אחריות

ערך מוסרי שמשמעותו היא שהאדם בהיותו בוגר, חייב לשאת בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי

אחריות היא ערך מוסרי, שמשמעותו היא שהאדם בהיותו בוגר, חייב לשאת בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי. כמו כן, אחריות טמונה בכל תפקיד שאנו לוקחים על עצמנו, וחייבים לתת דין וחשבון על פעולותינו במסגרתו[1]. בנוסף ישנן משמעויות נוספות למונח אחריות, ובתוכן משמעויות הנוגעות לתחום המשפט ותחומים נוספים.

הגדרה בסיסיתעריכה

אחריות כערך מוסרי משמעותה בראש ובראשונה שהאדם שחי בחברה, אינו יכול להתעלם מכך שכל פעולה שינקוט תשפיע על בני אדם החיים בסביבתו. אחריות מהווה תשתית התפתחותית פסיכולוגית וחברתית שאדם אמור לרכוש בעזרת הוריו, מחנכיו ותרבותו. ההורים והמחנכים מאפשרים לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה ולהפוך לאדם עצמאי וחופשי.

בפילוסופיה, אחריות מוסרית היא מצב שבו לאדם מגיע שבח, אשמה, גמול או עונש על התנהגותו או העדרה, בהלימה עם התחייבויותיו המוסריות[2][3]. ההחלטה מה (אם בכלל) נחשב "מחייב מבחינה מוסרית" היא עיסוק בסיסי באתיקה.

פילוסופים מתייחסים לבעלי אחריות מוסרית כ"סוכנים מוסריים". לסוכנים יש היכולת להתבונן על מצבם, להתכוון לנהוג באופן מסוים, ואז לנהוג בהתאם. הרעיון של רצון חופשי הפך לנושא חשוב בדיון העוסק בשאלה האם בני אדם אי-פעם אחראים מוסרית למעשיהם, ואם כן, באיזה מובן. הפילוסופים חלוקים לגבי השאלה האם רצון חופשי ודטרמיניזם יכולים להתקיים זה עם זה במקביל, ללא סתירה (קומפטיבליזם).

אחריות מוסרית אינה זהה בהכרח לאחריות חוקית. אדם נחשב אחראי חוקית לאירוע, כאשר מערכת חוקית מחויבת לשפוט אותו על אירוע זה. על אף שלעיתים קרובות כשאדם אחראי מוסרית למעשה מסוים, הוא גם אחראי לו מבחינה חוקית, שני המצבים לא תמיד מתלכדים, כיוון שהחוק לא יכול ולא מעוניין לכסות את כל תחומי המוסר האישי. לדוגמה, אם אדם מקלל את חברו והאחרון נפגע מכך רגשית, הוא לא ייחשב כאחראי מבחינת החוק למרות שרבים יחשיבו אותו כאחראי מבחינה מוסרית.

היות שהיחס הערכי הניתן לאחריות קשור במקרים רבים לנורמות חברתיות, הגדרת האחריות ומה שנכלל בה יכולה להשתנות בין תקופות, תרבויות, חברות, הקשרים ואנשים שונים.

תנאים ללקיחת אחריותעריכה

אחריות כרוכה ביכולות הבאות:

  1. היכולת והחירות לבחור בין אפשרויות;
  2. יכולת לצפות תוצאות אפשריות של הבחירות. אם אין קשר בין פעולותינו לתוצאות מסוימות, לא נוכל לקבל אחריות עליהן;
  3. יכולת למנוע תוצאות אפשריות שאינן רצויות. אם אין באפשרותנו למנוע את התוצאות – איננו אחראים לתוצאה;
  4. יכולת לחשוב באופן ביקורתי כתנאי הכרחי לבחירה אמיתית בין אפשרויות – זו משמעותה של בגרות;
  5. יכולת להכיר בכללים ונורמות המתלווים לכל תפקיד ומעשה של אדם בוגר[4].

