אותלו (ורדי)

אופרה מאת ורדי

אותלו (Otello) היא אופרה ב-4 מערכות מאת המלחין ג'וזפה ורדי ללברית מאת אריגו בויטו המבוסס על המחזה "אותלו" מאת ויליאם שייקספיר. זוהי האופרה אחת לפני האחרונה של ורדי. הופעת הבכורה הייתה ב-5 בפברואר 1887 בתיאטרון לה סקאלה במילאנו.

אותלו
Otello
מלחין ג'וזפה ורדי
ליברטיסט אריגו בויטו
מספר מערכות 4
זמן התרחשות העלילה סוף המאה ה-14
שפה איטלקית
שנה 1887
מקום התרחשות העלילה קפריסין
תפקידים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מריו לנצה כאותלו

היסטוריה עריכה

הלחנה עריכה

לאחר ההצלחה של "אאידה" ב-1871, למרות היותו המלחין הפופולרי והעשיר ביותר באיטליה, החליט ורדי לפרוש מהלחנה (כפי שעשה רוסיני אחרי "וילהלם טל"). בעקבות הפופולריות הגואה של המוזיקה של ורדי בשנות ה-70 של המאה ה-19, מצא המו"ל של ורדי, ג'וליו ריקורדי, כי הפרישה של ורדי היא בזבוז של כישרון ושל רווחים פוטנציאליים. על כן החליט ריקורדי לנסות להביא את המלחין לחזור לכתיבת אופרות. במטרה לשכנעו, ידע ריקורדי כי עליו להציג בפני המלחין עלילה ראויה שתמצא חן בעיניו. ורדי ייחס חשיבות עליונה ליצירות בעלות אופי דרמטי. כמו כן העריך ורדי מאוד את יצירותיו של שייקספיר, אך מאחר שהניסיון שלו בשנת 1847 לכתוב אופרה על מחזה של שייקספיר - "מקבת'" לא נחל הצלחה מיוחדת, לא ניסה זאת שוב. בעקבות היותה פשוטה יחסית, בחר ריקורדי בעלילה של "אותלו".

כדי לשכנע את ורדי, פנה ריקורדי למנצח פרנקו פאצ'ו. השניים סעדו אצל ורדי באחוזתו במילאנו, והיטו את השיחה לכיוון המחזה של שייקספיר והלבריתן אריגו בויטו. ההצעה עלתה על השולחן, אך ורדי פקפק ביכולתו של בויטו לשכתב את המחזה ללברית. כעבור מספר ימים הגיע בויטו אל ורדי, והציג בפניו את הרעיון הכללי של הלברית. ורדי, שעדיין החזיק בדעתו כי פרש מהלחנה, לא התקדם בעבודה על האופרה. בעקבות העבודה שעשה עם בויטו על גרסה חדשה לאופרה המוקדמת "סימון בוקנגרה", הכיר ורדי ביכולותיו של בויטו כלבריתן והתחיל לעבוד ברצינות על כתיבת האופרה.

כאשר נודע בציבור כי ורדי עובד על אופרה חדשה, בתי אופרה, מנצחים וזמרים רבים רצו ליטול חלק בפרמיירה. למרות זאת, נבחר פאצ'ו כמנצח ובית האופרה לה סקאלה. גם זמרים ראשיים נבחרו בקפידה, לתפקיד אותלו נבחר הטנור הדרמטי הנודע פרנצ'סקו טאמאניו ובתפקיד יאגו נבחר הבריטון הצרפתי ויקטור מאורל. לקראת הבכורה, נעשו כל הארגונים והסידורים בסודיות מוחלטת, ולוורדי נשמרה הזכות לבטל את ההופעה עד לרגע האחרון. חששו של ורדי היה לשווא, מאחר שהאופרה התקבלה בהתלהבות רבתי, יעידו על כך 20 הפעמים בהם נקרא ורדי אל המסך בתשואות בתום האופרה.

הצלחה עריכה

לאחר הצלחת הופעת הבכורה העולמית, לא אחרו בתי אופרה ברחבי איטליה ומחוצה לה להעלות את האופרה בבכורה. בניו יורק הוצגה האופרה לראשונה ב-1888 ובלונדון ב-1889. כאשר הוצגה לראשונה בפריז ב-1894, הוסיף ורדי קטע בלט בסיום המערכה השלישית.

עלילה עריכה

מערכה ראשונה עריכה

בחזית המצודה, סמוך לנמל

לילה סוער וגשום. הקפריסאים מחכים לשובו של המושל החדש, אותלו, מקרב עם הטורקים. אותלו מגיע בשלום ומכריז כי ספינת הטורקים הושמדה. ההמון מריע (אותלו, מקהלה: Esultate! L’orgoglio musulmano). יאגו, שלישו של אותלו, רוצה לנקום באותלו על כך שמינה את קאסיו למפקד הצי במקומו. הוא מציע לרודריגו לפתות עבורו את דסדמונה, אשת אותלו (Roderigo, ebben che pensi?, רודריגו, מה דעתך?). הקפריסאים מדליקים מדורה לחגוג את הניצחון (מקהלה: Fuoco di gioia!).

