווה את ליבת היצירה התיאטרונית הכוללת את כל מרכיבי המימוש המלא של ההצגה. את הטקסט התאטרוני (המחזה), ניתן לחלק ולנתח על פי המאפיינים הספרותיים שקיימים בו. בדרך כלל, מחפשים אחר תבניות שפתיות, מוטיבים ואמצעים אמנותיים המאפשרים להבין את כל רובדי הטקסט. המחזות עצמם נחלקים לתתי סוגות שלכל אחד מהם מאפיינים טקסטואליים שונים. מחזות קלסיים של העת העתיקה אינם דומים בשפתם למחזות שייקספיריים ואלו לא ידמו למחזות אבסורד, קומדיות מודרניות וכך הלאה. מחזות נלמדים גם בבתי ספר ומגמות לתיאטרון וגם בלימודי הספרות העיוניים מתוך המחשבה שהמחזה מכיל בתוכו אלמנטים ספרותיים חשובים רבים התורמים לנו להבין את רוח האדם, מחשבותיו, רצונותיו והמניע לפעולותיו.

מבנה הטקסט התיאטרוני משתנה ומותאם לאופי הסוגה אליו הוא משתייך. התיאטרון הריאליסטי יחולק למערכות, במערכות עצמן תהיה חלוקה פנימית לסצנות,(תמונות) והוא יכלול בתוכו בעיקר מונולוגים ודיאלוגים, קו עלילתי רציף ותהיה בו (ממש כמו בעקרונות הסיפור הקצר בספרות), גם סיבוך בעלילה ולבסוף התרה וקתרזיס. בסוגות האחרות מבנה המחזה יהיה שונה בתכלית, ולעיתים כלל לא יכלול קו עלילתי רציף, ואף עשוי להיות בנוי כמקשה אחת ללא חלוקה פנימית למערכות ותמונות,(כפי שמתקיים במחזאות האבסורד). ניתן ללמוד מתוך שפתה ואופן דיבורה של הדמות במחזה על קווי האופי שלה, מניעיה ומעמדה החברתי.

המחזה ניתן לפרשנות אישית, וכיוון שאיננו מיועד לקריאה בלבד, אלא גם ליישום על הבמה, יש לדעת כיצד "להשתמש" בו. קריאת המחזה היא אינטואיטיבית בייסודה, אך יש להתייחס לדגשים אותם מעלה המחזאי ואף להערות והוראות הבימוי שלו,(המובאים בדרך כלל בסוגריים), יחד עם זאת ניתן לרוב לשנות/להוסיף/לקצר מתוך הטקסט הכתוב על פי ראות עיניו של הבמאי ואת כל מה שחשוב לו להדגיש על מנת להנגיש את הטקסט הכתוב לקהל.

הוראת תיאטרון

בתהליך הוראת המקצוע נחשפים תחילה התלמידים לתפישות ורעיונות המתייחסים למצב האנושי, החברתי והפוליטי אשר הוליד את הצורך ביצירת התיאטרון ומתוודעים למוסכמות אשר עיצבו את אופי הכתיבה הפרשנות והמימוש החזותי. הנגשת הטקסט התאטרלי מתבצע בדרכים שונות על פי התפישה האמנותית של העוסקים במלאכת ההוראה. המורה לתיאטרון מטפל בהיבטים טקסטואליים ובימתיים ויכול להציע מספר פרשנויות משל עצמו אשר מגובות בידע מוקדם. ישנם חוקרי תיאטרון הטוענים כי המפגש הראשוני עם הטקסט צריך להיעשות בערוץ הקרוב ביותר לזה שאליו כיוון המחזאי. כמו כן יש ללמד את המשמעויות הרגשיות והקוגניטיביות תוך התייחסות לכוונתו הראשונית של המחזאי בעת הכתיבה. נהוג לגבש משמעויות בהתאם לרוח התקופה, מתוך מטרה לאפשר את המשכיותו של המחזה ואת משמעויותיו האקטואליות.

