פתיחת התפריט הראשי
צילום משנת 1885 של הציור שצויר שנה קודם לכן, פרי מכחולו של הצייר רוברט האריס. בציור נראים במשותף משתתפי ועידות שארלוטטאון וקוויבק של 1864. הציור המקורי עלה באש בשריפה שאירעה ב-1916 בבניין המרכזי של הפרלמנט הקנדי.

איחוד קנדהאנגלית: Canadian Confederation, בצרפתית: Confédération canadienne) הוא תהליך שבו המושבות הבריטיות של פרובינציית קנדה, נובה סקוטיה וניו ברנזוויק התאחדו לדומיניון של קנדה ב-1 ביולי 1867.[1][2] עם איחוד קנדה, חולקה פרובינציית קנדה הישנה לאונטריו ולקוויבק ולפיכך, יחד עם נובה סקוטיה וניו ברנזוויק כללה הפדרציה החדשה ארבע פרובינציות.[3] במשך השנים שחלפו מאז איחוד קנדה ועד לסוף המאה ה-20, בוצעו מספר רב של שינויים טריטוריאליים ותוספות של שטחים, כך שכיום מונה קנדה עשר פרובינציות ושלוש טריטוריות.[4]

טרמינולוגיהעריכה

קנדה היא פדרציה ולא איחוד קונפדרטיבי של מדינות ריבוניות, שזו משמעות המילה קונפדרציה (Confederation) במדע המדינה בן זמננו. עם זאת, היא נחשבת לעיתים קרובות בין הפדרציות היותר מבוזרות בעולם. המונח קונפדרציה, קרי, רעיון האיחוד, התעורר בפרובינציית קנדה ביחס להצעות שהחלו לקרום עור וגידים בשנות החמישים של המאה ה-19 לאחד את כל המושבות הבריטיות בצפון אמריקה לעומת הרעיון של "קנדה המערבית" (אונטריו) בנפרד ו"קנדה המזרחית" (קוויבק) בנפרד. מבחינתם של בני התקופה התחילית "קון" רימזה על חיזוק הרעיון הריכוזי בהשוואה לפדרציה האמריקאית (ארצות הברית).

בהקשר קנדי זה, המונח קונפדרציה מתאר באופן כללי את התהליך הפוליטי שבו התאחדו המושבות בשנות השישים של המאה ה-19, בהקשר לאירועי הכללת המושבות והטריטוריות האחרות. כיום המונח משמש לתאר את קנדה באופן מופשט, כמו "אבות הקונפדרציה" (Fathers of Confederation). על הפרובינציות והטריטוריות שהיו לחלק מקנדה לאחר 1867 נאמר שהם "הצטרפו" או "נכנסו" לקונפדרציה, אך לא נעשה שימוש בפועל "to Confederate".[5] במונח קונפדרציה נעשה גם שימוש לצורך חלוקת משנה של ההיסטוריה של קנדה ל"פרה-קונפדרציה" (עד 1867) ו"פוסט-קונפדרציה" (לאחר 1867).[6]

היסטוריהעריכה

 
מפת צפון אמריקה משנת 1748. נחלות בריטניה (בוורוד), נחלות צרפת (בתכלת), נחלות ספרד (בירוק).

המושבותעריכה

כל המושבות והטריטוריות לשעבר שהיו מעורבות באיחוד קנדה ב-1 ביולי 1867 היו בתחילה חלק מצרפת החדשה ונשלטו בעבר על ידי צרפת. נובה סקוטיה הוענקה ב-1621 לסר ויליאם אלכסנדר תחת צ'ארטר חוקי על ידי ג'יימס הראשון, מלך אנגליה. טענת בעלות זו חפפה לתביעתה של צרפת על אקדיה ואף על פי שהמושבה הסקוטית של נובה סקוטיה הייתה קצרת ימים, מסיבות פוליטיות, האינטרסים האימפריאליים הסותרים של צרפת ושל בריטניה של המאה ה-18 הובילו למאבק ארוך ומר על השליטה. הבריטים קיבלו את השליטה על חלקה היבשתי של ימינו של נובה סקוטיה במסגרת הסכם אוטרכט ב-1713 ואוכלוסיית אקדיה הוגלתה על ידי הבריטים ב-1755. הם שינו את שמה של אקדיה לנובה סקוטיה, שכלל את השטחים שמהווים כיום את ניו ברנזוויק. את שאר השטחים של צרפת החדשה קיבלה בריטניה במסגרת חוזה פריז מ-1763, שסיים את מלחמת הצרפתים והאינדיאנים. בין השנים 1763–1791, רוב שטחי צרפת החדשה הפכו לפרובינציית קוויבק.[7] ב-1769 שונה שמו של האי שנקרא כיום אי הנסיך אדוארד, שהיה חלק מאקדיה, לשם "אי סנט ג'ון" והוא אורגן כמושבה נפרדת. ב-1798 שונה שמו לאי הנסיך אדוארד לכבודו של הנסיך אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטרת'רן.[8]

ניסיונה הראשון של אנגליה להתיישב בשטחי קנדה היה בניופאונדלנד. חברת הסוחרים השותפים של בריסטול החלה להתיישב בניופאונדלנד ולברדור במקום שנקרא "מפרץ קופר" (Cuper's Cove) כבר ב-1610 וניופאונדלנד הייתה גם חלק ממושבותיה של צרפת.

