ויקיפדיה

אושן ויגור

א.ק. אושן ויגור (אושן ויגור באנגלית: (SS Ocean Vigour))[הסברים 1] הייתה אניית משא מסדרת אושן(אנ') - Ocean שנבנתה והושקה בשנת 1942 בריצ'מונד, קליפורניה שבארצות הברית. על בסיס תוכניות בניין אניות של משרד התחבורה והתובלה המלחמתי הבריטי(אנ')Ministry of War Transport. במהלך מלחמת העולם השנייה משרד התובלה המלחמתי, הזמין מספר גדול מאוד של אניות משא ממספר מספנות בארצות הברית ובקנדה[2]. זאת לאור העובדה שהגרמנים הטביעו את אניות המשא הבריטיות שהפליגו אל ומאת בריטניה. כשארצות הברית נכנסה למלחמה היא החלה בייצור המוני של אניות מדגם ליברטי (בין השנים 1941–1945 נבנו למעלה מ-2700 אניות מדגם ליברטי במספנות האמריקאיות) על בסיס אותן תוכניות בניין אניות שמשרד התחבורה והתובלה המלחמתי הבריטי הגיש להם לבניית אניות המשא עבור הצי המלחמתי הבריטי.

א.ק. אושן ויגור
SS Ocean Vigour
דגל הצי המלכותי הבריטי

הנס הכחול
תרשים עקרוני של אניות ליברטי ואושן שנבנו על פי תוכניות משרד התחבורה והתובלה המלחמתי הבריטי
תרשים עקרוני של אניות ליברטי ואושן שנבנו על פי תוכניות משרד התחבורה והתובלה המלחמתי הבריטי
תרשים עקרוני של אניות ליברטי ואושן שנבנו על פי תוכניות משרד התחבורה והתובלה המלחמתי הבריטי
תיאור כללי
סימן זיהוי מספר זיהוי רשמי [1] 168826
סוג אונייה אוניית משא מדגם ליברטי
צי הצי המלכותי הבריטי
דגל הצי
חברת ספנות משרד ההגנה, התובלה המלחמתי הבריטי - MOWT (E. R. Management Co), Liverpool.
סדרה Ocean
אוניות בסדרה 60
ציוני דרך עיקריים
מספנה Richmond Shipyards, Richmond, California
תחילת הבנייה אוקטובר 1941
הושקה 14 בפברואר 1942
אחריתה נגרטה ב-1967
נתונים כלליים
הֶדְחֶק 14,474 טון
מעמס 7,174 טון
אורך 127 מטר
רוחב 17 מטר
שוקע 8.5 מטר
מהירות 11 קשר
גודל הצוות 64 אנשי צוות
טווח שיוט 37,000 קילומטר
מספר תרנים 3
הנעה מנוע בעל 2,500 כוח סוס, מונע בשני דוודי קיטור דלק פחם
צורת הנעה מדחף יחיד
אניית ליברטי דגם מייצג.

במהלך מלחמת העולם השנייה האושן ויגור הפליגה ושרתה בצי המלכותי הבריטי (הניפה את דגלי הצי המלכותי הבריטי והנס הכחול), בשיירות[הסברים 2] אספקה שונות לבריטניה. לאחר מכן שמשה להובלת כוחות. היא ששימשה גם כאניית גירוש מעפילים, שניסו להגיע לארץ ישראל בימי המנדט הבריטי, אל מחנות המעצר בקפריסין במסגרת מבצע איגלו. במסגרת מבצע אואזיס היא לקחה חלק בגירוש מעפילי אניית המעפילים אקסודוס 1947 חזרה לצרפת ומשם לגרמניה[3][4]. בשנת 1948 נמכרה לצי הסוחר האזרחי. היא פורקה לגרוטאות בשנת 1967.

ההיסטוריה של האנייה עריכה

מלחמת העולם השנייה עריכה

האושן ויגור נבנתה במספנה Permanente Metals Richmond מס '1 בריצ'מונד, קליפורניה,[5] אחת מ-60 אניות מסדרת אושן שנבנו עבור משרד התחבורה המלחמתי הבריטי[6], בארצות הברית והושקה ב־14 בפברואר 1942.