בטברנה, יאגו מרים כוסית לכבוד אותלו ודסדמונה, בו בזמן קאסיו מהלל את דסדמונה. יאגו מנסה להשקות את קאסיו, אך הלה מסרב עד שיאגו מרים שוב כוסית לכבוד אותלו ודסדמונה וקאסיו נכנע. יאגו שר זמר שיכורים בזמן שהוא משקה את קאסיו בעוד ועוד יין. מונטאנו נכנס לקרוא לקאסיו למשמרת, אך מופתע לגלות את קאסיו שיכור ובקושי מסוגל לעמוד על רגליו. יאגו מספר למונטאנו כי קאסיו נוהג להעביר את לילותיו בצורה הזו. רודריגו לועג לקאסיו השיכור, ששולף את חרבו ומאיים על רודריגו. מונטאנו מורה לקאסיו להוריד את החרב, וקאסיו מאיים לפצח את ראשו של מונטאנו. השניים מתחילים בדו-קרב, יאגו שולח את רודריגו להזעיק עזרה, וברגע שבו נכנס אותלו ומורה להם להוריד את החרבות, פוצע קאסיו את מונטאנו.

אותלו שואל את יאגו "הנאמן" כיצד התחיל הדו-קרב, אך יאגו טוען כי אינו יודע. אותלו פונה לקאסיו, אך הלה מובך ואינו מסוגל להסביר את מעשיו. כאשר אותלו מגלה כי מונטאנו הוא הפצוע, הוא כועס. דסדמונה נכנסת לראות על מה המהומה, וכעסו של אותלו גובר מאחר שמנוחת אשתו הופרעה. בזעמו מודיע אותלו כי קאסיו מועבר מתפקידו כמפקד הצי. כולם עוזבים ומשאירים את אותלו ודסדמונה לבדם, נזכרים כיצד התאהבו זה בזו. הם מתנשקים ופוסעים בחזרה למצודה.

מערכה שנייה עריכה

חדר במצודה, משקיף לגן

יאגו משכנע את קאסיו לפנות לדסדמונה בבקשה שתשפיע על אותלו לבטל את ההורדה בדרגה. אמיליה ודסדמונה נכנסות, וקאסיו מתחנן בפני דסדמונה בעוד יאגו מתבונן ומצהיר על אמונתו בשטן האכזרי (Credo in un Dio crudel). אותלו נכנס ויאגו עושה עצמו כאילו לא שם לב אליו ומהרהר בקול כמה הוא מוטרד. אותלו שואל אותו מה קרה, אך יאגו נמנע מלתת תשובה ברורה. כאשר אותלו לוחץ עליו הוא רומז שלקאסיו יש כביכול רומן עם דסדמונה. אותלו נתקף קנאה אך לא רוצה לפעול לפני שתהיה לו הוכחה. מקהלה של ילדים, מלחים וקפריסאים מקיפים את דסדמונה ושרים על יופייה וטוהרה הרב, הם משאירים לה מתנות ומאחלים לה אושר.

דסדמונה פונה אל אותלו בבקשתו של קאסיו, אותלו מורה לה במורת רוח לשאול אותו שוב בפעם אחרת מאחר שהוא חש בראשו. דסדמונה ממהרת לעטוף את ראשו במטפחת לבנה מעוטרת ברקמה של תותים שהוא נתן לה פעם, אך אותלו משליך את המטפחת בכעס ארצה ודסדמונה מבקשת את סליחתו. אמיליה מרימה את המטפחת, יאגו דורש מאמיליה את המטפחת ומשזו מסרבת, הוא חוטף אותה מידה בכוח.

אותלו דורש מכולם לעזוב, ואז אומר כי הוא מאמין כי דסדמונה אכן בוגדת בו. יאגו חוזר לחדר, ואותלו הזועם שואל אותו האם יש לו עוד הוכחה שדסדמונה בוגדת. יאגו מספר כי פעם כאשר ישן באותו חדר עם קאסיו, שמע אותו מדבר בשנתו אל דסדמונה שעליהם להיות זהירים ולהסתיר את אהבתם. יאגו מוסיף, כי חלומות אינם אומרים דבר, אך יום קודם ראה אצל קאסיו את המטפחת של דסדמונה. אותלו מתכנן עם יאגו את הנקמה בדסדמונה.

מערכה שלישית עריכה

האולם המרכזי של המצודה

יאגו אומר לאותלו שהוא מתכוון להביא את קאסיו למצודה ולשדלו בדברים בעוד אותלו יתחבא ויוכל להאזין. כשיאגו יוצא נכנסת דסדמונה שחוזרת על בקשתו של קאסיו. אותלו אומר לה כי הוא עדיין סובל מכאב ראש ומבקש אותה לכרוך את המטפחת שלה סביב מצחו. כשהיא מוציאה מטפחת אחרת הוא שואל אותה היכן המטפחת שהוא נתן לה, דסדמונה אומרת כי היא לא מחזיקה כרגע את המטפחת ההיא. אותלו מזהיר אותה כי המטפחת ההיא היא קמע ואם תאבד אותה עלולים לבוא עליה דברים רעים. דסדמונה אומרת כי הוא מנסה להתחמק מבקשת קאסיו. אותלו מתרגז ודורש לדעת מה אירע למטפחת ההיא. דסדמונה מתעקשת כי היא נאמנה לו, אך אותלו מגרשה מהמקום.