עם פרוץ המהפכה האמריקאית נמלטו כ-50,000 לויאליסטים אל צפון אמריקה הבריטית.[7] ב-1784 הפכו הבריטים את ניו ברנזוויק למושבה נפרדת עבור הלויאליסטים שהתיישבו בחלקה המערבי של נובה סקוטיה. בעוד שנובה סקוטיה (כולל ניו ברנזוויק) קלטה בקושי מחצית מתנועת הגירה זו, רבים מהלויאליסטים התיישבו בפרובינציית קוויבק, שעל פי החוק שנחקק ב-1791 הופרדה לקנדה העליונה, שרוב תושביה היו אנגלים ולקנדה התחתונה, שרוב תושביה היו צרפתים.[9] מלחמת 1812 והסכם 1818 קבעו את קו הרוחב 49 כגבול עם ארצות הברית מהימות הגדולות ועד להרי הרוקי במערב קנדה.[10]

לאחר המרידות של 1837 המליץ הלורד דורהם בדוח שלו שקנדה העליונה וקנדה התחתונה יאוחדו ל"פרובינציית קנדה" ושלפרובינציה החדשה תהייה ממשלה מקומית.[11] כתוצאה מדוח דורהם, העביר הפרלמנט של בריטניה את חוק האיחוד של 1840 ושנה לאחר מכן נוצרה פרובינציית קנדה. הפרובינציה חולקה לשני חלקים: "קנדה המערבית (לשעבר שטחי קנדה העליונה) וקנדה המזרחית (לשעבר שטחי קנדה התחתונה). ב-1848 העניק המושל הכללי, הלורד אלגין את האחריות הממשלתית לנובה סקוטיה ולאחר מכן לקנדה. בשנים הבאות הרחיבה בריטניה את האחריות הממשלתית המקומית לאי הנסיך אדוארד (1851), לניו ברנזוויק (1854) ולניופאונדלנד (1855).

השטח המהווה כיום את קולומביה הבריטית הוא השרידים של מחוזות "קולומביה" ו"ניו קלדוניה" של חברת מפרץ הדסון כפי שהוגדרו בהסכם אורגון משנת 1846. קודם לצירוף השטחים הללו לקנדה ב-1871 כללו שטח קולומביה הבריטית את "מושבת קולומביה הבריטית" שנוצרה ב-1858 באזור בו העניק הכתר לחברת מפרץ הדסון את מונופול הסחר, ואת "מושבת האי ונקובר, שנוצרה ב-1849 והייתה מושבת כתר נפרדת עד שהתאחדה עם קולומביה הבריטית ב-1866.

שאר השטחים של קנדה המודרנית כללו את "ארץ הנסיך רופרט" ואת "הטריטוריה הצפון-מערבית" (North-Western Territory), ששתיהן היו בשליטת חברת מפרץ הדסון ונמכרו לקנדה ב-1870 ובנוסף, את הארכיפלג הארקטי הקנדי שהיה בשליטה בריטית והיה לחלק מקנדה ב-1880.

ניסיונות איחוד ראשוניםעריכה

רעיון האיחוד הוצג לראשונה ב-1839 בדוח דורהם, שכתוצאה ממנו אוחדו קנדה העליונה וקנדה התחתונה.[12] החל מ-1857 הציע ז'וזף שארל טאש את רעיון האיחוד בסדרה של 33 מאמרים שפרסם בעיתון Courrier du Canada.[13]

ב-1859 נסעו אלכסנדר טילוק גאלט, ז'ורז' אטיין קרטייה וג'ון רוס לבריטניה כדי להציג בפני הפרלמנט הבריטי את מיזם האיחוד של המושבות הבריטיות. ההצעה התקבלה ברשויות בלונדון בקרירות מנומסת. ב-1864 היה ברור שהמשך השליטה בפרובינציית קנדה על פי התנאים של חוק האיחוד של 1840 הפכה לבלתי מעשית. לפיכך הוקמה קואליציה רחבה של מפלגות ששמה לה למטרה לחולל שינוי במערכת הפוליטית.

ההשפעות שהובילו לאיחודעריכה

לאיחוד קנדה היו כמה גורמים משפיעים, הן גורמי פנים והן גורמים חוץ.