היא הופעלה על ידי חברת הניהול ER בליברפול מטעם משרד התחבורה המלחמתי.[7] האושן ויגור הועסקה בשיירות אספקה באוקיינוס האטלנטי ובים התיכון בשנים 1942–1943[8][9][10]. בין החודשים יוני-אוגוסט 1944 היא הפליגה בשבע שיירות בין נמל סאות'אנד האנגלי לביי דה לה סיין בחוף הצפוני של צרפת[11].

פעילויות לאחר המלחמה עריכה

  ערכים מורחבים – מבצע אואזיס, מבצע איגלו
  • בין השנים 1946 ועד ספטמבר 1947 שמה של האושן ויגור נודע בעולם, כאניית גירוש, שבמחסנים שלה נבנו זמנית כלובים לגירוש מעפילים שניסו להגיע לארץ ישראל למחנות המעצר בקפריסין במסגרת מבצע איגלו ובמקרה של מעפילי אניית המעפילים אקסודוס במבצע אואזיס לגרמניה. באותה תקופה האושן ויגור, הפליגה במזרח הים התיכון והועסקה בשירות המנדט הבריטי.
  • ב-1 בנובמבר 1946 גורשו מחיפה למחנות המעצר בקפריסין על האושן ויגור ועל אניית הגירוש אמפייר הייווד 1252 מעפילים שהפליגו על אניית המעפילים לטרון שיצאה מנמל לה סיוטה (La Ciotat) שבדרום צרפת. המעפילים היו יוצאי פולין, הונגריה, רומניה, צרפת, חברי תנועות נוער מאורגנות: הבונים, דרור, השומר הצעיר, בית"ר, תנועות נוער דתיות, וכן בלתי מאורגנים. הם כללו צעירים מגיל 16, וכן מבוגרים עד גיל 50.
  • ב־2 באפריל 1947, יחידת חבלה של הפלי"ם פוצצה מטען שהוצמד לדופן של האושן ויגור בזמן שהיא עגנה בנמל פמגוסטה, שבקפריסין[12][13].
  • ב-1 ביוני 1947 מיד לאחר שסיימה את השיפוצים מהחבלה של יחידת הפלי"ם, גורשו למחנה המעצר מספר 55 ב- קראולוס(אנ') שליד פמגוסטה שבקפריסין, 399 מעפילים שהפליגו על אניית המעפילים יהודה הלוי, שיצאה מאלג'יריה עם עולים ממרוקו ומתוניסיה, במיוחד מקזבלנקה והאי ג'רבה[14].
  • ב־18 ביולי 1947 נתפסה אניית המעפילים אקסודוס 1947 וליוותה לחיפה על ידי משחתות בריטיות [15]. במסגרת מבצע אואזיס 4,545 המעפילים שהיו על אניית המעפילים הועברו לשלוש ספינות גירוש בריטיות, ראנימיד פארק, אמפייר רייוול ואושן ויגור, שהפליגו לפורט-דה-בוק, צרפת. מרבית המעפילים סירבו לעזוב את הספינה, ובסופו של דבר הם הפליגו לעבר נמל המבורג, גרמניה[16].
  • ב־8 בספטמבר, בנמל המבורג, 1,494 המעפילים שהיו על על סיפון האושן ויגור הורדו בכוח [17] על ידי שוטרים צבאיים וחיילים מצוידים בגז מדמיע, והועברו ברכבות למחנה המעצר פפנדורף במחוז ליבק[18].
  • ב-28 בדצמבר 1947 הועסקה האושן ויגור בגירוש 853 מעפילי אניית המעפילים לא תפחידונו מחיפה למחנות המעצר בקפריסין[19].
  • בתאריך 28 בנובמבר 1947 על סיפון האושן ויגור הועברו לארץ ישראל 609 תינוקות [20]שהיו עצורים יחד עם הוריהם במחנות המעצר בקפריסין.
  • בתאריך 12 בפברואר 1948 עסקה בגירוש של כ־680 מעפילים של אניית המעפילים ירושלים הנצורה מחיפה למחנות המעצר בקפריסין[12].
  • בשנת 1948 לאחר מלחמת העצמאות, האדמירליות הבריטית הטילה על האושן ויגור להשיט ארצה את מגורשי האצ"ל ולח"י שנכלאו במחנות המעצר באפריקה שהוחזקו במושבות הבריטיות, בקניה, סודאן ואריתריאה. ב-7 ביולי 1948 הוטסו העצורים לנמל טוברוק שבים התיכון, על גבול מצרים לוב (אז הייתה טריטוריה של בנות הברית). ב־9 ביולי 1948, האושן ויגור הפליגה לישראל עם 262 העצורים על סיפונה, והגיע לנמל חיפה כעבור שלושה ימים[21][22].

