פתיחת התפריט הראשי
מיקום אזור בניוף בתוך אזור הפחתה

אזור בֶּנְיוֹף או אזור ודאטי-בניוף הוא תחום מוקדן של רעידות אדמה באזור הפחתה – הגבול בין לוחות טקטוניים בו חודר לוח אוקייני אל מתחת לליתוספירה של לוח אחר. באזור זה – המהווה מישור חיכוך בין שני הלוחות – מתרחש כיפוף ומתיחה של הלוחות. אזור בניוף הוא ביטוי סייסמי למעוות הנוצר באמצעות ההפחתה. שחרור הלחץ מפיק גלים סייסמיים המתבטאים ברעידת אדמה.

תוכן עניינים

מאפייניםעריכה

 
חתך באזור הפחתה: תחום רעידות האדמה באיים הקוריליים

אזורי בניוף מתאפיינים בפעילות סייסמית עמוקה וערה, המאפשרת לסייסמולוגים לערוך מיפוי תלת ממדי של מוקדי רעידות האדמה.

אזורים אלה משתרעים מתחת לשקעים אוקייניים ומגיעים לעומק של 670‏[1] ואף 700‏[2] ק"מ. מישור החיכוך משתפל בזווית של 30 ל-60 מעלות,[2] בדומה לזווית אזור ההפחתה באותו מקום.

אזורי בניוף אופייניים לקשתות איים פעילות וקשורים לרוב לשקעים אוקייניים עמוקים.[3]

מבנהעריכה

מחקר שעסק במבנה של כמה אזורי בניוף בשולי הלוח הפסיפי גילה דפוס של תפוצת רעידות אדמה, שהיה מורכב מן המצופה במודלים של אזורי הפחתה. במחקר נמצא כי תפוצת מוקדי רעידות האדמה בליתוספירות מופחתות מתאפיין במרווח סייסמי מובהק, שרוחבו הממוצע 150 ק"מ. מרווח זה נצפה באזורי הפחתה רבים ברחבי העולם. במרבית האזורים הללו ניתן לצפות בסייסמיות גוברת בלוח הרוכב, מעל אזור בניוף. ניתוח של מוקדים אלה מגלה שתפוצתם אינה מקרית, אלא מפגינה נטייה להצטבר ברצועות קוויות הנפרדות זו מזו, אותן ניתן לפרש כהעתקים פעילים שנוצרו בתוך הלוח הרוכב כתוצאה מן ההפחתה.[4]

מחקרעריכה

 
שני אזורי הפחתה לאורך חופי יפן

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ערך הוגו בניוף (Victor Hugo Benioff,‏ 1899–1968)[5] מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה מחקרים גאופיזיים המתארים את תפוצתן של רעידות אדמה עמוקות על מישור הולך ומעמיק.[6] רבים ממאפייניהן של רעידות אדמה אלה תוארו קודם לכן, בשנת 1928, על ידי הסייסמולוג היפני קִיוּ ודאטי (和達 清夫,‏ 1902–1995) מהסוכנות המטאורולוגית של יפן. ודאטי גילה, כי ככל שרעידות האדמה באזור יפן התקרבו לשוליים המזרחיים של אסיה, כך גדל עומקן. הפעילות הסייסמית העמוקה נראתה כשוכנת על מישור משופע. עם זאת, היה זה בניוף שהציע בשנת 1954 הסבר לתופעה, לפיו קרקעית האוקיינוס חודרת אל מתחת ליבשת סמוכה. הסבר חסר תקדים זה היה חלק מהמנגנון הנחוץ לקיום נדידת היבשות, והוא קידם את התפתחותה של תאוריית טקטוניקת הלוחות.[7]

מחקר מפורט של מזרח הלוח הפסיפי גילה אזור בניוף כפול מתחת לצפון-מזרח הונשו. הסייסמיות בעומקים העולים על 100 ק"מ מתווים שני מישורים מקבילים במרחק של 30–40 ק"מ זה מזה.[8] לאורכו של הצפוני בהם התרחשה ב-2011 רעידת האדמה בסנדאי.

תפוצהעריכה

אזורי בניוף אופייניים לאזורי ההפחתה בטבעת האש המקיפה את האוקיינוס השקט דוגמת יפן, ונואטו, טונגה, האיים האלאוטיים, האנדים, מערב מקסיקו, מרכז אמריקה, קמצ'טקה והאיים הקוריליים.

קיימים בעולם אזורי בניוף נוספים, לדוגמה:

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ צפונות כדור הארץ, עמ' 156
  2. ^ 2.0 2.1 שקעים אוקייניים בבריטניקה המקוונת
  3. ^ רעידות אדמה בבריטניקה המקוונת
  4. ^ Structure of Wadati-Benioff zones and volcanism
  5. ^ בניוף השתמש בשמו השני
  6. ^ ביוגרפיה של בניוף
  7. ^ פרק Developing the theory מתוך This Dynamic Earth באתר USGS
  8. ^ Fundamentals of geophysics
  9. ^ גיאולוגיה, יסודות ותהליכים, עמ' 381