אחריות כלפי עצמיעריכה

לפי זרם המחשבה האקזיסטנציאליסטי, האדם חופשי באופן מהותי (זו המהות היחידה הקודמת לקיומו; הוא "נידון לחופש" על פי ז'אן פול סארטר), ויכול וחייב לבחור ולעצב את חייו, גם אם הוא מעדיף לברוח מן החופש ולקבל על עצמו את עול החברה רק כדי להשתחרר מן הצורך לקבל אחריות על החלטותיו.

אחריות כלפי עצמי קשורה בתפיסתנו את השליטה בחיינו. האם אנו עצמנו שולטים בהם, או שמא הסביבה והתרבות שולטות בהם? אחריות משמעותה שהאדם הוא האדון לחייו ואינו משועבד לתכתיבים חיצוניים. אחריות זו מצריכה שתהיה לאדם חופש בחירה ויכולת לבחור בין אפשרויות בהתאם לתפיסת עולמו, בנוסף האדם צריך לקבל על עצמו את מלוא האחריות לתפיסת עולמו.[5] דן ענבר מגדיר אחריות כמימוש של חופש הבחירה, "מכאן, שפעילויות חופשיות הן הפעילויות היחידות שאדם יכול להיות 'אחראי' להן, משמע, לשאת באחריות. אם אכן, מודעות לחופש פירושה שהדברים 'יכלו להיות אחרת' בניגוד ל'היו חייבים להתרחש בדרך זו', כלומר, האדם יכול היה לעשות אחרת אילו רק בחר בכך, הרי שאחריות במשמעותה המוסרית, קשורה במהותה למימוש יכולת הבחירה. כאן באה לידי ביטוי משמעותה של אחריות האדם בפני עצמו. אחריות בפני הזולת, או בפני הרשות אין לה בהכרח קשר לבחירה חופשית."[6]

גישתו של ז'אן פול סארטרעריכה

סארטר רואה באחריות רכיב מרכזי של האישיות החברתית הבוגרת. "האדם אחראי לחלוטין" "האדם הוא פרי מעשיו"[7], ובהיותו אדון לעצמו, מכלול האחריות לחייו נופל על כתפיו. האחריות נובעת בחלקה מכך שיש לפעולותיו השפעה על העתיד, לא רק עתידו שלו אלא גם של אחרים. הוא טוען שהאדם תמיד חופשי ותמיד מחויב לקחת אחריות גם על מה שאינו בשליטתו.[8] הוא נבחן במעשיו, ולא בהזיות או ברעיונות שלו. כלומר, התירוצים שאנו מספקים לאי-עשייה אינם תקפים על פי סארטר. ויקטור פראנקל[9] רואה בקבלת עול האחריות את מהות הקיום של האדם. "אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות". הציווי של הלוגותרפיה הוא "חיה כאילו חיית את חייך בפעם השנייה וכאילו קלקלת מעשיך בפעם הראשונה, כשם שאתה עומד לקלקלם עכשיו". ציווי כזה מעורר את האחריות משום שהוא מכריח אותנו לשקול שנית את תוצאות פעולותינו הפוטנציאליות.

אחריות כלפי האחרעריכה

אחריות כלפי האחר היא עמדה מוסרית הנובעת ממחויבות כלפי האחר, ומנקודת מבט זו קבלת אחריות פירושה שהאדם המוסרי מעדיף לסבול עוול ולא לגרום עוול. כדברי סוקרטס. עמנואל לוינס העמיד את תורת המוסר על מושג האחריות כלפי האחר, וההיענות לקריאתו של האחר היא מה שעושה אותנו אנושיים. זוהי התחייבות להיענות לצרכיו של האחר, התחייבות שאינה הדדית ואינה מבוססת על יחסי גומלין. על פי לוינס האחריות קודמת לחירות ואין משמעות לחירות בלא האחריות כלפי הזולת. האחר הוא שמכתיב לנו אחריות מכוח נוכחותו מולנו.[10] "זו אחריות הקודמת לחירות. אחריות הקודמת לכל התחייבות חופשית". "הזולת מטיל עליו אחריות שאין להתכחש לה, אחריות שלא החליט לקבל עליו, אבל אינו יכול להתחמק ממנה". "אני יכול לבוא במקום כל אדם, אבל אף אדם לא יכול לבוא במקומי".[11] כלומר, על הסובייקט מוטלת אחריות על כל מה שאין מי שימלא את התפקיד במקומו.

