איזבל הופר

איזבל אן מדלן הופר (בצרפתית: Isabelle Anne Madeleine Huppert; נולדה ב-16 במרץ 1953) היא שחקנית קולנוע ותיאטרון יהודייה-צרפתייה, אשר הופיעה ביותר מ-120 סרטים והפקות טלוויזיוניות.

איזבל הופר
Isabelle Huppert

הופר בפסטיבל הקולנוע בקאן, 2017
לידה	16 במרץ 1953 (בת 72) פריז, צרפת
שם לידה	Isabelle Anne Huppert
מדינה	צרפת
השכלה	המכון הלאומי לשפות ותרבויות המזרח הקונסרבטואר הלאומי הגבוה לאמנות הדרמה Conservatoire à rayonnement régional de Versailles
תקופת פעילות	מ-1971
השקפה דתית	נצרות קתולית
בן או בת זוג	Ronald Chammah (1982 – ?)
צאצאים	לוליטה שאמה
מספר צאצאים	3
פרסים והוקרה	2 פרסי השחקנית בפסטיבל הקולנוע בקאן 2 פרסי השחקנית בפסטיבל ונציה 2 פרסי השחקנית של האקדמיה האירופית לקולנוע 2 פרסי סזאר 4 פרסי לומייר פרס גלובוס הזהב פרס באפט"א מועמדות לפרס אוסקר
חתימה
פרופיל ב-IMDb

הופר הייתה מועמדת 16 פעמים לפרס הסזאר (שיא לשחקנית). בפרס הסזאר לשחקנית הראשית זכתה פעמיים, וכן פעמיים בפרס השחקנית בפסטיבל הקולנוע בקאן. היא גילמה קשת רחבה של דמויות נשיות, מתפקידי נערה ביישנית ועד תפקידי פרוצות ורוצחות בדם קר ועבדה עם מיטב במאי צרפת ובמיוחד עם קלוד שברול, אשר לדבריה, הצליח להפיק ממנה את המיטב. הופר מרבה גם לעבוד עם במאים בינלאומיים באסיה ובאירופה. היא זכתה בפרס גלובוס הזהב והייתה מועמדת לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה ב"היא" (2016).

הופר היא גם שחקנית תיאטרון אשר הופיעה רבות בצרפת ובעולם וקיבלה 7 מועמדויות לפרס מולייר (שיא לשחקנית).

ביוגרפיה

הופר על הבמה, 2006

הופר בטקס הסזאר, 2017

הופר נולדה בשנת 1953 בפריז לאניק לבית בו, מורה לאנגלית, צרפתייה קתולית וריימונד הופרט, תעשיין יהודי הונגרי יליד פרשוב בסלובקיה, אשר הסתיר את מוצאו במהלך מלחמת העולם השנייה. היא הצעירה מבין חמישה ילדים ולה שלוש אחיות וביניהן הבמאית והתסריטאית קרולין הופר ואח. אמהּ דרבנה אותה להיות שחקנית מגיל צעיר. בילדותה למדה בתיכון "פלוראן שמיט" בסן - קלו ומוזיקה בקונסרבטוריון של ורסאי. במהשך למדה שפות סלאביות, בעיקר רוסית במכון ENALCO - המכון הלאומי לשפות ולתרבויות המזרח. במקביל למדה הופר אמנות המשחק בקונסרבטואר ברחוב בלאנש בפריז (המחזור 1975) כתלמידה של ז'אן-לוראן קושה ושל אנטואן ויטז.

קריירה

לאחר קריירה מצליחה בתיאטרון פנתה גם לקולנוע. הופעת הבכורה הקולנועית שלה הייתה בתפקיד משנה בסרט "פאוסטין והקיץ היפה" (1972) (יחד עם איזבל אג'אני ונטלי ביי, גם הן בתפקידי משנה בתחילת דרכן). היא המשיכה ושיחקה בתפקידי משנה בסרטים המצליחים "סזאר ורוזאלי" בבימויו של קלוד סוטה (1972), "הפרחחים" בבימויו של ברטראן בלייה (1974), "le Juge Et L'assasin" (השופט והרוצח) בבימויו של ברטראן טברנייה (1975) ו"רוזבאד" בבימויו של אוטו פרמינגר (1975).