אותלו מבכה את מר גורלו (Dio! mi potevi scagliar tutti I mali). יאגו מגיע למקום ומכריז "קאסיו כאן!", אותלו ממהר להתחבא. קאסיו נכנס ואומר שקיווה שדסדמונה תהיה שם מאחר שרצה לשמוע האם הצליחה עם אותלו. יאגו שואל אותו "איך הולך עם האישה?", קאסיו שואל, "איזו אישה?" יאגו עונה לו בשקט שאותלו אינו שומע : "ביאנקה" (שמה של אהובתו האמיתית של קאסיו). קאסיו מספר בקול רם על הרפתקאותיו הרומנטיות עם ביאנקה, אך אותלו בטוח שהוא מדבר על דסדמונה.

קול תרועה נשמע, המכריז על הופעת השגריר הוונציאני. יאגו מגרש את קאסיו החוצה. אותלו יוצא ממחבואו ומסכם עם יאגו כי הוא יחנוק את אשתו למוות במיטתה בעוד יאגו יטפל בקאסיו. לודוביקו, דסדמונה, אמיליה ורודריגו נכנסים עם הפמליה. כולם מבחינים בהיעדרו של קאסיו. יאגו מסביר כי קאסיו הורד בדרגה, אך דסדמונה אומרת כי יוחזר בקרוב. יאגו אומר שאולי זוהי משאלתה של דסדמונה, והיא אומרת שאכן היא מעוניינת בכך מאחר שהיא מחבבת את קאסיו. אותלו מנסה לתקוף אותה בכנותו אותה "שטן", אך לודוביקו עוצר בעדו. אותלו קורא לקאסיו שמגיע מיד. אותלו קורא מכתב שהביא לודוביקו בו מורה הדוג'ה לאותלו לחזור לוונציה וממנה את קאסיו לשליט על קפריסין במקומו. בזעמו משליך אותלו את דסדמונה לארץ.

דסדמונה השוכבת על הארץ מקוננת על מר גורלה. לודוביקו ואמיליה מנחמים אותה. יאגו אומר לאותלו כי הערב זה הזמן לנקום. יאגו פונה לרודריגו, שכאמור חושק בדסדמונה, כי הדרך היחידה למנוע ממנה לעזוב את קפריסין היא להרוג את השליט החדש. אותלו מצווה על כולם לעזוב, דסדמונה ניגשת להרגיע את אותלו, אך לודוביקו מושך אותה עמו בזמן שאותלו מקלל אותה. אותלו מדבר בזעם על המטפחת ומתמוטט. יאגו דורך על ראשו בחוזקה עם עקב מגפו, ועוזב את המקום. בחוץ עומדים הקפריסאים ומריעים לאותלו.

מערכה רביעית עריכה

חדרה של דסדמונה

דסדמונה ואמיליה מתכוננות לשינה. דסדמונה מורה לאמיליה להוציא את שמלת הכלולות שלה ואומרת כי במותה תרצה להיקבר בשמלה זו. אמיליה מבטלת את דבריה ואומרת לה לא לדבר דברים כאלה. דסדמונה נזכרת במשרתת שהייתה לאמהּ בשם ברברה, אשר התאהבה בגבר עד כדי שיגעון, ואיך השתגעה כאשר עזב אותה. כשאמיליה עוזבת, דסדמונה מתפללת "אווה מריה" ושוכבת לישון. אותלו נכנס בלאט עם חרבו. הוא נושק לאשתו שלוש פעמים והיא מתעוררת. אותלו שואל אותה אם התפללה כבר הערב כיוון שאינו רוצה להרוג את נשמתה. דסדמונה מתפללת לרחמים עליה ועל אותלו. אותלו מאשים אותה בחטא עם קאסיו. דסדמונה מכחישה כל קשר פסול עם קאסיו ומבקשת מאותלו לחון אותו. אותלו אומר כי מאוחר מדי, קאסיו כבר מת. דסדמונה שוב מבקשת רחמים - אך אותלו חונק אותה.

אמיליה דופקת בדלת ומכריזה כי קאסיו הרג את רודריגו, דסדמונה בשארית כוחה אומרת כי הואשמה לשווא, ומתה. אמיליה קוראת לאותלו רוצח, והוא אומר לה כי יאגו הציג לפניו הוכחות לחוסר נאמנותה של דסדמונה. אותלו מאיים על אמיליה הקוראת לעזרה, לודוביקו קאסיו ויאגו נכנסים. אמיליה דורשת מיאגו לְהָזֵם את טענות אותלו בדבר חוסר נאמנותה של דסדמונה, אך הוא מסרב. אותלו אומר כי המטפחת היא הוכחה מספקת. אמיליה המבועתת מספרת כי יאגו גנב את המטפחת, וקאסיו מאשר את דבריה. יאגו שולף את חרבו ומצליח להימלט מהמקום.

כאשר אותלו מבין מה אירע, הוא מתאבל על מות דסדמונה. הוא שולף פגיון ודוקר עצמו לפני שהאחרים מונעים ממנו לעשות כן. בשארית כוחותיו הוא נגרר אל גופת אשתו ונושק לה. אותלו מת לצד דסדמונה.