גורמי השפעה פנימייםעריכה

  • מבוי סתום פוליטי כתוצאה מהמבנה הפוליטי הקיים.
  • לחצים דמוגרפיים (התרחבות האוכלוסייה).
  • לאומיות כלכלית וההבטחה לפיתוח כלכלי.
  • הרצון לסלול מסילת ברזל בין-מושבתית שתשפר את הסחר, תנועת כוחות צבא ותחבורה באופן כללי.

גורמי השפעה חיצונייםעריכה

  • ביטול ב-1865 על ידי ארצות הברית של ההסכם ההדדי הקנדי-אמריקאי (מדיניות סחר חופשי שלפיה הותרה הכנסת סחורות לארצות הברית ללא גביית מיסים החל מ-1854, שאז נחשבה כמועילה לקנדה), בין השאר כנקמה בבריטניה על תמיכתה הבלתי רשמית במדינות הדרום במלחמת האזרחים האמריקנית.
  • החששות מפני הדוקטרינה האמריקאית שנקראה הייעוד הגלוי והאפשרות של פלישה אמריקאית לקנדה. הקנדים הדפו פלישות אמריקאיות לשטחם במהלך המהפכה האמריקאית ובמהלך מלחמת 1812. חששות אלו התגברו בעקבות רכישת אלסקה ב-30 במרץ 1867 ובמיוחד עלה החשש מפני שאיפות אפשריות של האמריקאים להשתלט על שאר שטחי אמריקה הצפונית שבשליטת בריטניה.
  • מלחמת האזרחים האמריקנית, שהחרידה את הקנדים וגרמה לרבים מהם להתנער מרעיון הרפובליקניזם, וזאת לצד פעולותיה של בריטניה במהלך המלחמה ותגובותיה של ארצות הברית כלפי קנדה.[14]
  • הפלישות הפניאניות.
  • פילוסופיית "אנגליה הקטנה" (Little Englander) שלפיה בריטניה לא הייתה מעוניינת יותר להחזיק כוחות צבאיים במושבותיה.
  • לחץ פוליטי מצדם של משקיעים בריטיים שהשקיעו כספים במיזם "רכבת המטענים הגדולה" (Grand Trunk Railway) שגרמה להם להפסדים.
  • תקרית טרנט.

הרקע האידאולוגי וההיבטים הפילוסופייםעריכה

קיים ויכוח נרחב בקרב החוקרים על הרקע הפוליטי-רעיוני של האיחוד. באופן מסורתי התייחסו ההיסטוריונים לאיחוד קנדה כמהלך פוליטי פרגמטי חסר רקע אידאולוגי. בשנות השישים של המאה ה-20 שם ההיסטוריון פיטר ואיט ללעג את המקורות שעליהם הסתמכו הפילוסופים הפוליטיים בנוגע לדיונים החוקתיים על האיחוד וכינה אותם "אוויר חם". בעיניו של ואיט, רעיון האיחוד הונע משיקולי תועלת פוליטיים ועל ידי קבוצות אינטרסים יריבות.[15]

ב-1987 קרא מדען המדינה פיטר ג'. סמית' תיגר על הגישה על פיה איחוד קנדה לא הונע משיקולים אידאולוגיים. סמית' טען שהאיחוד הושפע מאידאולוגיות פוליטיות חדשות כמו המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית ושאיחוד קנדה הונע מהאידאולוגיה של מה שנקרא בבריטניה "מפלגת הארץ" (Country Party). סמית' התחקה אחר מקורותיה של אידאולוגיה זו עד למאות ה-18 וה-19 בבריטניה, שם החיים הפוליטיים היו מקוטבים בין מגיני ערכי הרפובליקניזם הקלאסי של מפלגת הארץ ותומכי האידאולוגיה הפרו-קפיטליסטית החדשה של המפלגה שהאמינו בריכוזיות העוצמה הפוליטית. בצפון אמריקה הבריטית של שנות השישים של המאה ה-19, מסורותיה של מפלגת הארץ יוצגו על ידי תומכי איחוד קנדה, בעוד שהמסורות האנטי-קפיטליסטיות והאגרריות גולמו בהתנגדות לאיחוד.[16]

במאמר שיצא בשנת 2000, טען ההיסטוריון איאן מקקיי שאיחוד קנדה הונע על ידי האידאולוגיה הליברלית והאמונה בעליונות של זכויות הפרט. מקקיי תיאר את האיחוד כחלק מהמיזם הליברלי הקלאסי של יצירת "סדר ליברלי" בחלקה הצפוני של יבשת צפון אמריקה. היסטוריונים קנדים רבים אימצו את הסדר הליברלי של מקקיי כתבנית להבנת ההיסטוריה הקנדית.[17]