פרסומה הגדול של הופר הגיע ב-1977, לאחר ששיחקה בתפקיד הראשי בסרטו של הבמאי השווייצרי, קלוד גורטה, "רוקמת התחרה" (La Dentelliere). בסרט זה גילמה דמות צעירה שקטה, מופנמת וצנועה, המפתחת קשרי אהבה עם סטודנט פריזאי, אלא שהיא אינה מצליחה להתערות בין חבריו האינטלקטואלים ובהדרגה נפער ביניהם פער הגורם לנתק המערער את נפשה. משחקה בסרט זכה לביקורות נלהבות וזיכה אותה בפרסים, כולל פרס הבאפט"א לשחקנית המבטיחה ביותר.

ב-1978 שיחקה בסרט "Violette Nozière" שסימן את תחילת שיתוף הפעולה רב השנים שלה עם הבמאי קלוד שברול. על תפקידה זה זכתה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל קאן. ב-1979 שיחקה בסרטו הקודר של הבמאי ז'אן-לוק גודאר, "כל אחד לעצמו" (sauve Qui Peut), בתפקיד פרוצה השואפת לנטוש את עיסוקה. ב-1980 שיחקה לצד ז'ראר דפארדייה (עמו שיחקה לפני כן ב"הפרחחים") בסרטו של הבמאי מוריס פיאלה "לולו", כאישה הנוטשת את בן זוגה האינטלקטואל ואת חייה הבורגניים בעבור חיי הוללות עם צעיר פוחז. הסרט היה מועמד לפרס הסזאר ולפרס דקל הזהב ועבור משחקה בו הייתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה בפסטיבל קאן. אותה שנה כיכבה בסרט האמריקני "שערי החופש" בבימויו של מייקל צ'ימינו. הסרט נחל כישלון קופתי עצום וכמעט ומוטט את האולפנים שהפיקו אותו, דבר שפגע בהמשך הקריירה שלה מעבר לאוקיינוס, אם כי הופר טוענת כי אין ולא היה רצון ממשי לשחק בסרטים אמריקאיים.

כישלון "שערי החופש" לא השפיע כלל על מעמדה ככוכבת באירופה. עד לידת בתה הבכורה באוקטובר 1983, המשיכה הופר לשחק בקצב של 3-4 סרטים בשנה, בתפקידים ראשיים אצל מיטב במאי צרפת ואירופה. היא שבה לשחק בסרטים של במאים איתם עבדה בעבר כמו טברנייה, גודאר ובלייה, וגם בסרטים של ג'וזף לוסי, דיאן קוריס, מישל דוויל, בנואה ז'אקו, מרקו פררי ומאורו בולוניני.

בארבע השנים שלאחר מכן, עד לאחר הולדת בנה השני ב-1987, הורידה את קצב עבודתה ושיחקה גם בסרטים של במאים שלא מן השורה הראשונה. ב-1988 חזרה לעבוד עם שברול וכיכבה ב"עסקי נשים". כמו בדמויות אחרות אותן גילמה בקריירה שלה, גם כאן, חוזרת הופר לגלם אישה חסרת רגשות העוסקת בהפלות בלתי חוקיות בתקופת משטר וישי.

גם את סרטה הבולט הבא, "מאדאם בובארי", על פי הרומן של גוסטב פלובר, ביים שברול ב-1991. הופר זכתה בפרס פסטיבל הקולנוע של מוסקבה על משחקה כאמה בובארי אשר כמו גיבורות ספרותיות רבות חווה משבר בנישואיה על רקע שאיפתה לרומנטיזציה. ב-1994 שיחקה בסרט "חובבים" של הבמאי האמריקאי החוץ-הוליוודי האל הרטלי ובאותה שנה שיחקה בסרטו של הבמאי כריסטיאן וינסן, "פרידה", הסוקר את תהליך התפוררות הנישואים (הופר כאישה ודניאל אוטיי כבעל) לאחר בגידת האישה. ב-1995 כיכבה בסרט נוסף של שברול, "הטקס", הפעם כפקידת דואר אשר משפיעה השפעה הרסנית על נערת משק בית (סנדרין בונר) המועסקת במשפחה בורגנית. היא זכתה בפרס הסזאר על משחקה בסרט זה. שנה לאחר מכן, שיחקה בסרטם של האחים טביאני, "כוח משיכה", המבוסס על סיפור של גתה. בשנת 2000 כיכבה בדרמה התקופתית "סן-סיר" לצד ז'רמי רנייה, בסרט גילמה הופר את מאדאם דה מנטנון, אשתו השנייה של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת.