ניתוח האופרה עריכה

בעלילה של "אותלו" באים לידי ביטוי מצבים רגשיים עזים: אבל ודיכאון, התאבדות, רצח, חרדה, ומצבים פוסט טראומטיים. האתגר העומד בפני המלחין הוא לבטא את הרגשות הללו באמצעות הצלילים. זוהי יצירה מוזיקלית המבוססת על הטרגדיה של שקספיר, לפיה כתב אריגו בויטו את הליברטו, ולקח לעצמו חופש בהשמטת תרחישים שלא היו חשובים בעיניו (הפתיחה המגוללת את ההיסטוריה של יחסי אותלו ודסדמונה ואביה, קטעי קישור עם ליצנים וכו'). כמו כן הוא המציא חומרים חדשים, שלא היו בחומר המקורי, (אריית ה"אני מאמין" של יאגו). באותלו, ורדי מתאר בצלילים דיוקנאות מוזיקליים של הדמויות, התזמורת מצליחה להעביר את האווירה הרגשית של הדמויות והסיטואציות במגוון ניואנסים שהמקהלה משלימה אותם. במהלך האופרה אותלו מתייסר ברגשות קנאה הגואים ככל שהאופרה מתקדמת לקראת השיא במערכה האחרונה, עם הריגתה של דסדמונה באקט אכזרי הנגזר מהשתלטות מחשבות בלתי רציונליות על אותלו.

מערכה ראשונה עריכה

המערכה הראשונה מטילה את הצופים לתוך חיזיון של סערה בים מלווה בברקים ורעמים, שמרמז על סערת הרגשות שמאפיינת את היצירה (בניגוד למחזה, שבו הפתיחה מתרחשת בתוך דיאלוג שתפקידו להכניס הצופה לרקע העלילה, בנימה רגועה ועניינית). תרחיש סוחף של עולם רועד ומטלטל, ואנשים צופים בסערה בעיניים כלות: חרדת הציפייה המשתלבת במוזיקה דרמטית, עוברת בין הדמויות המרכזיות ביצירה וכבר ניתן לעמוד על אופיין. יאגו: "הלוואי והים הרוגש, יהיה הקבר שלה", קאסיו לעומתו, עומד כולו ציפייה ותקווה, בדאגה לאותלו. צהלות השמחה "היא ניצלה", מהוות את הרקע לכניסת אותלו לנמל, כולו הוד והדר, אדם אחד שמצליח למלא במה שלמה בנוכחותו ובקולו האדיר. זה קטע הרואי, "בטהובני" A VIVO, חדוות הניצחון מתמזגת בקול המקהלה על גווניה. על רקע ההמולה הצלילית של ההמון, מתרחש דיאלוג בין יאגו לרודריגו, המאוהב נואשות בדסדמונה. יאגו, שכבר מתכנן כיצד להיפרע מאותלו, בגין מינוי קאסיו לקפטן, תחתיו, מבין שהוא צריך איש אמון שיוכל להסתייע בו. רודריגו, הוא מטרה קלה, פתי. יאגו, בהתנהגות טיפוסית צבועה, המעיד על עצמו כעל "חבר אמיתי" מפריח משפט, שרק טיפש ימות בשל אשה וזאת במטרה לאושש את רודריגו, שכן הוא אמור להשתמש בו. יאגו, מאוד מודע לנכלוליות שלו, הבאה לידי ביטוי באמירה: "אם הייתי ה"מור", לא הייתי רוצה שיסתובב סביבי יאגו שכמותי".

התמונה השנייה נפתחת באש מסוג אחר – אש של שמחה. ניצוצות אש לכבוד החתונה של אותלו ודסדמונה מאירים את השמים והלב של אנשי המקום. הם פוצחים בשירה נעימה בסגנון של משפט מוזיקלי טיפוסי, אמירת הנשים ומענה גברי בהנהון. הנשים הן אלה שמובילות את הניגון הזורם בנינוחות ויפעה, וזאת בניגוד לשירת היין שמגיעה בהמשך, בהשראת יאגו, הנותנת קונטרה לשירה הענוגה של הנשים. יאגו, שמתחיל לטוות את חוטי הרשת, מתכנן להשקות את קאסיו עד כדי אובדן חושים ואז לעורר פרובוקציה, בעזרת "ידידו החדש", רודריגו, שיגרור את קאסיו לתגרה שסופה תוביל, להסרת חנו בעיני אותלו. למרות שהסצנה היא חלק מתוכנית שתוביל לאבדון, אי אפשר להתעלם מהקסם שמפגין יאגו בשיר היין, בתנועה ה"טריולית", מוזיקלית שהוא מפנה כלפי ההוללים, כדי לדרבנם לשתות. "לפני שמצב הרוח ישתנה, שתו בעצמה והרבה. טעמו ושתו עמי את הנוזל הנפלא הזה". רודריגו לא מאכזב ומחרחר ריב הגורם לשליפת חרבות, אך מי שנפגע הוא מושל קפריסין, מונטאנו, ובעודו שותת דם נכנס אותלו, שהוחרד משנתו בגין קולות המהומה. שוב, אי אפשר שלא לשים לב לנוכחות הכבירה של אותלו: "שימו בצד החרבות", ומיד הוא פונה אל יאגו: "יאגו הישר" (כמה סרקסטי), "אני מבקש הסבר על מה שקורה כאן, דבר".

יאגו, כמובן, לא מסתיר את התמוגגותו מהתפקיד שניתן לו והוא, נופת צופים שכמוהו, מתאר את אחוות הנוכחים, שפתאום קפץ עליהם שיגעון, ואין לו הסבר מהיכן זה הגיע והוסיף באצטלה חסודה: "הלוואי ולא הייתי עד לזה". אותלו מצידו מגיב: "דמי רותח", וניתן לראות כאן את נקודת מבטו של הכותב לגבי אופיו חם המזג של אותלו שממהר להדיח את קאסיו מתפקידו, בדיוק לפי התסריט של יאגו שמסנן מבין שיניו: "ניצחון".