ב-2008 קידם ההיסטוריון אנדרו סמית' השקפה שונה לחלוטין על מקורותיו האידאולוגיים של האיחוד. הוא טען שבארבע הפרובינציות הקנדיות המקוריות, מדיניות המיסוי הייתה סוגיה מרכזית בוויכוח אודות האיחוד. סוגיית המיסוי הייתה מרכזית גם בוויכוח שהתנהל בניופאונדלנד, שהייתה ידועה בהתנגדות למיסים. סמית טען שרעיון האיחוד קיבל תמיכה ממתיישבים רבים שאהדו את הגישה המתערבת האטטיסטית יחסית כלפי ההתפתחות הקפיטליסטית. רוב הליברלים הקלאסים, שהאמינו בסחר חופשי ובהפחתת מיסים, התנגדו לרעיון האיחוד בשל חששם שהוא יגרום ליצירתה של ממשלה גדולה. המאבק על האיחוד היה כרוך במאבק בין פילוסופיה כלכלית אינדיבידואליסטית חזקה לבין השקפה קולקטיביסטית באופן יחסי על תפקידה הראוי של המדינה בכלכלה. על פי סמית', ניצחון תומכי הגישה האטטיסטית בנוגע לאיחוד על מתנגדיהם האנטי-אטטיסטים סללה את הדרך ליישום המדיניות הלאומית פרוטקציוניסטית של ממשלתו של ג'ון אלכסנדר מקדונלד ולסיבסוד מיזמיי תשתיות עיקריים כמו מסילות הברזל האינטר-קולוניאלית והפסיפית.[18]

ב-2007 קישרה מדענית המדינה ז'אנט אג'נסטט בין איחוד קנדה לבין האידאולוגיה האינדיבידואליסטית של ג'ון לוק. היא טעה שאיחודן של מושבות בריטניה בצפון אמריקה הונע מהשאיפה להגן על זכויות הפרט, בעיקר הזכויות לחיים, לחירות ולקניין. היא גורסת שאבות האיחוד הונעו מהערכים של עידן הנאורות של המאות ה-17 וה-18. היא גם טוענת שמחויבויותיהם האינטלקטואליות ללוק ברורות מאוד כאשר בוחנים את הדיונים שנערכו ב-1865 באספת המחוקקים של קנדה על השאלה אם איחוד עם מושבות אחרות של בריטניה בצפון אמריקה היא מטרה רצויה.[19]

ועידת שארלוטטאוןעריכה

 
משתתפי ועידת שארלוטטאון, בכניסה לבית הממשלה, ספטמבר 1864

באביב 1864 דנו ראש ממשלת ניו ברנזוויק, סמואל לאונרד טילי; ראש ממשלת נובה סקוטיה צ'ארלס טאפר; וראש ממשלת אי הנסיך אדוארד, ג'ון המילטון גריי, ברעיון "האיחוד הימי" (Maritime Union) לאיחודן של שלוש המושבות הללו, השוכנות לחוף ימים.

ראש ממשלת הפרובינציה של קנדה, ג'ון אלכסנדר מקדונלד הפתיע את השלושה כאשר שאל אם קנדה תוכל להיכלל בדיוניהם. הבקשה הועברה באמצעות המושל הכללי, צ'ארלס סטנלי מונק, ללונדון והתקבלה על ידי משרד המושבות. לאחר כמה שנים של קיפאון תחיקתי בפרובינציית קנדה שנגרמה על ידי הצורך לשמור על רוב כפול (רוב הן של נציגי מזרח קנדה והן של נציגי מערב קנדה במועצה המחוקקת של הפרובינציה), הוביל מקדונלד את מפלגתו, המפלגה הליברלית-השמרנית, לקואליציה הגדולה עם "המפלגה הכחולה" בהנהגתו של ז'ורז' אטיין קרטייה ועם קבוצת הרפורמטורים Clear Grits, בהנהגתו של ג'ורג' בראון. מקדונלד, קרטייה ובראון חשו שהאיחוד עם מושבות בריטיות נוספות עשוי להיות הדרך לפתרון הבעיות הפוליטיות של הפרובינציה של קנדה.[20]

ועידת שארלוטטאון החלה ב-1 בספטמבר 1864. מאחר שסדר היום של הדיונים כבר נקבע, לא הייתה בתחילה המשלחת מפרובינציית קנדה חלק רשמי שלה. רעיון האיחוד הימי ירד מעל הפרק ואז הורשו נציגי קנדה רשמית להצטרף ולהשתתף בוועידה.