בשנת 2004 כיכבה לצד לואי גארל בדרמת הארוטית "אמא שלי" של הבמאי כריסטוף הונורה. ב-2007 כיכבה בסרט "דיני רכוש".

20 סרטים בכיכובה השתתפו בפסטיבל קאן במהלך השנים, ופעמיים זכתה בפרס השחקנית: על משחקה בסרט הפשע של קלוד שברול "ויוליט" (1978) ועל תפקידה כמאהבת מזוכיסטית בסרטו של מיכאל הנקה, "המורה לפסנתר". הופר הייתה מועמדת 16 פעמים לפרס ה"סזאר" (שיא לשחקנית): 14 מועמדויות כשחקנית ראשית ושתי מועמדויות כשחקנית משנה. בפרס עצמו זכתה פעמיים: ב-1996, על משחקה בסרט "הטקס" וב-2017, על תפקידה ב"היא". הייתה מועמדת על תפקידיה בסרטים "8 נשים" (2002) ו"גבריאל" (2005). זכתה ארבע פעמיים בפרס לומייר לשחקנית הטובה ביותר על הסרטים: "הטקס", "Merci pour le chocolat", "גבריאל" ו"היא". היא כיכבה בסרטיהם של במאים ידועים ומוערכים כאוטו פרמינגר ("רוזבאד"), ברטראן טברניה ("מעוררי המהומות"), אנדז'יי ויידה ("אחוז הדיבוק"), פרנסואה אוזון ("8 נשים"), וקלייר דני ("חומר לבן"). בנוסף, כיכבה במספר הפקות הוליוודיות, כולל: "חלון חדר השינה" (1987) ו"אני אוהב האקביז" (2004). בשנת 2010 היא צולמה בסרט קופקבנה. בשנת 2011 היא הצטלמה בסרט של אווה יונסקו. ב-2012 השתתפה בתפקיד ראשי בסרטו של מיכאל הנקה, "אהבה", שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. ב-2015 שיחקה בסרטים "עמק האהבה" והשקט שבפנים".

ב-2016 שיחקה ב"היא" (Elle) של הבמאי פול ורהובן וב"עתיד" (L'avenir) של הבמאית מיה הנסן לאב, אשר זכו לשבחים רבים. על תפקידה ב"היא" זכתה הופר בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הראשית ומועמדות לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר.

ב-2017 שיחקה בתפקיד הראשי בסרטו של מיכאל הנקה "סוף טוב".

בשנת 2018 שיחקה בפרק אחד של סדרת האנתולוגיה האמריקאית "שושלת רומנוב" , המדברת על שושלת הצאר של הרוסי.

בשנת 2019 כיכבה בדרמה הצרפתית-אמריקאית "החיים על פי פרנקי".

בשנת 2022 שיחקה בסרט הבריטי "גברת האריס נוסעת לפריז" אשר מבוסס על הספר באותו שם מאת פול גאליקו. בהמשך השנה, שיחקה בסרט הפולני "אי-אה" ושיחקה בסרט המותחן הצרפתי "מטרה קלה" של הבמאי ז'אן פול סלומה

בשנת 2023 כיכבה בקומדיית הפשע "הפשע כולו שלי" של הבמאי פרנסואה אוזון.

בשנת 2024 כיכבה במותחן הפסיכולוגי "Les gens d’à côté" בתור קצינת המשטרה לוסיה.

הופר הופיעה רבות בצרפת ובעולם כשחקנית תיאטרון וקיבלה 7 מועמדויות לפרס מולייר (שיא לשחקנית). ב-2017, העניק לה האיגוד המקצועי והאמנותי של התיאטרון (APAT) את פרס מולייר של כבוד.

דיסקוגרפיה

• 2001: Madame Deshoulières עם ז'אן-לואי מוראט.

חיים אישיים

מאז 1982, הופר בזוגיות עם הבמאי הקולנוע הצרפתי רונלד שאמה ולהם שלושה ילדים, כולל השחקנית לוליטה שאמה. הופר שיחקה עם בתה בחמישה סרטים, כולל "Copacabana" ו"Barrage".