מאפייני התקופה הללו השפיעו על אמצעי ההבעה המילולית, סגנון הכתיבה, בחירת הניסוחים ואופן התבטאותן של הדמויות. בנוסף יש צורך להכיר את מערכת המוסכמות החברתיות והדרמטיות שלתוכן יצק המחזאי את העלילה, מוסכמות אלו הושפעו ישירות מן הדת, התרבות והחברה, על-כן מחזה אשר נכתב בעת העתיקה לא ייקרא, ינותח או יפורש כמו מחזה אשר נכתב בתקופה המודרנית. כאשר מלמדים יצירה אשר נכתבה בעת העתיקה, רצוי להתייחס בזמן הלמידה גם לפואטיקה של אריסטו, ספר העוסק במגוון סוגות הדרמה ומקיף את כל תחומי הטרגדיה והקומדיה. אריסטו הגדיר לראשונה מהי אחדות העלילה וממה היא מורכבת, אילו קשרים נסיבתיים צריכים להיבנות בין הדמויות ואילו אמצעים דרמטיים. תקפות הכללים שניסח אריסטו משמשים עד היום כחלק מהידע התאורטי שבאמצעותו מעוצבות אמנויות הביטוי התקשורתי. חלק מהמושגים שטבע אריסטו הינם:זיהוי, סיבוך, התרה וקתרזיס.

מחזאים רבים ובראשם ויליאם שייקספיר השפיעו על עיצובה המודרני של השפה, דרך הבלשנות, החריזה ומשחקי המילים התפתחה לה "שפה חדשה". משפטים, פתגמים וחריזה שהפכו לחלק אינטגרלי מהקנון הלאומי, סייעו ומסייעים עד ימינו לאוריינות ולהגשמת מטרות חינוכיות.

ביקורת תיאטרון וחשיבות השיח התיאטרוני

השיח התאטרוני אינו משתייך רק לתרבות המודרנית ולמעשה קיים עוד מימיו הראשונים של התיאטרון ביוון העתיקה. התיאטרון נוצר על מנת לעודד שאלת שאלות וחשיבה ביקורתית על נושאי החברה, הפוליטיקה ועל המצב האנושי. כדי לבקר את התיאטרון יש לתת את הדעת למימושו המלא הכולל את הטקסט והפעולה התיאטרונית. ביקורת התיאטרון מתייחסת בעיקר לאיכות המשחק והבימוי, ליצירתיות, למקוריות, לפרשנות הבימתית ולשאר מרכיבי המופע התיאטרוני למוזיקה, לתלבושות ולתפאורה.

ראו גם

• אוריינות

לקריאה נוספת

• רבן, איתמר/בורנשטיין חמוטל, חולמים ולומדים-הוראת הדרמה, התיאטרון ואוריינות תקשורתית תוך למידת המחזה חלום ליל קיץ, מכון מופת 2006.
• אוסקר ג' ברוקט, תולדות הדרמה והתיאטרון, תרגום:נילי קרסין ונלי רכלר, הוצאת מודן, 1998.
• שלומית ארוטה, שילוב דרמה יוצרת בהוראה, הוראת טקסטים בשיטת הקריאה הפעילה. המכון לאמצעי הוראה, משרד החינוך והתרבות,1971.
• אלי רוז'יק, שפת התיאטרון, מה דע, 1991.
• אלי רוז'יק, יצירת המשמעות התיאטרונית, התאוריה והמתודולוגיה של ניתוח המופע, 2008.
• רמון-קינן, ש. הפואטיקה של הסיפורת בימינו, פרקים ו', ז', ט'. תל אביב: ספריית פועלים.1984.
• אריסטו, פואטיקה. תרגום מיוונית-מרדכי הק. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר.1992.
• דן אוריין, ורדה קנול-יהלום, שפרה שינמן. דרמה בחינוך:כתיבה, משחק וצפייה. מכון מופ"ת
• הפואטיקה/אריסטו-מונחים, הסברים וציטוטים נבחרים. ד"ר שרה הלפרין, אוניברסיטת בר-אילן, הוצאת הקיבוץ המאוחד

קישורים חיצוניים

• אנציקלופדיית התיאטרון: טקסט תאטרוני
• דן אוריין, ורדה קנול-יהלום, שפרה שינמן, דרמה בחינוך : כתיבה, משחק וצפייה, באתר של מכון מופ"ת
• נתן שפיגל, תורת הפיוט לאריסטו, באתר "כותר"
• הפואטיקה / אריסטו
• מוסכמות התיאטרון/ קונבנציות בתיאטרון