תמונה אחרונה במערכה הראשונה מציגה רגע של אינטימיות בין אותלו לדסדמונה ובה בא לידי ביטוי מארג האהבה שניצתה ביניהם על רקע עברו של אותלו. "אהבתי אותך בגלל הסכנות שעברת, ואתה אהבת אותי מכיוון שהרחמים שלי כלפיך ריגשו אותך". אין זו אהבה שטחית של מראה עיניים, זו אהבה שמושתתת על רקע ההיסטוריה והאופי של אותלו שנגעו ללבה של דסדמונה. אותלו כל כך מאושר באהבתו שהוא מוכן למות ברגע הכל כך "חי": "תן למוות לבוא, למות בחיבוק האכסטזה הזה". אותלו חרד מ"גורלו הבלתי ידוע", האם הוא יחווה אי פעם עוד רגע עילאי שכזה? אותלו למוד סבל ותלאות, אינו מאמין שהאושר הזה מגיע לו. הוא כנראה, "סוחב" איתו מילדות רגשי נחיתות של עבד. דסדמונה, כתשובה לחששותיו, מביעה תקווה שאהבתם לא תשתנה עם השתנות השנים, ואותלו משיב לה "אמן" – מילה שמביעה את אמונתו הדתית. (בסיום הטרגדיה, יש קטע מאוד משמעותי לגבי הנפש מנקודת מבטה של הדת). בעודם מתנשקים, המוזיקה, הלייט מוטיב המתנגן כרקע, שהוא מוטיב האהבה שלהם, מעצימה את הרגש המכונס בקטע זה לכדי נשיקה, "עוד נשיקה" שתחזור באקט הסיום. המערכה מסתיימת במבט אופטימי של אותלו: "הביטי, וונוס זוהרת" (כגודל עומק האהבה, יהיה גודל האכזבה והכאב).

מערכה שנייה עריכה

המערכה השנייה נפתחת במוזיקה של ניגודים. יאגו מתחנף לקאסיו כחבר, במתן עצה כיצד לצאת ממצב הביש אליו נקלע. הוא מעלה על נס את יכולתה של דסדמונה להשפיע על בעלה. העצה נשמעת מאוד הוגנת והגיונית ולא יכולה לעלות על דעתו של קאסיו איזו תהייה בקשר לתכליתה של העצה: "לך לגורלך" (לפגישה עם דסדמונה), ובזווית שפתיו עולה המשפט: "אני הדמון שלך" במשמעות של תרתי דסתרי. האם אני יכול להיחשב כדמון? כאשר אני משיא עצה כל כך טובה, ואף מסייע במידע מועיל, לגבי אורחותיה של דסדמונה (עם אמיליה, רעייתו) כך שקאסיו יוכל להיוועד עימה?

עם צאתו של קאסיו, יאגו משמיע אריה נפלאה ומצמררת של ה"אני מאמין שלו": אני מאמין באלוהים אכזר שקילל אותי בדמותו... נולדתי מזרע פורענות... אני אכזר, כי אני אנושי (המשפט הזה, הוא בעצם "יצר לב האדם רע מנעוריו")...זו הדת שלי...מאמין בכל לבי שלכל אכזריות יש תפקיד... איש ישר, אינו אלא שחקן עלוב, כל המחוות, הנשיקות, המשחקים, הדמעות- זה שקר...האדם הוא בדיחה של הגורל... ואחרי הבדיחה, ישנו המוות ואחרי המוות יש כלום! גן עדן זה סיפורי סבתא". הוא מסיים בצחוק גרוטסקי. במחזה המקורי, אין נאום של "אני מאמין" מסוג זה, זו תוספת חשובה.

בהמשך מתקיים המפגש בין דסדמונה לקאסיו, במהלך טיול הבוקר עם אמיליה, ויאגו מחכה בכיליון עיניים לבואו של אותלו שיראה במו עיניו את המפגש. ואכן, אותלו מגיע במעמד הפרידה שלהם, והוא אכן שם לב שקאסיו הוא האיש החובר לרעייתו. יאגו שבע הרצון: "המזל מאיר לי פנים", מתחיל בטוויית ה"עובדות". בנעימה "נון שלנטית" הוא מפליט שמשהו מטריד אותו, והוא שואל את אותלו, אם קאסיו הכיר את דסדמונה לפני הנישואין. מתחוור שההיכרות של קאסיו עם בני הזוג הייתה עמוקה, שכן הוא שימש כאיש קשר בין האוהבים. יאגו ממשיך בתיאור הגיגיו ה"מטרידים" בדבר קשרים לכאורה בין דסדמונה לקאסיו ובמקביל מזהיר: "הישמר מהמפלצת ירוקת העין" – משפט שמעלה את המושג קנאה לתודעה של אותלו – הישמר, בבחינת "עליך לנקוט בפעולה". אותלו מצידו משיב: "אראה לפני שאחשוד, כשיהיה לי ספק, אוכיח ואחרי ההוכחה אסלק את נשוא הבושה, האהבה והקנאה". יאגו ממהר "לתפוס טרמפ": "הוצאת לי את המילים מהפה". ומוסיף נפח של חומר למחשבה, ש"לעיתים דווקא האצילים ויפי הנפש, מועדים ולכן עליך לעמוד על המשמר". שוב הפנייה במשמעות של לנקוט בפעולה.