פרסים והוקרה

• קצינה בלגיון הכבוד (31 בדצמבר 2008)
• גביע וולפי לשחקנית הטובה ביותר (1995)
• פרס לומייר לשחקנית הטובה ביותר (1996)
• Silver Bear for Outstanding Artistic Contribution (2002)
• פרס קלוטרודיס לשחקנית הטובה ביותר (2003)
• גביע וולפי לשחקנית הטובה ביותר (1988)
• פרס אינדפנדנט ספיריט לשחקנית הראשית (2017)
• פרס לומייר לשחקנית הטובה ביותר (2001)
• פרס לומייר לשחקנית הטובה ביותר (2017)
• פרס לומייר לשחקנית הטובה ביותר (2006)
• דוב הזהב של כבוד (2022)
• פרס אריה הזהב (2005)
• פרס הישג בקולנוע העולמי של האקדמיה האירופית לקולנוע (2009)
• פרס סזאר לשחקנית הטובה ביותר (2017)
• פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לשחקנית הטובה ביותר (2001)
• פרס דוד די דונטלו לשחקנית הזרה הטובה ביותר (1980)
• פרס סזאר לשחקנית הטובה ביותר (1996)
• פרס באפט"א לשחקן המבטיח בתפקיד ראשי בסרט (1978)
• פרס דונוסטיה (2003)
• פרס השחקנית הטובה ביותר (1978)
• פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לשחקנית הטובה ביותר (2002)
• פרס השחקנית הטובה ביותר (2001)
• פרס קלוטרודיס לשחקנית המשנה הטובה ביותר (2003)
• פרס חוג מבקרי הסרטים של סן פרנסיסקו לשחקנית הטובה ביותר (2002)
• מפקדת במסדר ההצטיינות הלאומי (15 במאי 2015)
• פרס התאטרון האירופי (2017)
• פרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט דרמה (2017)
• מפקד מסדר האמנויות והספרות
• בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה

קישורים חיצוניים

• איזבל הופר, ברשת החברתית אינסטגרם
• איזבל הופר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• איזבל הופר, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• איזבל הופר, באתר AllMovie (באנגלית)
• איזבל הופר, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• איזבל הופר, באתר Metacritic (באנגלית)
• איזבל הופר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• איזבל הופר, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
• איזבל הופר, באתר Last.fm (באנגלית)
• איזבל הופר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• איזבל הופר, באתר Discogs (באנגלית)
• דף האינסטגרם הרשמי של איזבל הופר (אינסטגרם)
• רגינה-מיכל פרידמן, איזבל הופר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• סקירה מקיפה של הקריירה
• גואל פינטו, 120 הפנים של איזבל, באתר הארץ, 6 ביולי 2006
• ג'ואן דופונט, הניו יורק טיימס, עכבר העיר אונליין, איזבל אופר ובתה לוליטה: צוות משפחתי, באתר הארץ, 28 במאי 2010
• מרב יודילוביץ', "התפקיד נמצא תמיד בנעליים", באתר ynet, 10 באפריל 2011
• אורי קליין, איזבל אופר היא האשה ממול, באתר הארץ, 11 באפריל 2011
• אבנר שביט‏, איזבל הופר בראיון: "אני כמו עקרב", באתר וואלה, 11 באפריל 2011
• אורי קליין, השחקנית שמרתק לצפות בה גם כשתקריא את ספר הטלפונים, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2016
• אמיר קמינר, הג'ינג'ית הסודית, באתר "ידיעות אחרונות", 15 בנובמבר 2017
• אבנר שביט‏, "חושבים שאני מפחידה ומאזוכיסטית. אני לא מבינה מאיפה זה בא": ריאיון עם איזבל הופר, באתר וואלה, 11 ביולי 2018
• אליזבת וינצ'נטלי, הניו יורק טיימס, לאיזבל הופר יש יכולת על־טבעית לגלם נשים על הקצה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2019
• אמיר קמינר, "הכול משתבש כי מדובר באישה. אני בספק שגבר היה עובר תקיפה מינית כזו", באתר ynet, 7 בספטמבר 2023
• איזבל הופר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)