אין בנמצא פרוטוקולים של ועידת שארלוטטאון, אך ידוע שקרטייה ומקדונלד הציגו טיעונים בעד האיחוד של שלוש המושבות. אלכסנדר טילוק גאלט הציג את הצעותיה של פרובינציית קנדה בנוגע להסדרים הפיננסיים במסגרת איחוד שכזה. ג'ורג' בראון הציג את ההצעה בנוגע לתצורת הממשל של האיחוד המוצע. הצעותיהם של נציגי פרובינציית קנדה היו:

  1. שימור הקשרים עם בריטניה.
  2. סמכות השיפוט תיוותר בידיה של סמכות מרכזית.
  3. רשות מחוקקת דו-בתית שתכלול בית תחתון שייבחר על ידי האוכלוסייה ובית עליון שייבחר על בסיס ייצגו אזורי, לאו דווקא על בסיס ייצוג פרובינציאלי.
  4. יוקמו ממשלות ברמה ארצית וברמה פרובינציאלית.
  5. ימונה מושל כללי על ידי הכתר.

הצעות נוספות שנגעו יותר למושבות הימיות היו:

  1. נטילת החובות של המושבות על ידי הממשל המרכזי.
  2. הכנסות הממשל המרכזי יחולקו לפרובינציות על בסיס גודל האוכלוסייה.
  3. סלילת מסילת הברזל האינטר-קולוניאלית כך שתקשר בין מונטריאול לבין הליפקס ותתן לקנדה גישה לנמל חופשי מקרח.

ב-7 בספטמבר אותה שנה השיבו הנציגים מנובה סקוטיה, ניו ברנזוויק ואי הנסיך אדוארד בחיוב על הצעותיהם של נציגי הפרובינציה של קנדה, הביעו את דעתם שאיחוד של כל הפרובינציות הוא רצוי ושהם מוותרים על רעיון "האיחוד הימי".

לאחר הפסקה זמנית של הוועידה ב-9 בספטמבר, נערכו פגישות נוספות בין הנציגים בהליפקס, בסנט ג'ון ובפרדריקטון. פגישות אלו עוררו מספיק עניין כך שהוחלט לחדש את דיוני הוועידה.

תגובות הנציגיםעריכה

אחת המטרות החשובות ביותר של ועידת שארלוטטאון הייתה יצירת היכרות בין נציגי פרובינציית לבין מנהיגי המושבות הימיות. בנקודת זמן זו לא הייתה מסילת ברזל שקישרה בין קוויבק סיטי לבין הליפקס ולא הייתה היכרות רחבה דיה בין תושבי שני האזורים. תומאס ד'ארסי מק'גי היה אחד מהבודדים מבין נציגי פרובינציית קנדה שביקר במושבות הימיות, כאשר הוא נסע לשם מוקדם יותר באותו קיץ עם משלחת מסחרית של אנשי עסקים, עיתונאים ופוליטיקאים מהפרובינציה.

ג'ורג' בראון העיר במכתב לרעייתו אן שבמסיבה שנערכה על ידי ראש ממשלת אי הנסיך אדוארד, ג'ון המילטון גריי, הוא פגש אישה שמימיה לא יצאה מתחומי האי. אף על פי כן, הוא מצא שתושבי האי "מתורבתים באופן מדהים".

תגובות העיתונות והציבורעריכה

התגובות לוועידת שארלוטטאון היו מגוונות כפי שהשתקף בפרסומים בעיתונים שונים. במושבות הימיות הייתה דאגה שהקנדים החלקלקים, עם השמפניה המבעבעת ונאומיהם מצודדי הלב יערימו על הנציגים מהפרובינציות הקטנות. "מכל הבחינות נראה שהאדונים האלו [הקנדים] ניהלו את הכול בדרכם שלהם, ... ובאמצעות טיעוניהם ומחמאותיהם הם הורידו את נציגי הפרובינציות הקטנות על ברכיהם".

ועידת קוויבקעריכה

 
משתתפי ועידת קוויבק, אוקטובר 1864

לאחר שובו משארלוטטאון, ביקש מקדונלד את מונק, שהיה אז המושל הכללי של פרובינציית קנדה, להזמין נציגים משלוש הפרובינציות הימיות ומניופאונדלנד לוועידה בהשתתפות נציגים מקנדה. מונק נעתר והוועידה התקיימה בקוויבק סיטי באוקטובר 1864.

הוועידה החלה ב-10 באוקטובר במקום בו שוכן כיום פארק מונמורנסי. הוועידה בחרה באטיין-פאשל טאש כיושב הראש שלה, אך הדמות המרכזית בוועידה היה מקדונלד. על אף הבדלי הדעות בין כמה מהנציגים בסוגיות שונות, הייתה הוועידה, בעקבות הצלחת ועידת שארלוטטאון, חדורה בתחושת המעורבות והלאומיות. לתפיסתם, של הרפורמטורים ממערב קנדה, מעורבותם של הקנדים-צרפתים בעניינים המקומיים, באה לקיצה. מבחינתם של אנשי המושבות הימיות, כמו טרופר מנובה סקוטיה וטילי מניו ברנזוויק, נפתח לפתע האופק לקראת אפשרויות רחבות יותר של סחר וצמיחה.