לעומת לוינס טוען זברובסקי "להיות אחראי באופן אין סופי לכל דבר, משמע לא להיות אחראי על דבר"[12] כלומר, זו דרישה בלתי אפשרית, מה גם שההתמסרות המלאה שנדרשת מאדם כלפי האחר, מבטלת את האנושיות שלו עצמו, כאילו הוא אמצעי לשמירת חיי האחר.

אחריות ותפקידעריכה

"אחריות היא מרכיב הכרחי בכל תפקיד שאנו נוטלים על עצמנו, בין אם מדובר בתפקידים במעגל החיים, כמו נישואים, הוֹרוּת וחברוּת, ובין אם מדובר בתפקיד שממלאים בהיותנו חלק מחברה, כמו מקצוע, עיסוק, אזרחות ומנהיגות. למעשה כל חיינו החברתיים מעוגנים בתפקידים, משום שאנו פועלים במסגרת העולם האנושי ומעורבים בו, ולפיכך נושאים בתפקיד שמקנה אחריות על פעולותינו."[13] אדם בוגר חייב לקחת בחשבון את סביבתו ולהיות בעל יכולת לבצע שיפוט הולם. כך, אי-ידיעה של כללי המציאות אינה פוטרת מאחריות. זהירות היא חלק מהותי מאחריות, והיא כוללות חיזוי אירועים מקריים והגנה מפניהם. אנו אחראים לדברים שנגרמו עקב חוסר הזהירות שלנו. מעשים שנעשים שלא במתכוון עלולים להביא לתוצאות חמורות, למשל תאונות דרכים. יש להניח כי לנהג הפוגע אין כוונה ממשית לפגוע בזולת, אבל בנהיגתו הוא לא התחשב בסביבה ובאנשים אחרים, ועובדה זו מטילה עליו את האחריות. עדיין אין מאשימים אותו בזדון, אבל חלה עליו אחריות מלאה.[14]

קרשנר (Kershnar) טוען שאי-אפשר להפריד בין האדם כבעל אישיות פרטית ומוסרית לבין המעשים שהוא עושה במסגרת התפקיד שהוא נושא. לכן הוא אינו יכול להתנער מן האחריות שבה הוא נושא כממלא תפקיד כלשהו בחברה.

תפקידים מסוימים מלווים בסמכות לקבל החלטות ולפעול, אך בשל כך היא יוצרת גם גבול לאחריות. דן ענבר בוחן את הקשר שבין סמכות הקשורה בתפקיד לבין אחריות, וטוען: "כאשר הקשר בין פעולה לתוצאה אינו ידוע במלואו ואינו ניתן לשליטה, היכולת לקבל ולשאת באחריות, (הן לפעולה והן לתוצאה), תיגזר מממדים מוסריים שהם מעבר להגדרות התפקיד הפורמליות."[15] יתר על כן, זיגמונד באומן טוען שאחריות עומדת בניגוד למחויבות, והיא מתעוררת רק כאשר המחויבות החוזית או הסמכות פוחתת או אינה קיימת. וככל שיש יותר אחריות מוסרית כן אנו שרויים בחרדה ובדאגה. "רק חרדת קודש, אהבה ואמביוולנטיות פנימית מאפשרות אחריות אמיתית, והיא הקרקע למוסריות ולקולו הלא נשמע של האחר, ולא אחריות בלתי מותנית בנוסח של לוינס" .