מאוחר יותר בקריירה עריכה

  • בסוף שנת 1948 נמכרה האנייה לחברת ספינות הקיטור הבריטית, המנוהלת על ידי ג'יי קורי ובניו מקארדיף. לאחר המכירה שונה שמה לשם רמיליז - Ramillies.
  • בשנת 1954 היא נמכרה פעם נוספת לחברת Orders & Handford Steamship, אך נותרה תחת ההנהלה של ג'יי קורי עד שנמכרה שוב.
  • בשנת 1955 נמכרה לחברת הספנות Buchanan המנוהלת על ידי אנדרו קרופורד בע"מ מגלזגו ושמה שונה פעם נוספת לגלוואל - Galavale.
  • לבסוף בשנת 1957 נמכרה הספינה לחברה האיטלקית Corrado Società Anonima di Navigazione מג'נובה, שהפעילה אותה בשם קונפידנזה - Confidenza עד 1967,
  • בשנת 1967 פורקה לגרוטאות בנמל לה ספציה, איטליה[7].

הפלגת מעפילי האקסודוס על האושן ויגור עריכה

 
מאיר שוורץ איש ההגנה מפקד המעפילים על האושן ויגור

ביום שישי 18 ביולי 1947 סביב השעה 16:00 נכנסה אניית המעפילים אקסודוס לנמל חיפה מלווה במשחתות הבריטיות לאחר הקרב שהתחולל כ-20 מייל מערבית לעזה ונקשרה לרציף הדמעות כשמעברו השני של הרציף כבר המתינה אניית הגירוש אושן ויגור. חלוקת המעפילים ל-3 אניות הגירוש הייתה מקרית לחלוטין. האושן ויגור הייתה האנייה הראשונה שהועמסה במעפילים. עלו עליה סה"כ 1,494 מעפילים, ביניהם הרבה ילדים מקיבוצי הילדים שנצמדו למדריכיהם, נשים, משפחות והרבה חולים. על האושן ויגור לא עלה מלווה ארץ ישראלי מטעם ההגנה בנמל חיפה[23]. רק לאחר שהאנייה עגנה בנמל פורט דה בוק התגנב אליה איש ההגנה מאיר שוורץ.

האושן ויגור הייתה במצב טכני הטוב ביותר מבין אניות הגירוש כמו גם הציוד, הפחם והמזון הספיקו להפלגה עד פורט דה בוק. על האנייה שוכנו המעפילים ב-2 מחסנים בלבד אחד גדול והשני קטן. דפנותיהם עשויות פלדה ותקרתם הייתה מכוסה רשת פלדה. יתר המחסנים יועדו למגורי יחידות האבטחה הבריטיות והצוות. על כן, המעפילים שעלו לאושן ויגור זכו לתנאים טובים יותר מאשר יתר המעפילים שעלו לשתי אניות הגירוש האחרות. חלק מהמעפילים זכו לערסלי שינה והיתר ישנו על רצפת הברזל של מחסני האנייה ללא תנאים מתאימים להפלגה ארוכה. המעפילים כינו את האניה "בית סוהר צבאי או מחנה ריכוז צף"[24].

בקרב מעפילי האושן ויגור השתררו חשש ומבוכה. חלוקת האוכל הראשונה התנהלה במהומה רבתי. על המהומה ניסו להתגבר סם שולמן איש צוות מתנדב אמריקאי שהפליג על האקסודוס שבפקודת המבצע שלו לקראת הקרב עם הבריטים נכתב שעליו לחבור למעפילים אם האנייה תיתפס על ידי הבריטים וללוות אותם בהמשך הדרך מנמל חיפה. הוא עצמו היה פליט שואה. הוא ידע יידיש, אנגלית וצרפתית. בנוסף לסם שולמן גם מדריכי הקבוצות המאורגנות ביניהן יצחק גנוז עזרו להשתלט על המהומה ששררה על האניה[25]. לאחר שלושה ימי מסע הקימו המעפילים מזכירות והתארגנו לקיום חיי שיגרה על האנייה. תוך חלוקת תפקידים של שמירה על הניקיון, חלוקת מזון ומים, לימודי עברית וקודש וכדומה. מעפילי האושן ויגור לא ידעו לאן הם מפליגים. רק יומיים לפני שהגיעו לנמל פורט דה בוק הבריטים הודיעו להם, שהם מוחזרים לאירופה. מיד נאספה המזכירות והחליטה שהמעפילים לא יורדים בשום מקום רק בארץ ישראל ועל כך הסכימו כל המעפילים[25].