התמונה השנייה היא מעין פאוזה בזרימת האופרה. זהו שיר הלל לטוב לבה של דסדמונה, שמתמזגת בעדינותה עם אנשי העיר. סגנון השירה, מזכיר את ה"בל קאנטו" (שירה יפה) המתרכזת בממד הקולי ולא בדרמה. השימוש בקול נעשה בצורה המחמיאה ביותר וההלחנה מתבססת על צורות קלסיות, סימטריות ובהירות. האווירה פסטורלית ופיוטית, וחודרת אל הלב. מראה פניו של אותלו נוכח המחזה השמיימי מעיד על כך שהוא משוכנע שיצור מלאכי כמו זה שעולה מהסצנה הזו, לא יכול לבגוד: "שירתה מעודדת אותי ומחזקת את אמוני בה". מנגד, יאגו, שמבין את הרושם שהציף את אותלו, זקוק לחיזוק בכוס יין והוא מנסה לשכנע את עצמו שההצגה היא זיוף: "האם היא זיוף"? ההגיגים המנוגדים של אותלו ויאגו על רקע המקהלה, מכשירים הקרקע לקראת בואה של דסדמונה – איזו מן המחשבות היא תחזק? למרות שעל פניו, ניכר שאותלו נרגע, מנגד, אין לשכוח שיאגו בתחכומו החדיר ספקות עמוק בנשמתו של אותלו, וצריך היה רק את אזכור שמו של קאסיו על ידי דסדמונה, כדי להעלות את טלטלת הרגשות מחדש אל פני השטח.

אותלו לא מסוגל להתמודד עם הספק ובשלב ראשון הוא מנסה אך לדחות את הקץ: "לא עכשיו". כאב ראש שתוקף אותו מבהיל את דסדמונה עם המטפחת שתחולל את המפנה בספקותיו של אותלו. המטפחת נופלת לרגלי דסדמונה שאינה טורחת להרימה. מי שכן שמה לב למטפחת היא אמיליה, שהחליטה לשמור אותה עבור גבירתה. יאגו, ש"מחכה בפינה" (תרתי משמע), עט לעבר אמיליה בדרישה לקבל המטפחת. אמיליה מהססת אך נחישותו של יאגו אינה מאפשרת לה לסרב: "אני אשתך, לא המשרתת שלך" – "את המשרתת של יאגו", משיב יאגו וחוטף המטפחת. ברקע לתרחיש זה, מתנהל קטע מוזיקלי, הקוורטט, שבו נוטלים חלק אותלו, דסדמונה, אמיליה ויאגו. המיוחד ברוב הקוורטטים שכל קול שר טקסט אחר והכניסה של הצלילים, האחד בתוך השני, יוצר מרקם מוזיקלי מופלא, על גבול הקונטרפונקט. מוזיקה פוליפונית, שבה לכל צליל מעמד שווה וביחד יוצר הרמוניה מוזיקלית קסומה. הטקסטים של הדמויות: דסדמונה:"תן לי את מילותיך המתוקות של סליחה, תן לי לרפא אותך", אותלו: "אולי אני בכלל לא מבין את מהות האהבה"...היא אבודה ואני ללא כבוד – חלום הזהב שלי ברפש", אמיליה: "מה אתה מתכנן?" יאגו: "שלא תעזי לדבר על המטפחת ולעצמו, "זו תהייה ההוכחה".

התמונה האחרונה של המערכה מתמקדת באותלו שניכר שיאוש אחז בו: "חשדנות, הרס עצמי, בלתי נשלט, ועדיין לא מצאתי בה רבב". רגשותיו גואים והוא שר אריה המגזימה בגודל הטרגדיה שהוא חווה (עד עתה), היי שלום תהילה. "שלום לזכרונות, שלום לניצחונות – תהילת אותלו נמוגה". המוזיקה המלווה "הספד" זה מפתיעה בקצב וברתמוס אופטימי. יאגו שוב עולה מעל פני השטח בדיבורים בלתי נלאים ומדבר בשני קולות, מצד אחד מסית ומצד שני לכאורה, מרגיע - "מספיק עם זה". אותלו מביע את האמביוולנטיות שלו: "אני חושב שאשתי היא ישרה ואני חושב שלא. אני חושב שאתה צודק וחושב שלא. דרושה לי הוכחה!" יאגו מתגרה באותלו עם המשפט: "אתה רוצה לראות אותם שוכבים?" – יש באמירה זו ארס שמכוון ישר לדמיון של אותלו, ארס שמזין את השורשים שנשתלו. יאגו ממשיך במארג פיסות ה"מידע" השקריות: "האם מניע מביא לאמת?" האם החלום שהומצא על ידי יאגו הוא משאלת לב של קאסיו, או שחזור מקרה שהיה? הדרך בה מביא יאגו את סיפור החלום, בחיקוי קול התחנונים של קאסיו:"אני טובע באכסטזה המשותפת שלנו", ובתאור דמותו כמי שעומד לנשק אותה ובסוף כחותם את המעמד באמירה של קאסיו: "אני מקלל את הגורל שהועיד אותך ל"מור"", משכנעת את אותלו שזו הוכחה כהווייתה. יאגו מיתמם באמירה: "רק סיפרתי חלום" ובאותה נשימה הוא מכין את הרקע לתפקיד המטפחת. החלום הוא רק "עדות שמיעה" בעגה המשפטית, העכשווית, ואין לה מעמד של ראיה הנוקטת באופן ממשי את ההוכחה בעיניים, אך אותלו כבר בדרך לצאת מדעתו: "דם, דם דם"! יחד עם זאת, הוא עדיין מבקש "הוכחה ניצחת" (ממשית) והוא מתעמת עם יאגו שמצליח להטות את נימת העוינות לאמינות גלויה תחת השמים. תמונת הסיום של מערכה זו מוצאת את אותלו שבוי בקסמיו של יאגו והם נפרדים כשני חברים בלב ובנפש, כמה פתטי (וכמה מעצבן את הצופים...).

