איגרת מקדונלד
איגרת מקדונלד (כונתה על ידי ערביי ארץ ישראל "الرسالة السوداء", "המכתב השחור") היא איגרת ששלח ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, ליושב ראש ההסתדרות הציונית חיים ויצמן ב-13 בפברואר 1931,[1] ובה חזר בו מכמה סעיפים שנכתבו בספר הלבן של 1930.
רקע
עריכהב-21 באוקטובר פורסם הספר הלבן של פאספילד, שבו צימצמה ממשלת בריטניה בחומרה את מחויבותה להצהרת בלפור. הספר הלבן קבע כי יש להגביל את העלייה לפי "יכולת קליטה כלכלית" והבטיח לערביי ארץ ישראל הקמת מועצה מחוקקת שהרכבה ישקף את עדיפותם המספרית.[2] הספר הלבן סתר את הנאמר בכתב המנדט ובהצהרת בלפור, והגביל את צעדיהם של היהודים בארץ ישראל. ההסתדרות הציונית פנתה בתלונה לחבר הלאומים, שהסכים על כך שיש סתירה בין הכתוב בספר הלבן לבין התחייבויותיה הקודמות של בריטניה. החלו הפגנות של יהודים נגד הספר הלבן בארץ ובכמה ממדינות העולם. היהודים הראו מסמכים המעידים על כך שקנו את אדמותיהם באופן חוקי, ולא גזלו אותן מבעליהן הקודמים. נוכח תנאי כתב המנדט, הגבלת העלייה ורכישת קרקע בידי יהודים הייתה מפוקפקת מבחינה משפטית, והתנועה הציונית איימה להעלות את הסוגיות הללו לפני בית הדין הבין-לאומי בהאג.[2] יושב ראש ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, התפטר מתפקידו. ממשלת בריטניה חששה מכך שבעקבות התפטרותו של ויצמן תבחר לעצמה ההסתדרות הציונית מנהיג פחות מתון. העיתונים בבריטניה וחלק גדול מחברי הפרלמנט הבריטי, התנגדו גם הם לספר הלבן. לחץ ציוני בעיתונות הבריטית ושתדלנותו של ויצמן בלונדון נשאו פרי, וראש הממשלה החליט לשלוח את האיגרת.[2] האיגרת גם הוקראה בפיו בישיבת בית הנבחרים.[3] בעדותו הסודית בפני ועדת פיל ויצמן העיד שטיוטה של המכתב נשלחה אליו קודם לפרסומה.
תוכן האיגרת
עריכהבאיגרת ששלח ראש ממשלת בריטניה מקדונלד אל חיים ויצמן, הוא הודיע כי בריטניה חוזרת בה מכמה מסעיפי הספר הלבן של פאספילד.
איגרת מקדונלד כללה כמה נקודות, ובהן:
- ממשלת בריטניה לא נסוגה מההתחייבויות שלה כלפי היהודים, שניתנו בכתב המנדט.
- אין בכוונתה של ממשלת בריטניה למנוע מן היהודים לרכוש קרקעות בארץ ישראל. תפקידה של בריטניה הוא לפקח שהקנייה תעשה באופן חוקי.
- ממשלת בריטניה אינה מתכוונת לפגוע בעלייה היהודית ואינה מתכוונת להפסיק את העלייה בעתיד. תותר עלייה ללא תלות ביכולת הקליטה הכלכלית של היהודים.
האיגרת ביטלה למעשה את מעמדם של הספר הלבן של פאספילד ודו"ח הופ-סימפסון כמסמכים בעלי תוכן מחייב.[3]
השפעה פוליטית
עריכהלאחר פרסום איגרת מקדונלד, היהודים בארץ ישראל הביעו את שמחתם. ויצמן חזר בו מהתפטרותו והיחסים בין היהודים לבריטים הלכו והשתפרו. הערבים בארץ, אשר קיבלו בשמחה את הספר הלבן השני, קראו לאיגרת מקדונלד בשם "האיגרת השחורה". הם הודיעו שבגלל האיגרת הם ימשיכו להילחם נגד היהודים ונגד הבריטים. בעקיפין, האיגרת הייתה אחד הגורמים לפריצת המרד הערבי הגדול ב-1936. לדברי מוטי גולני ויהודה ריינהרץ, ההשפעה של האיגרת משמעותית לא פחות מהצהרת בלפור וייתכן שבלעדיה לא הייתה קמה מדינת ישראל. הסיבה לכך היא שלו הייתה מדיניות הספר הלבן של פספילד מיושמת עוד בתחילת שנות ה-30 לא הייתה מתאפשרת העלייה החמישית (בה נקלטו כ-250,000 יהודים) שקבעה את הרוב היהודי באזור מישור החוף והעמקים הצפוניים של הארץ ובכך הפכה את קיומו של יישוב יהודי אוטונומי ומבוסס בארץ לעובדה מוגמרת שאין עליה עוררין. בהיעדר שינוי המדיניות קרוב לוודאי שרוב יהודים אלה היו נספים בשואה והיישוב היהודי בארץ היה נשאר מיעוט מבוטל של פחות מחמישית מתושבי הארץ.[4] אכן שנים בודדות לאחר ההצהרה הפך היישוב היהודי לכשליש מתושבי הארץ. לימים כתב ויצמן, כי "בכוח איגרת מקדונלד בא שינוי ביחס הממשלה וביחס השלטון הארץ־ישראלי, ושינוי זה נתן לנו את האפשרות להגיע להישגים הנפלאים של השנים הבאות".[2]
ב-18 בפברואר 1931 פרסם הוועד הפועל הערבי "הצהרה אל האומה הערבית האצילה", בה נאמר כי הממשלה הבריטית "חסרת אונים היא נוכח הכוחות של היהדות העולמית... מסמכו החדש של מקדונלד הרס את השריד האחרון של רגש הכבוד, שחש כל ערבי כלפי הממשלה הבריטית".[5]
קישורים חיצוניים
עריכה- איגרת מקדונלד במלואה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 6, עמ' 114.
- ^ 1 2 3 4 בני מוריס, קורבנות, עמ' 117.
- ^ 1 2 אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, עמ' 276–277.
- ^ יהודה ריינהרץ, מוטי גולני, האב המייסד [דרושה הבהרה]
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 121.