כשהגיעה האנייה לנמל פורט דה בוק בצרפת, אנשי ההגנה והמוסד לעליה ב', חששו שלאור התנאים הקשים על אניית הגירוש וללא מלווה ארץ ישראלי מטעם ההגנה, המעפילים ירדו ממנה בצרפת. על כן, שאול מאירוב/אביגור ראש המוסד לעליה ב' באירופה הזעיק את מאיר שוורץ שיעלה על האנייה על מנת שיחזק את רוחם של המעפילים ויארגן אותם כך שלא ירדו ממנה בצרפת או בכל מקום אחר חוץ מארץ ישראל. מאיר שוורץ הצליח להתגנב לאנייה עם משלוחי המזון רק ב-8 באוגוסט 1947. עד להגעתו לאנייה טפטוף היורדים ממנה הלך והתגבר אך ברגע שנודע למעפילים שאיש ההגנה עלה לאנייה זרם היורדים פסק. מתוך כ-130 מעפילים שירדו בסך הכל בפורט דה בוק משלוש אניות הגירוש, מהאושן ויגור ירדו 80 מעפילים, המספר הגדול ביותר מבין שלוש האניות[26]. באותה הזדמנות שאול אביגור קרא לסם שולמן המתנדב האמריקאי, שירד מהאנייה על מנת לחזור לביתו באמריקה או להמשיך ולהפליג על אניות המעפילים. סם החליט להמשיך להפליג, על כן נשלח לבולגריה כדי ללוות את מעפילי "האחיות" ( ה"פנים" - פאן יורק ופאן קרסנט, שההגנה שנתה את שמן לאניית המעפילים עצמאות ואניית המעפילים קיבוץ גלויות).

בערב 22 באוגוסט 1947 בשעה 18:00 בתום האולטימטום הבריטי, עזבו 3 אניות הגירוש את נמל פורט דה בוק לכוון נמל המבורג דרך ג'יברלטר[27].

ב-5 באוגוסט 1947 נולדה על האנייה תינוקת והיה חשש לחייה ולחיי האם. מאיר שוורץ ניסה לשכנע את המשפחה לרדת בנמל ג'יברלטר אך ההורים סרבו.[28]

ב-1 בספטמבר 1947 כשאניות הגירוש והמשחתות המלוות היו במפרץ ביסקאיה הסוער מצפון לספרד, נולד תינוק נוסף. כעבור מספר שעות הוא הלך לעולמו. על האנייה התקיים טקס אשכבה על פי כל כללי ההלכה היהודית ובסופו הילוד קבל את השם אברהם, בנם של טובה ומרדכי פלוצקר, שנפטר, הוטמן בתיבת פח ואִיתָּה אל בין הגלים. במקביל גם כל 3 אניות הגירוש והמשחתות המלוות נעצרו, דוממו מנועים, החיילים הבריטים על האניות נערכו במסדר אשכבה צבאי כמקובל בצי הבריטי כשלוחם נופל בקרב ימי, כולל הורדת הדגל לחצי התורן.[28] על התינוק הזה שהלך לעולמו כתב נתן אלתרמן בעיתון "דבר", בתאריך 5 בספטמבר 1947, בטור השבועי שלו את השיר[3] "העם ושליחו" -

בין שליחי האומה התרים בדרכים

ייזכר נא גם זה האחד

לבושו חיתוליו. בקופסה של פחים

הוא במים נטמן, מול ספרד...

