פתיחת התפריט הראשי

אחיזה טיפולית מרסנתאנגלית: Therapeutic holding) היא טכניקה יישומית בה אדם בוגר, לרוב מחנך או מטפל, אוחז באדם אחר על מנת לרסנו ולסייע לו להירגע. הטכניקה משמשת כתגובה אל מול תוקפנות רבה ובלתי נשלטת של אדם, במטרה למנוע פגיעה שלו באחר או בעצמו. אותו אדם מוחזק בתקיפות אך ללא תוקפנות, עד לשלב בו הוא נרגע ולא מהווה סכנה. האחיזה מגבילה את יכולת התנועה של האדם וכן יוצרת קרבה גופנית.

לרוב, משתמשים באחיזה אנשי צוות במוסדות חינוך וטיפול, שעברו הכשרה מעשית מתאימה.

מטרות הטכניקה שונות ומגוונות: האחיזה יכולה לשמש לריסון המטופל, הפסקת ההתנהגות התוקפנית והצבת גבול; האחיזה יכולה לאפשר להורה או הדמות המטפלת להשיב לעצמה את הסמכות ההורית, ובגישות מסוימות מטרתה היא יצירת קירבה והתקשרות. מסרים אפשריים שמנסה ההורה או המטפל להעביר באמצעות הטכניקה, הם: "אני נמצא/ת כאן", "לא אעזוב אותך", "אני יכול/ה לשאת את הכעס והכאב שלך", ו"אשאר איתך כמה זמן שזה ייקח".[1]

תוכן עניינים

רקעעריכה

האחיזה הטיפולית מבוססת על הטכניקה של רוברט זסלו (Robert Zaslow)[2], פסיכולוג אמריקאי שטיפל במטופלים הלוקים בתסמונות הספקטרום האוטיסטי. לטענתו, האחיזה הכפויה יוצרת סביבה בטוחה עבור האדם, המסייעת להפחתת ביטויי הזעם המאפיינים את הלוקים בתסמונות אלו.

הטכניקה התפתחה לא מתוך תאוריה, אלא מתוך ההתנסות בשטח, במסגרות שונות כמו בתי חולים פסיכיאטריים, פנימיות ועוד.

השימוש בטכניקהעריכה

הספרות המקצועית מתארת טכניקות שונות לאחיזה הטיפולית. ככלל, ניתן להבחין בין טכניקות אחיזה המיועדת לטיפול בילדים קטנים מול טכניקות המיועדות לשימוש בילדים גדולים ובמבוגרים שהסכנה שנשקפת מהם גדולה יותר.

עם ילדים קטנים האחיזה מתבצעת בישיבה על הרצפה, כאשר המבוגר אוחז בילד כשגבו של הילד צמוד לבטנו של המבוגר, והרגליים והידיים של המבוגר מונעים את תנועת הילד. אחיזה של ילדים גדולים או מבוגרים מתבצעת בכמה שלבים ואפשרויות. יש שיטות בהן המטפל אוחז את המטופל תוך כדי עמידה יציבה ובטוחה, כאשר גבו של המטופל צמוד לבטנו של המטפל, ידיו של המטפל מקיפות את ידי המטופל, וראשו כפוף מאחורי כתפו של המטופל (כדי למנוע פגיעת ראש בראש). יש שיטות הכוללות הפלה זהירה של המטופל על הארץ ואחיזת ידיו מאחורי גבו כשפניו מופנות למטה. לעיתים יש צורך בשניים או שלושה אנשים כדי לבצע את האחיזה. במהלך כל סוגי האחיזה, קיימת חשיבות רבה לנשימה רגועה של המטפל, שבהדרגה "עוברת" אל המטופל, לצד העברת מסר של ביטחון, יציבות וסמכות. כן קיימת חשיבות לכך שלא תהיה מניעה טוטאלית של כל תנועה של המטופל, אלא איפשור תנועה חלקית, במיוחד של כפות הידיים והרגליים ושל הצוואר והראש; האחיזה באזורי הגוף האחרים מונעת פגיעה אפשרית של תנועות חלקיות אלו.

לאחר תחילת האחיזה לריסון המטופל, האחיזה יכולה להימשך בין מספר דקות ועד מספר שעות, והיא מסתיימת כאשר המטופל מראה סימנים של רגיעה ושליטה עצמית. יש חשיבות רבה לכך שהאחיזה לא תיעשה ממקום של כוחניות או מרגשות של כעס או פגיעה. האחיזה אינה אמורה להוות עונש.

ביקורתעריכה

בתחילת המאה ה-21 ספגה השיטה ביקורת רבה ויעילותה כשיטת טיפול מצויה במחלוקת. בנוסף, האחיזה עלולה לסכן את המטופל והמטפל, וידועים מקרים בהם ילדים ומבוגרים נפגעו מטיפול זה. פורסמו אף מקרי מוות והפרעת דחק פוסט-טראומטית בילדים בעקבות טיפול בהחזקה[3]. בהיעדר פיקוח, ייתכן אף שימוש מופרז בכוח בעת שימוש בשיטה זו.

מעבר לאפשרות לפגיעה פיזית, השימוש באחיזה עלול לפגוע בביטחון העצמי של המטופל. מטופלים שנפגעו בעבר מאלימות אף עלולים לחוות את האחיזה כשחזור של הטראומה.

המחלוקת לגבי הגדרת מטרת השיטה יכולה להביא לשימוש לא הולם באחיזה. באופן טבעי, הורה או איש מקצוע שמתמודד מול זעם ואלימות שמופנה אליו, עלול להשתמש באחיזה באופן בלתי מבוקר וללא התאמה לצורכי המטופל.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חיים עומר, "שיקום הסמכות ההורית", עמ' 49-50
  2. ^ Zaslow, R. W., & Menta, M. (1975). "The psychology of the Z process: Attachment and activation". San Jose, CA: San Jose State University Press.
  3. ^ Seclusion & Restraint - Is Therapeutic Holding Dead?. American Academy of Child&Adolescent Psychiatry. Jan/Feb 2005.