חינוך לאחריותעריכה

חינוך לאחריות בחברה דמוקרטית צריך להיות אבן פינה של החינוך לערכים בכל מסגרות החינוך – מגן הילדים, דרך בית הספר ועד למוסדות להכשרת מורים. תפקיד ההורים והמחנכים מתמצה במתן אפשרות לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה. ג'ון דיואי טען שהתכלית העיקרית של החינוך היא להכשיר את הצעירים לקבלת אחריות בעתיד ולהצלחה בחיים.[16] ז'ידו קרישנמוּרטי מציב אהבה כנגד חובה ואחריות, וטוען כי בחובה לא יכולה להיות אהבה, ובהימצא אהבה אין צורך בחובה ובאחריות. "כאשר אוהבים מישהו מטפלים בו ברוך ובעדינות. לעומת זאת, כאשר מכינים אותו, מכינים אותו להיהרג למען אידיאלים. לוּ אהבתם את ילדיכם לא היו מלחמות".[17] "אהבה היא הגורם היחיד שיכול לחולל מהפכה יסודית, אך היא אינה מכשיר תעמולתי. רק כאשר הדגל, האמונה, המנהיג והרעיון כתוכנית פעולה, נושרים, תוכל להופיע האהבה".[18] בעקבות סארטר התפתחה פסיכולוגיה אקזיסטנציאלית שהחשיבה את האחריות כחלק מהותי בחינוכו והתפתחותו של אדם בוגר, יצרני ועצמאי. יואב יגאל טוען כי אחריות היא אחד ממבני הנפש היסודיים ביותר של התינוק, וכאשר אין נענים לצרכיו עליו לקחת על עצמו את האחריות אף שהוא חסר אונים ואינו מסוגל להגיב ולשאת בנטל האחריות, ומכאן גם נובעות תסמונות נפשיות. כאשר על הצעיר לקבל אחריות זו על עצמו, הוא חווה אותה כאי-קבלה של אהבה מהוריו ואי-סיפוק של צרכיו ושל הערכתו. האחריות, טוען יגאל, מוכרחה להיכנס אל חדר הטיפולים כמבנה יסוד של הנפש. הצירוף של חוסר אונים ואחריות הוא צירוף פתולוגי.[19] רפאלה בילסקי, כוללת באהבה גם דאגה וגם אחריות. אֵם שאינה דואגת אינה אוהבת, ו"אין דאגה ללא תחושת אחריות פנימית שנחווית כעניין רצוני לחלוטין, ולא כחובה".[20]