בנוגע לסוגיית הסנאט, הפעילו הפרובינציות הימיות לחץ שיתקיים שוויון רב ככל האפשר. עם הצטרפותה של ניופאונדלנד לוועידה, לא רצו שלוש הפרובינציות הימיות האחרות לראות את כוחן בבית העליון מוחלש על ידי הוספת ניופאונדלנד לקטגוריה האטלנטית. הייתה זו סוגיית הסנאט שאיימה להכשיל את כל התהליך והיה זה מקדונלד שהעלה הצעה מתקבלת על הדעת לאפשר לניופאונדלנד להיות מיוצגת על ידי ארבעה סנאטורים כאשר היא תצטרף לאיחוד.

נציגי הפרובינציות הימיות העלו גם את שאלת הסמכות הממשלתית – פדרלית או פרובינציאלית – שתופעל במקרים בלתי מוגדרים. מקדונלד, ששאף לקיום ממשלת מרכזית חזקה ככל האפשר, עמד על כך שתהיה זו הממשלה המרכזית ולגישתו זו הוא קיבל תמיכה מאחרים, בין השאר מטרופר.

בסיום הוועידה, אומץ מסמך החלטות בן 72 סעיפים שיהווה את הבסיס לוועידה שתתכנס בעתיד. ב-27 באוקטובר התפזרה הוועידה.

נציגי אי הנסיך אדוארד שבו מקוויבק מאוכזבים. הם לא קיבלו הבטחה לכך שהם ייוצגו על ידי שישה נציגים בבית התחתון ונדחתה בקשתם להקצבת סכום של 200,000 דולר כפי שהוצע בשארלוטטאון לסייע לרכישת קרקעות שבעליהן היו נפקדים.

תגובת הציבור והעיתונותעריכה

"מעולם לא הייתה הזדמנות שכזו כמו עכשיו ללידתה של אומה", הוכרז בעלון שנכתב על ידי ס. א. דאוסון בעיתון בקוויבק סיטי במהלך הוועידה. שוב, הדעות על וועידת קוויבק היו מגוונות בתלות בדעותיו הפוליטיות של מי שהביע אותן.

ועידת לונדוןעריכה

לאחר וועידת קוויבק, העבירה המועצה המחוקקת של פרובינציית קנדה חוק שמאשר את האיחוד. בפרובינציות הימיות היה רעיון האיחוד שנוי יותר במחלוקת ורק ב-1866 העבירו ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה את חוקי האיחוד שלהן, בעוד שאי הנסיך אדוארד וניו פאונדלנד המשיכו להתנגד להצטרפות לאיחוד.

בדצמבר 1866 נסעו 16 נציגים מפרובינציית קנדה, ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה ללונדון, שם קיבלה המלכה ויקטוריה את כל אחד מהם לשיחה אישית וכן קיבלה בחצר המלכות את נשותיהן ובנותיהן.[21] בפגישות נוספות שהתקיימו במלון ארמון וסטמינסטר, אישרו הנציגים את מסמך 72 ההחלטות, אף על פי שבקשות לשינויים שהציע טרופר מנובה סקוטיה, נדחו. סיכום הוועידה שנודע בשם "החלטות לונדון", הוגש למשרד המושבות.

עם תום פגרת חג המולד, חידשה הוועידה את דיוניה בינואר 1867 והחלה לנסח את טיוטת "חוק צפון אמריקה הבריטית. הם הגיעו להסכמה שהמדינה החדשה תקרא "קנדה", שמזרח קנדה תקרא "קוויבק" ושמערב קנדה תקרא "אונטריו". עם זאת, ניטש ויכוח ער על הגדרת המדינה החדשה. בסופו של דבר הצביעו הנציגים לקרוא למדינה החדשה "הדומיניון של קנדה", לאחר שההצעות "ממלכה" ו"קונפדרציה", בנוסף להצעות נוספות, ירדו מעל הפרק מסיבות שונות. המונח "דומיניון" הוצע ככל הנראה על ידי סר סמואל לאונרד טילי.[22]

ניסוח טיוטת החוק הושלם בפברואר 1867. הצעת חוק האיחוד הוגשה למלכה ב-11 בפברואר ולמחרת היום הוגשה הצעת החוק לבית הלורדים, שאישר אותו בהליך מהיר וגם בית הנבחרים אישר אותו במהירות. ב-29 במרץ קיבל החוק את ההסכמה המלכותית ו-1 ביולי נקבע כיום האיחוד.

