איגרת אל הפלאשים שבאירופה (1848)
איגרת אל הפלאשים שבאירופה (Falasian de l'Europe) נשלחה על ידי אבא יצחק בשנת 1848 באמצעות תייר הנילוס אנטואן תומסון ד'אבדי. באותה עת שימש אבא יצחק ראש כהני עדת ביתא ישראל באתיופיה. האיגרת מצורפת לתשובותיו המפורטות של אבא יצחק לשאלותיו של אוהב גר לוצאטו, שנשלחו בשנת 1845 באמצעות ד'אבדי.
לשון האיגרת עריכה
אבותינו מה שלומכם? מה שלומכם? שמענו על קיומכם, אך השבת היא מסך שמונע מאתנו להפליג בים. התורה לא התירה לנסוע ביום השבת. שלחו לנו דברים החשובים לנו. אנו עניים, אדוננו[1] הוא נוצרי. אין לנו ריסת.[2]
אנו כפופים ולא שליטים. אמונתנו היא אמונת האמת, אבל אם ידיעתנו חסרה בכל הנוגע לאמונה, שלחו להודיענו.
מדוע אף אחד מכם[3] אינו בא לכאן? אם יבוא אחד מכם, נלך עמו לראות את בתי הכנסת שלכם. התורה באה מירושלים, לפיכך אנו מכבדים אותכם. שמחנו מאוד לשמוע חדשות אודותיכם. אנו מבקשים, אנו מתחננים בפניכם, שלחו לנו מישהו, כל מקדשינו חרבות, שלחו לנו מישהו, שלחו לנו מתנות צדקה.
אנו מחכים לתוודרוס.[4] כמה שנים נותרו עד לבואו, לפני 53 שנים בחודש גינבוט[5] ירד גשם אפר, לפי אמונתנו תיאודורוס יבוא תוך שלושים שנה, מה דעתכם?[6]
אנו מאחלים לכם ולמחבר האיגרת מחילה משמים ושתנוחו יחד עם חנוך, נוח, אברהם, יצחק, יעקב ואליהו. אנו מאחלים לנושא המכתב,[7] אשר יחזיר את דברינו, חיים ארוכים
פירוש האיגרת עריכה
האיגרת מבטאת את כמיהת חכמי ביתא ישראל לקשר עם הפלשים שמעבר לים, המזוהים עם יהדות אירופה. לפי ההלכה הנהוגה בקהילת יהודי אתיופיה, מנועים ראשי הקהילה מלהפליג בים בשבת, אולם הם למדים (אולי מדברי ד'אבדי) כי מגבלה זו אינה נהוגה בין יהודי אירופה. לאור זאת הם מבקשים הנחיה רוחנית וסיוע חומרי מהפלשים בקהילות אחרות.
הצמיתות עריכה
באיגרת מבטאים חכמי ביתא ישראל את היותם צמיתים לפי גזירת הקיסר יסחק הראשון, בנו של דווית הראשון וקיסר אתיופיה בשנים 1429-1414, לפיה: "הנטבל לדת הנוצרית, יירש את אדמת אבותיו, ולא, פלאסי יהיה".[8] המילה פלאס פירושה אריס או מבקר, קרי אנשים חסרי זכויות על קרקע. מכאן והלאה דבק המונח "פלאשים" בבני העדה, שנושלו מבעלות על קרקעותיהם בין המאה ה-15 למאה ה-17.[8][9] במאות ה-15 וה-16 שומעים לראשונה על "פלאשה" סביב אגם טאנה.
רבדים גלויים ונסתרים באיגרת עריכה
באיגרת נאמר "אנו מבקשים, אנו מתחננים בפניכם, שלחו לנו מישהו, כל מקדשינו חרבות, שלחו לנו מישהו, שלחו לנו מתנות צדקה". היות שהביטוי "מתנות צדקה" נזכר בסמיכות מיידית לחורבן המקדש, ניתן לפרשו כבקשה להנחיה מדינית ורוחנית. עם זאת, לאור מסורת משחקי המילים הנהוגה בלשון קיילה, סביר להניח כי המונח טומן בחובו משמעויות חומריות ורוחניות כאחד. דוגמה לרב-משמעות זו מובאת במאמרו של דני בודובסקי:
באמהרית - "שיחה" ו"משחק" באים מאותו שורש, והיכולת ל"שחק" עם המילים, לשלוט בהם, נחשבת לתכונה מוערכת בעדה. הביטוי "שעווה וזהב" מייצג את הרבדים השונים, הגלויים והנסתרים, בשיחה, כאשר יש הנאה גלויה בדיבורים עקיפים (שעווה) ובגילוי הדרגתי ומושכל של האמת (הזהב).
