פתיחת התפריט הראשי

"אטלנטיק - חברה לדיג וספנות בע"מ", הייתה חברה ישראלית לדיג מעמקים, שהפעילה אוניות דיג בעיקר באוקיינוס האטלנטי.

תוכן עניינים

רקע להקמהעריכה

שני אנשי עסקים ישראלים, רב חובל מילה ברנר ויעקב מרידור הקימו את חברת "אטלנטיק" בשנת 1960, לאחר שחברת דיג קודמת שלהם ("ישראל-ניפון"), שהפעילו במשותף עם חברה יפנית, נסגרה לאחר שנת פעילות אחת בלבד. ברנר, שיזם את הכניסה לתחום הדיג, האמין בחשיבותו כמקור לאספקת חלבונים מן החי לאוכלוסיית ישראל, כמקובל במדינות אירופה.

בהיעדר מקורות מימון עצמאיים חיפשו השניים שותף, ולאחר משא ומתן הוקמה בסופו של דבר שותפות עם חברת הבנייה "רסקו" שרצתה באותה תקופה להרחיב את תחומי פעילותה ועם משקיעים מקנדה[1].

צי האוניותעריכה

האונייה הראשונה שהפעילה החברה נרכשה בנורווגיה[2]. זו הייתה אוניית דיג משומשת ש"אטלנטיק" שיפצה במספנה בסמוך לברגן. ביוני 1961 הושקה הספינה[3] (על ידי הגברת רות דיין, רעייתו של שר החקלאות משה דיין). על הספינה הונף לראשונה דגל ישראל וניתן לה שם עברי – "עזגד" כשם בנו הבכור של ד"ר מרדכי שטרן, מנכ"ל "רסקו" באותם ימים. בראשית דרכה אויישה הספינה על ידי צוות ישראלי תחת פיקוד רב חובל נורווגי[4].

משך ההפלגה מאזור הדיג במערב אפריקה לנמל חיפה והשהייה בנמל להצטיידות ומנוחה היה כחודש, שבמהלכו לא ניצלה הספינה את יכולתה לדוג. לפיכך חכרה "אטלנטיק" אוניית קירור שתפקידה היה להוביל את שלל הדיג ארצה, דבר שאפשר ל"עזגד" לשהות תקופות ארוכות יותר באזור הדיג.

בשנת 1963 הזמינה "אטלנטיק" במספנה נורווגית שתי אוניות דיג חדשות: "עזגד 2" ו"עזגד 3", שהייתה מצוידת במיטב החידושים האלקטרוניים. הספינות החלו לפעול כשנתיים מאוחר יותר, ובמקביל הוצאה הספינה הראשונה, "עזגד", משירות, מאחר שכבר הייתה מיושנת.

ב-1970 רכשה החברה את האונייה "ים סוף", והספינה "עזגד 2" נמכרה. אוניית הקירור "סאגו" (שנחכרה) הובילה את שלל הדגים מחופיה הדרומיים של אפריקה לישראל. ב-1982 הונפקה החברה לציבור במטרה לגייס הון להמשך תוכנית הפיתוח, ובעקבות זאת נרכשה הספינה "עזגד 4".

אזורי הדיגעריכה

בתחילת דגו אוניות החברה באזור האיים הקנריים. שלל הדיג מוין: הדגים הכשרים הובאו לנמל חיפה ואילו הדגים הלא-כשרים שווקו באירופה. שיווק הדגים מהנמל לנקודות המכירה בארץ נעשה באמצעות "תנובה".

בסוף שנות ה-60 החלו ספינות החברה לפעול באזור דיג חדש מול חופי נמיביה, והביאו משם את דג הבקלה שנקלט היטב בישראל. בתחילת שנות ה-70 הורחבו אזורי הדיג גם לחופי דרום אפריקה. מפת אזורי הפעילות של ספינות הדיג של "אטלנטיק" כוללת גם שדות דיג בצפון האוקיינוס האטלנטי, מול חופי גרינלנד, קנדה וארצות הברית. וכן בים סוף.

קשיים כלכליים וסגירת החברהעריכה

החברה התקשתה להתחרות בדגים שיובאו ממדינות אחרות, טענה שאיכות הדגים המיובאים ירודה ודרשה להטיל מכס גבוה על דגים מיובאים[5]. מנגד טענו יבואני הדגים שאטלנטיק אינה חברה ישראלית שכן צוותי האוניות שלה הם זרים ולא ישראלים[6].

פעילות החברה לוותה בקשיים כבר מתחילת דרכה:

  • צריכת דגים לא הייתה (ועדיין אינה) נפוצה ומקובלת בישראל. היה צורך לשנות את הרגלי התזונה של האוכלוסייה, דבר שלא היה קל.
  • מחירי הדגים בארץ היו בפיקוח, ומשרדי הממשלה דאגו לשמור על רמת מחירים נמוכה, דבר שפגע ברווחי החברה.
  • העובדה שספינות הדיג של החברה לא פקדו את נמלי ישראל (כאמור שלל הדגים הובא ארצה באוניות קירור חכורות בעוד ספינות הדיג נותרו באזורי הדיג עצמם) עוררה מחאה כאילו אין המדובר בדיג ישראלי.
  • שער החליפין של המטבע הישראלי לא היה ריאלי ולא שיקף את עליית עלויות הייצור בחוץ לארץ.

למרות הקשיים הצליחה החברה להשיג רווחים קטנים והמשיכה לספק דגים באיכות טובה לשוק הישראלי.

עם זאת, בראשית שנות ה-80 התעוררו קשיים נוספים שפגעו בפעילות "אטלנטיק":

  • האינפלציה הגבוהה בראשית שנות ה-80 השפיעה על רווחיות החברה.
  • בשנת 1984 שונו הקריטריונים להקלות מכס על יבוא דגים.
  • באמצע שנות ה-80, בעקבות השינוי בתקנות המכס, החל יבוא מתחרה של דגה מארגנטינה.

התוצאה לא איחרה לבוא. בשנת 1985 עברה "אטלנטיק" לכינוס נכסים. בניסיון לאושש את החברה מסר כונס הנכסים את האוניות להפעלתה של חברת דיג דרום אפריקאית, אך "אטלנטיק" איבדה בתקופה זאת את נכסיה העיקריים – זכויות הדיג בחופי דרום אפריקה.

לבסוף, לאחר כישלון הסדר התפעול ודחיית הצעות שונות לשיקום החברה, מכר כונס הנכסים את אוניותיה של "אטלנטיק" בשנת 1991, והחברה הישראלית האחרונה לדיג מעמקים חדלה לפעול.

הערות שולייםעריכה