חוקי צפון אמריקה הבריטיתעריכה

 
ההכרזה על איחוד קנדה

כאמור, הושלם תהליך האיחוד עם מתן ההסכמה המלכותית ל"חוק צפון אמריקה הבריטית" (British North America Act), שבעקבותיו ניתנה הצהרה מלכותית שאמרה: "אנו מכריזים ומצווים בזאת, שמיום 1 ביולי 1867, הפרובינציות של קנדה, נובה סקוטיה וניו ברנזוויק, יהפכו לדומיניון אחד, בשם קנדה".[23] חוק זה שאיחד את פרובינציית קנדה עם המושבות של ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה, נכנס לתוקף ב-1 ביולי אותה שנה. חוק זה החליף את חוק האיחוד של 1840, שאיחד את קנדה העליונה וקנדה התחתונה לפרובינציית קנדה. שתי פרובינציות נפרדות הוקמו מחדש תחת השמות אונטריו וקוויבק. 1 ביולי נקבע כחגה הלאומי של קנדה, יום קנדה.

מבנה הממשלה המרכזית של קנדה הושפע מזה של שכנתה מדרום, ארצות הברית. מתוך ראיית הפגמים שבמערכת הפוליטית האמריקאית, בחרו אבות האיחוד לשמור על שיטת הממשלה של מונרכיה חוקתית. מקדונלד, בדברים שנשא ב-1865 בנוגע להצעות לקראת איחוד קנדה, אמר:

באמצעות דבקות בעקרון המלוכני אנו נמנעים מפגם אחד הטבוע בחוקת ארצות הברית. הנשיא שנבחר על ידי הרוב למשך תקופת כהונה קצרה יחסית לא היה אף פעם הריבון וראש המדינה. הוא המנהיג המצליח של מפלגה. פגם זה נוגע כל שכן להליך הבחירה מחדש. במהלך תקופת כהונתו הראשונה בתפקיד הוא עסוק בנקיטת צעדים להבטחת בחירתו מחדש ומפלגתו עסוקה בהבטחת המשכיות כוחה. אנו נמנעים מכך באמצעות דבקות בעקרון המלוכני – הריבון שאנו מכבדים ואוהבים. אני מאמין שחשוב מאוד העקרון שיהיה לנו ריבון שעומד מעל לאזור או המפלגה, שעיני כל המפלגות יינשאו אליו. אחד כזה שלא ישב על כסאו בזכות פעולותיה של מפלגה זו ולא ירד ממנו בזכות פעולותיה של מפלגה אחרת. ראש מדינה וריבון של כולם.[24]

צורת הממשל שנבחרה יצרה פדרציה שהיא ממלכה בזכות עצמה.[25] מקדונלד דיבר על "הקמת מונרכיה בריטית גדולה" ורצה שהיא תיקרא "ממלכת קנדה". אף על פי שהמונרך שלה ישב בלונדון, משרד המושבות התנגד למושג "ממלכה" בהקשר של קנדה בטענה שהוא "מקדים את זמנו" ו"יומרני", שכן הם חשו שהוא עלול לעורר את התנגדותה של ארצות הברית. המושג דומיניון נבחר כדי להגדיר את מעמדה של קנדה כישות בעלת ממשל עצמי של האימפריה הבריטית והייתה זו הפעם הראשונה שמונח זה שימש להגדרתה של ארץ מסוימת.

בעוד שחוק צפון אמריקה הבריטית גרם לאוטונומיה נרחבת יותר של קנדה בהשוואה לזו שהייתה לה קודם לכן, היא הייתה רחוקה מאוד מקבלת עצמאות מלאה מבריטניה. על פי בית המשפט העליון של קנדה, "הריבונות של קנדה הושגה בתקופה שבין חתימתה בנפרד על חוזה ורסאי ב-1919 לבין חקיקתו של חוק וסטמינסטר ב-1931", זמן רב לאחר האיחוד ב-1867.[26] הגנתה של צפון אמריקה הבריטית עברה לאחריותה של קנדה.[27] מדיניות החוץ נותרה בידיה של בריטניה, הוועדה השיפוטית של המועצה המלכותית של בריטניה נותרה דרג הערעור הגבוה ביותר של קנדה ורק בריטניה יכלה לבצע תיקונים בחוקת קנדה. בהדרגה, השיגה קנדה אוטונומיה רחבה יותר וב-1931 היא קיבלה אוטונומיה כמעט מוחלטת במסגרת חבר העמים הבריטי עם חקיקתו של חוק וסטמינסטר. בשל העובדה שלפרובינציות של קנדה לא היה סמכות לבצע תיקונים בחוקה, נותרה סמכות זו בידי הפרלמנט הבריטי. ב-1982 שונתה החוקה כאשר המלכה אליזבת השנייה העניקה את ההסכמה המלכותית לחוק קנדה. חוקת קנדה מורכבת ממספר מסורות כתובות ובלתי כתובות. אחד ממסמכי היסוד שלה הוא "חוק החוקה" משנת 1982 ששינה את "חוק צפון אמריקה הבריטית" משנת 1867 ל"חוק החוקה – 1867".