דרך שיחה לא ישירה זו, בנוסף למבנה המשפט הבנוי אחרת ממבנה המשפט בעברית, עלולה ליצור אי-הבנות בין הקולט לנקלט. דוגמה לאי הבנות בין-תרבותיות הנובעות מתרגום במישור המילולי ולא במישור התרבותי היא של זוג מבוגרים יוצאי אתיופיה אשר פנה למשרדו של איש צוות הקליטה והודיע (כך תורגמו הדברים במדויק באופן מילולי) ש-"האוכל והמים שלנו נגמרו". העובד קיים ברורים באשר למצבם הכלכלי ולמצב תחזוקת הדירה וצנרת המים אך ניסיונות שלו לסיוע כלכלי נדחו על ידי בני הזוג. רק בעקבות תחושת התסכול של שני הצדדים, התברר, בעזרת אחד מהעולים המבוגרים אשר גם תרגם את הדברים במישור התרבותי, שכוונת בני הזוג הייתה כי רצונם להתגרש ואין רצונם בכסף, כי לפי מטפורה מוכרת באמהרית, הדברים הבסיסיים המשותפים להם כבני זוג- האוכל המסמלים את הצד החומרי והמים המסמלים את הצד הרגשי בקשר ביניהם- נגמרו.
ריבוי המשמעויות בלשון האיגרת תואם את מסורת שבעים פנים הנהוגה כתורה שבעל פה גם בקרב יהדות אירופה. היא אפשרה לשגר מסרים דחוסי-משמעות ל-"פלאשים שבאירופה" דרך ערוץ תקשורת גלוי הנתון להאזנות הנוצרים, מקרוב ומרחוק. עם זאת, תשובותיו ואיגרתו של אבא יצחק עוררו מחלוקות מתמשכות בין יהודי אירופה באשר למהימנות פירושו של אוהב גר לוצאטו לדברים. אביו, שמואל דוד לוצאטו, התייחס לספקות אלה בנאומו משנת תרט"ו (1855), ביום השנה לפטירתו של אוהב גר בדמי ימיו, בו ביסס את דעת בנו בדבר מוצאם היהודי.[10]
פרסום האיגרת עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ המלך או המושל
- ^ ריסת (rist) - אדמה העוברת בירושה ללא מס
- ^ כאן כתב ד'אבדי "יהודים" אך ציין בהערה שהוא השתמש במונח זה כדי לציין את "היהודים שבאירופה"
- ^ בתרבות האתיופית, הן הנוצרית והן היהודית, "תוודרוס" הוא מלך שיגיע באחרית הימים. שם זה למעשה נלקח משמו של הקיסר תוודרוס הראשון שבזמנו אתיופיה שגשגה. הקיסר תוודרוס השני (1855–1868) ראה את עצמו המושיע ולכן קרא לעצמו בשם זה. על אף הדמיון האטימולוגי, אין הכוונה לקונגרס הציוני של תיאודור הרצל משנת 1897.
- ^ מדובר על חודש גינבוט של שנת 1787 בלוח האתיופי שהוא בלוח העברי י"ז באדר-י"ז בניסן ה'תקנ"ה ולפי הלוח הגרגוריאני 8 במרץ-6 באפריל 1795.
- ^ כלומר בשנת 1870 בלוח האתיופי שהיא 1878 בלוח הגרגוריאני ומקבילה לשנה העברית ה'תרל"ח
- ^ הכוונה לד'אבדי
- ^ 1 2
חיים רוזן, פלאשים, כאילא או ביתא ישראל? הערות אתנוגרפיות לכינויים של עדת יהודי אתיופיה, עמודים 53 - 58, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
- ^ Shelemay, Kay Kaufman. Music, Ritual, and Falasha History. Michigan State University Press; 1989. ISBN 0-87013-274-1
- ^ מנחם ולדמן, דעת חכמי ישראל על יהודי אתיופיה, תחומין, ד 314