מערכה שלישית עריכה

פתיחת המערכה השלישית, בהקשה על מיתרי הויולות, באימאז' של צעידה הרת אסון, מרמזת על התקדמות של עקב בצד אגודל לעבר השבר. ואכן המערכה שבה דסדמונה נקראת אל אותלו מתחילה בנימה מרגשת של אהבה (אותלו נקרע בין האהבה לספק):" תני לי את יד השנהב הענוגה שלך", דסדמונה משיבה: "היד לא ידעה צער ותלאות" ואותלו מהנהן לעצמו בתהייה האם היד מאגדת בחובה "משהו אחר"? דסדמונה מפירה את השלווה של הרגע הנינוח שעבר על אותלו בהעלותה את השם של קאסיו. אותלו מתקבע על כאב הראש שלו (קאסיו?) (אנחנו אמנם יודעים שהוא סובל ממחלת האפילפסיה, אך קאסיו הוא הטריגר), ודסדמונה נבהלת (תרתי משמע) לסייע לו ולחבוש את ראשו במטפחת, ... אך אבוי, זו לא המטפחת שאותלו נתן לה כסימן לאהבתו! אותלו מתחלחל מהמטפחת האחרת, שאינה המטפחת שלו, והוא מפליג בסיפור הסימבוליות של המטפחת. דסדמונה עדיין לא קולטת את חשיבות המטפחת שכן בדואט המתנהל ביניהם דסדמונה מדברת על קאסיו ואותלו על המטפחת. אותלו, שאינו מקבל מענה סביר לגבי אי הימצאותה של המטפחת, שואל את דסדמונה: "מי את?". דסדמונה, הלומת רעם ממבטו המפחיד, שרה ממעמקי נשמתה: "יש זעם במילים שלך, הבט בי, נשמתי גלויה בפניך, אני קוראת ממעמקים למענך, ראה, הדמעות ראשונות שלי, בעטייך" יש בשירתה זעקת שבר ותחנונים. אותלו מנגד מתריס: "אם שטן יראה אותך, הוא יחשוב שאת מלאך", ולמרות נימת התוכחה הוא בוכה – הגבר הנערץ, אותלו, בוכה. דסדמונה, מבולבלת לחלוטין, ותוהה, איך זה שהיא הגורם לסבל שכזה, במה היא אשמה? אותלו, לא מתמהמה, ולמרות שבעצם, אין לו הוכחות להתנהגותה לכאורה והוא מאשים ב:"הפשע השחור מכל, את פרוצה". דסדמונה מזועזעת וטוענת בקריאה נואשת: "אין לי שום נגיעה למה שמילה זו מביעה". אותלו, חבוט, אך נראה מתרצה לרגע ומבקש סליחה, ובאחת מתנהג בברוטליות מינית כלפי דסדמונה שבורחת אחוזת אימה. בסיום התמונה, אותלו אפוף יגון פונה בתפילה לאלוהים: "אלוהים, העברת אותי מבחנים רבים, עוני, בושה וסבל היו מנת חלקי. הסבל והמועקה שאני חווה היום, גוברים על הגדולה שהצלחתי להשיג בחיי. אני רוצה הודאה, הוכחה ואז היא תמות".

בתוך התרופפות המערכת הרגשית של אותלו, מכין יאגו את אותלו להתרשם משיחה שהוא יקיים עם קאסיו. מתחילה ה"הצגה" של יאגו בשיתוף קאסיו, שלא יודע כמובן, שהוא שחקן מובל. יאגו מוביל את קאסיו להגות את שמה של דסדמונה בתחילת התרחיש, כך שאותלו ישמע את השם ומיד הוא עובר להתפלש בדברי זימה קלילים וזנותיים בהקשר לביאנקה הזונה. למי שעומד וצופה ב"מחזה" ניכר שיש כאן איזו אמירה מאוד בוטה וזולה כלפי דסדמונה, דבר שלא נעלם מעיני אותלו, שמתרשם בעיקר מהצחוקים והלגלוגים, שכן הוא לא שמע ממש על מה הם מתמוגגים. בציפייה לבאות, טופחת על פניו המטפחת. אין מציאות יותר ממשית מהמטפחת בידו של קאסיו בסגנון של רצ'יטטיב המדגיש את נוכחותה המתגרה. החצוצרות שמבליחות אל תוך המוזיקה, יש בהן ממד של הכרזה:"ראיתי הכל"! אותלו, מוכן לפעולה: "תן לי רעל", אך יאגו מציע לו שעדיף לחנוק אותה על מיטת זנותה ולגבי קאסיו:"תשאיר אותו לי". השגריר הגיע וההצגה, חייבת להימשך – יש להביא לכאן את דסדמונה.