אחריות מול דטרמיניזםעריכה

אימוץ של תפיסה דטרמיניסטית מובילה על פי האקזיסטנציאליזם להונאה עצמית ולהכחשת האחריות. האמונה בגורל כתוב מראש מפחיתה את שיקול הדעת ומצמצמת את האחריות.[21] דבקות בערכי החברה ובדרישה לנאמנות לה מוצבים פעמים רבות אל מול האחריות האישית. הקיום המוסדי והנאמנות לו מעודדים חיים נטולי אחריות, והפרט הופך לאמצעי בשרות החברה. כך מוצדקת הבריחה מאחריות אישית אל קיום בתוך הסדר החברתי, המשמש לדיכוי זכויות הפרט, והעלמת האחריות האישית והחופש.[22]בספרו "בסוד שיח" מזהיר מרטין בובר מפני העריצות והדטרמיניזם של ההמון והחברה: "משבאה ההצטרפות אל הציבור מתבטלת ההכרעה האישית שמבלעדיה אין מה לדבר על אחריות [...] אך יש אחריות שאין בידי הציבור ליטול מאתנו, זו האחריות בפני האל שאינה ניתנת להתנערות גם בפני הציבור."[23] ב"מחברות על אתיקה" טוען סארטר שהמעבר מאני לאנחנו והאיחוד של אוסף 'אניים' מאפשר להימנע מן הדאגה ומן האחריות כלפי עצמי.[24]. ב"החופש מהידוע" כותב ז'ידו קרישנמורטי: "כל הצורות החיצוניות של שינוי שהביאו מלחמות ומהפכות לא שינו את הטבע הבסיסי של האדם החי בעולם מכוער עד מאוד. והשינוי אפשרי רק אם נבין לעומק ובאופן קונקרטי שאנו אחראים ללא עוררין למצב העולם. לכל מלחמה, לכל עוני ואומללות, בשל האלימות והתחרות, בשל הלאומנות, האנוכיות והאלוהים שלנו, בשל דעותינו הקדומות והאידיאלים שלנו ובשל היותנו חלק מחברה זוועתית ידועת מלחמות."[25]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • ג'מאל אבו חסין, וסמדר גונן. "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות". 2013. תל אביב: מכון מופת.
  • דן ענבר. "אחריות". 1983. תל אביב: ספריית פועלים.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ המילה אחריות נובעת מן המילה אחר, והיא כוללת בתוכה גם את המילים: אחרי, אחרית וחירות, שמייצגות את המושג. באנגלית קשורה המילה אחריות (responsibility) למילה המציינת היענות לאחר (response); בערבית 'מסאוליה', כלומר, הנשאל שאמור לספק תשובות.
  2. ^ Klein, Martha (2005). "responsibility". In Honderich, Ted. Oxford Companion to Philosophy. "The term 'moral responsibility' covers (i) the having of a moral obligation and (ii) the fulfilment of the criteria for deserving blame or praise (punishment or reward) for a morally significant act or omission."
  3. ^ Eshleman, Andrew (2009). "moral responsibility". In Zalta, Edward N.. Stanford Encyclopedia of Philosophy. "Many have held that one distinct feature of persons is their status [emphasis added] as morally responsible agents"
  4. ^ אבו חסין, ג' וס. גונן, (2013). אחריות לחינוך וחינוך לאחריות. תל-אביב: מכון מופת. ע' 11
  5. ^ אבו חסין, ג' וס. גונן, (2013). אחריות לחינוך וחינוך לאחריות. תל-אביב: מכון מופת.ע' 12
  6. ^ ענבר, ד' (1983). אחריות. תל אביב: ספריית פועלים. ע' 16.
  7. ^ סארטר, ז' פ' (1988). האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם. ירושלים: כרמל. ע' 13-14.
  8. ^ Sartre, J. P. (1992). Notebooks for an ethics. Chicago: University of Chicago. P. 10
  9. ^ פראנקל, ו' (1970). האדם מחפש משמעות. ירושלים: דביר. ע' 132-133.
  10. ^ לוינס, עמנואל. "הומניזם של האדם האחר". ירושלים: מוסד ביאליק. 2004. עמ' 23, 98, 100.
  11. ^ לוינס, עמנואל. "אתיקה ואינסופי" לרושלים: מאגנס. 1995. עמ' 177.
  12. ^ Zaborowski, H. (2000). On freedom and responsibility: remarks on Sartre, Levinas and Derrida. HeyJ xli: 47-65.
  13. ^ ג'מאל אבו-חסין וסמדר גונן. "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות" תל-אביב: מכון מופת. 2013. עמ' 42
  14. ^ ג'מאל אבו-חסין וסמדר גונן. "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות" תל-אביב: מכון מופת. 2013. עמ' 65
  15. ^ ענבר דן, "אחריות". תל-אביב:ספריית פועלים. 1983. עמ'36.
  16. ^ ג'ון דיואי. "ניסיון וחינוך". ירושלים: בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית ומשרד החינוך. 1959. עמ' 14.
  17. ^ ז'ידו קרישנמורטי. "החופש מהידוע". תל אביב: כנרת. 1997. עמ' 14-15.
  18. ^ ז'ידו קרישנמורטי. "חיים של תבונה". הוד השרון: אסטרולוג.2000.עמ' 26.
  19. ^ יואב יגאל. "אנטומיה התפתחותית של הנפש". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2011.
  20. ^ רפאלה בילסקי, "מקסם האושר".ירושלים: כרמל.2004.עמ' 113.
  21. ^ ג'מאל אבו חסין , וסמדר. גונן, "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות". תל-אביב: מכון מופת. 2013. עמ' 61-63.
  22. ^ Gordon, H., & Gordon, R. (1995). "Sartre and evil". Wesport: Greenwood press. P. 148-156
  23. ^ מרטין בובר. "בסוד שיח". ירושלים: מוסד ביאליק. 1959. עמ' 191-190.
  24. ^ Sartre, J. P."Notebooks for an ethics." Chicago: University of Chicago.1992. P.130.
  25. ^ ז'ידו קרישנמורטי, "החופש מהידוע". תל אביב: כנרת.1997. עמ' 14-15