בתאריך 6 בספטמבר 1947 הגיעו אניות הגירוש לשפך נהר אלבה בגרמניה ונערכו להפליג לאורך הנהר עד לנמל המבורג. בגלל הערפל הכבר והצרכים המבצעיים הבריטים, האניות עלו לאורך הנהר בכל יום אנייה אחת. האושן ויגור הייתה הראשונה שהגיעה לנמל המבורג בתאריך 7 בספטמבר. ב-8 בספטמבר לאחר מאבק אלים כנגד עשרות שוטרים בריטים הורדו המעפילים בכח מהאנייה. הם הועמסו על רכבות משא ונשלחו למחנה המעצר פפנדורף שהיה במחוז ליבק שמצפון מזרח להמבורג[29].

קראו עוד עריכה

הסברים עריכה

  1. ^ א.ק. אושן ויגור=אניית קיטור אושן ויגור = SS Ocean Vigour.
  2. ^ לאור העובדה שהצי הגרמני במלחמת העולם השנייה התקיף והטביעה את אניות המשא שהובילו סחורה אל בריטניה וממנה. אניות המשא היו מפליגות בשיירות על מנת לעזור האחת לשנייה במקרה שהן הותקפו על ידי הצי הגרמני. התקיפות היו בדרך כלל על ידי צוללות שנפרשו באוקיינוס האטלנטי לאורך חופי בריטניה, צפון מערב אירופה, צרפת, ארצות הברית, קנדה ועד לדרום אמריקה.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אוניות מדגם ליברטי בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "Andrew Crawford, John C. Barr, Vale Steamship Company, Glasgow". mariners-list.com. 2012. נבדק ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "British Order Sixty 10,000 Dwt. Cargo Steamers". Pacific Marine Review. Pacific American Steamship Association/Shipowners' Association of the Pacific Coast. Consolidated 1941 issues (January 1941): 42–43. 1941. Retrieved 12 August 2014.
  3. ^ 1 2 פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990
  4. ^ Haapalah / Aliyah Bet - Places, www.wertheimer.info
  5. ^ Colton, Tim (2011). "Kaiser Permanente No. 1". shipbuildinghistory.com. נבדק ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "Ocean ships". mariners-l.co.uk. 2011. נבדק ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 "Ocean Ships (2)". mariners-l.co.uk. 2011. נבדק ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Lawson, Siri (2010). "Convoy HX 193". warsailors.com. נבדק ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Lawson, Siri (2007). "Convoy HX 224". warsailors.com. נבדק ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Lawson, Siri (2007). "Convoy KMS 21". warsailors.com. נבדק ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "Arnold Hague convoy database - FTM convoys". convoyweb.org.uk. 2007. נבדק ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 Haapalah / Aliyah Bet - Places, www.wertheimer.info
  13. ^ מושגים, באתר palmach.org.il
  14. ^ Haapalah / Aliyah Bet - Places, www.wertheimer.info
  15. ^ "Exodus 1947 :The Battle Fought Aboard the "Exodus 1947"". www1.uni-hamburg.de. 2012. אורכב מ-המקור ב-2009-04-06. נבדק ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "Exodus 1947 : Return to Germany, the Country Responsible for the Holocaust". www1.uni-hamburg.de. 2012. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2012. נבדק ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ "Operation Oasis". The Manchester Guardian. 9 בספטמבר 1947. נבדק ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "Exodus 1947: Forced Disembarkation". www1.uni-hamburg.de. 2012. אורכב מ-המקור ב-2009-04-06. נבדק ב-7 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ 70 שנה אחרי ההפלגה ההיסטורית, ילדי אוניית המעפילים "לא תפחידונו" שוב מתאחדים, באתר mynetkibbutz, ‏2018-01-23
  20. ^ אהרל'ה ויסברגליאור יעקבי, המסע המופלא של תינוקות כ"ט בנובמבר, ישראל היום, 3 אפריל 2015
  21. ^ IN AFRICAN EXILE
  22. ^ http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_54.7.pdf
  23. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 105
  24. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 113-114
  25. ^ 1 2 פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 106
  26. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 115-121
  27. ^ ז'ק דרוז'י, פרשת אקסודוס באור חדש, תרגום: צבי ארד, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 218
  28. ^ 1 2 מפורט דה בוק עד המבורג (אקסודוס) / מאיר שוורץ, באתר www.daat.ac.il
  29. ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 194
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אושן_ויגור&oldid=36721833"