תמונת ההמון בכיכר סן מרקו היא התפאורה להתעללותו של אותלו בדסדמונה. זה עתה הוא קיבל מכתב מהדודג' שקאסיו מחליף אותו בתפקיד המושל - "מחליף אותו", זה בדיוק מה שהיה צריך כדי לסתום הגולל על נוכחותה של דסדמונה. הוא סונט בה ומשפיל אותה עד כדי הדיפתה לקרקע: "על הרצפה באבק, אני בוכה. מות אהבתנו הפכה אותי לגוש קרח, רק צער וסבל בליבי, השמש שזהרה בחיי לא תוכל לייבש הדמעות בעיני" מבחינה מוזיקלית מתפתח כאן קוורטט בו נוטלים חלק ההמון, השגריר, דסדמונה ואותלו בפרונט וברקע מדי פעם מסתננות שיחות בין אותלו ליאגו ויאגו עם רודריגו. הווקאליות של מעמד זה מעמיקה את הכאוס של ההגיגים השונים, כאשר בעצם אף אחד (מלבד יאגו), לא מבין מה קורה. הזעקה הנואשת של דסדמונה, על רקע המקהלה, גורמת לאותלו לאבד את הכרתו, ובכוחו האחרון הוא מסלק את כל הנוכחים: "עזבו, או תהפכו לאויבי" ואל עצמו: "נשמתי, אני מקלל אותך, אני לא יכול להציל אותי מעצמי" הוא נופל! יאגו עומד מעליו במלוא חוסנו ואכזריותו: "מי ימנע ממני להרוס אותך"? למרות קולות ההמון ברקע, המאדיר את שמו של אותלו, "האריה". יאגו חוגג את ניצחונו: "הנה האריה שלכם". סוף מערכה שלישית.

מערכה רביעית עריכה

תחושת מוות באוויר הנישאת עם הצלילים הפותחים את המערכה הרביעית, מוצאת את דסדמונה בהכנות לקראת השינה (מותה). היא נזכרת בשיר הערבה, שליווה את המשרתת של אמה, ברברה שננטשה על ידי אהובה. האנלוגיה ברורה, ודסדמונה נשאבת למילים הנוגות של שיר הערבה: "הנערה הבוכייה שרה וידה על ליבה, שירי, שיר ערבה ירוקה. כל כך הרבה דמעות מלוחות שהמסו סלעים, ערבה ירוקה תהייה לי לזר" והיא עוברת לנימה האישית, המיואשת שלה: "הוא נולד לתהילה ואני נועדתי לאהוב אותו ולמות". פרידתה מאמיליה בצעקה נואשת, צרחנית "היי שלום" מצעידה אותה לעבר גורלה והיא מתכנסת לתוך תפילת "אווה מריה", לחוטאים ולחפים ולכל מי שזקוק לרחמים. דסדמונה נרדמת, שומעים את השקט שהוא לפני הסערה. אותלו נכנס עם חרב שלופה. מה עניין החרב בסצנה זו, הרי, הוא אמור לרצוח אותה בחניקה. החרב היא מטפורית לנרטיב של המעמד – אותלו נחוש בדעתו להרוג. ברקע צ'לו וקונטרבסים המעמיקים את תחושת האימה.

בניגוד לצלילים המקפיאים, עולה הלייטמוטיב של האהבה בין אותלו לדסדמונה – תזכורת לאהבה שהייתה. הוא מתבונן בה על רקע נעימת האהבה, אך בנחישות הוא מעיף את סדין הכלולות שלהם. הדואט בין אותלו לדסדמונה נבנה על מוטיבים חוזרים, קצרים ועצבניים, המלווים בפולסציה חרדתית של התזמורת. הוא מתעניין האם היא התפללה, שכן אין הוא רוצה לרצוח את נשמתה, רק את גופה הוא רוצה להשמיד. דסדמונה עדיין מנסה לדבר על לבו ולהבהיר לו שכל חטאה היה באהבתה אותו. אותלו שבוי בהוכחה הממשית, המטפחת, אינו יכול אפילו לחשוב בהגיון: "ראיתי המטפחת בידיו של קאסיו". דסדמונה מבקשת לקרוא לקאסיו כדי להעיד, אך היא מובסת בידיעה שקאסיו שותק לנצח ואין לה אלא להצר עליו ולהכעיס את אותלו עוד יותר, על שהעזה להצטער עליו. קריאתה לדחות את הקץ: " תן לי לחיות עוד לילה אחד" נענית: "מאוחר מדי" – הפסיכוזה גוברת על האהבה, אותלו חונק את דסדמונה.

אמיליה מתפרצת באימה מפאת היותה מזועזעת מרצח רודריגו, ובעודה נושאת הבשורה בדבר קאסיו החי, היא מגלה את דסדמונה בגסיסתה. דסדמונה מצהירה שהיא מתה טהורה וזכה לגמרי ואף לוקחת על עצמה את הגורם למותה. אותלו, שביסודו הוא אדם ישר, מודה שהוא הרג אותה. בעוד אמיליה וקאסיו מגוללים את האמת בנסיבות האירועים, זה כבר מאוחר מדי – אותלו מבין את גודל הטרגדיה שנכפתה עליו: "אותלו לא קיים יותר" No more! בהספד הסיום אותלו מכה על חטא: "את טהורה אך נולדת מתחת לכוכב אפל. מקומך בגן עדן" הוא קורא למוות שיבוא (אי אפשר שלא לזכור שגם בשיא אושרו, הוא קרא למוות). גם מוטיב הנשיקה עולה שוב בנעימת האהבה ברקע: "נישקתי אותך טרם שהרגתי – עוד נשיקה אחת". האופרה מסתיימת בקומפוזיציה נוגה של הגופות של הנאהבים.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אותלו בוויקישיתוף