תוצאותעריכה

 
ג'ון אלכסנדר מקדונלד, הרוח החיה מאחורי איחוד קנדה וראש ממשלת קנדה הראשון

באוגוסט ובספטמבר 1867 נערכו בדומיניון החדש הבחירות לפרלמנט הראשון של קנדה וממשלות ארבע הפרובינציות החדשות המליצו על 72 אנשים (24 מקוויבק, 24 מאונטריו, 12 מניו ברנזוויק ו-12 מנובה סקוטיה) לכהן כחברים בסנאט הקנדי.

בבחירות שנערכו בנובה סקוטיה בספטמבר, זכתה מפלגת האנטי-איחוד ב-18 מתוך 19 נציגי הפרובינציה לבית הנבחרים של קנדה ובבחירות הפנימיות בפרובינציה, שנערכו ב-1868, זכתה מפלגה זו ב-36 מתוך 38 המושבים במועצה המחוקקת של נובה סקוטיה. במשך שבע שנים הובילו ויליאם אננד וג'וזף האו מאבק בלתי מוצלח לשכנע את ממשלת בריטניה להוציא את נובה סקוטיה מהאיחוד הקנדי. ממשלת הפרובינציה הביעה באופן נחרץ את התנגדותה לאיחוד וטענה שהוא לא היה יותר מסיפוח של נובה סקוטיה לפרובינציית קנדה.[28]

קודם לכניסת חוק האיחוד לתוקף היו דאגות בנוגע לאפשרות של "ואקום חקיקתי" שיתרחש במהלך התקופה של 15 החודשים בין דחיית פיזורו של הפרלמנט של פרובינציית קנדה באוגוסט 1866, לבין פתיחת הפרלמנט החדש של הדומיניון בנובמבר 1867. כדי למנוע זאת, הורה חוק החוקה על "המשכיות החוקים הקיימים" של שלוש המושבות של קנדה, נובה סקוטיה וניו ברנזוויק, עד לחקיקת החוקים החדשים על ידי הפרלמנט של הדומיניון החדש.[29] כך, "המערכות הפיננסיות של הדומיניון, המרקם שלו ובעלי התפקידים שלו, יכלו לפעול על פי החוקים הישנים של פרובינציית קנדה" לאחר האיחוד, ומוסדות וארגונים רבים המשיכו לפעול ולהיות "אחראים באותו אופן כלפי הממשל הפדרלי החדש ממש כפי שעשו כלפי ממשלות הפרובינציות".

אבות האיחודעריכה

"אבות האיחוד" (Fathers of Confederation) הם אותם הנציגים שנכחו באחד או יותר מבין הוועידות שנערכו בשארלוטטאון ובקוויבק ב-1864 ובלונדון ב-1866.[30]

קבוצת אבות האיחוד המקורית מונה 36 אישים. "האבות" המאוחרים יותר, שהובילו את הצטרפותן של הפרובינציות הנוספות לאחר 1867, מכונים גם הם "אבות האיחוד". באופן זה, אמור דה קוסמוס, שהיה פעיל להנהגת הממשל הדמוקרטי בקולומביה הבריטית ולצירופה לקנדה, נחשב גם הוא על ידי רבים אחד מאבות האיחוד.[31] באופן דומה, ג'ואי סמולווד, ראה עצמו כ"אחרון אבות האיחוד", בשל העובדה שהוא הוביל את הצטרפות ניופאונדלנד לקנדה ב-1949.[32]

הצטרפות פרובינציות נוספותעריכה

 
התפתחות הגבולות של קנדה והחלוקה לפרובינציות ולטריטוריות

לאחר חוק האיחוד של 1867, הוקמה מניטובה על פי חוק של הפרלמנט הקנדי שנחקק ב-15 ביולי 1870, ובמקור היא השתרעה על פני שטח קטן בהרבה בהשוואה לשטח הנוכחי שלה. קולומביה הבריטית הצטרפה לקנדה ב-20 ביולי 1871 על פי דבר המלך במועצה שפורסם מתוקף חוק צפון אמריקה הבריטית. בצו זה שולבו התנאים שעליהם ניהלו ממשלות קנדה וקולומביה הבריטית משא ומתן, ושכללו התחייבות של הממשלה הפדרלית לסלול מסילת ברזל שתקשר את קולומביה הבריטית למערכת הרכבות הארצית תוך עשר שנים מיום האיחוד. ב-1 ביולי 1873 הצטרף לבסוף אי הנסיך אדוארד לאיחוד, גם כן על פי דבר המלך במועצה. אחד התנאים שהעלו נציגי האי היה מתן ערבות של הממשלה הפדרלית להפעלת קו מעבורת שיקשר אותו ליבשה, תנאי שבוטל עם השלמת בנייתו של גשר הקונפדרציה ב-1997. אלברטה וססקצ'ואן הוקמו ב-1 בספטמבר 1905 מתוקף חוקים שחוקק הפרלמנט הקנדי. ב-31 במרץ 1949 הצטרפה לאיחוד הקנדי אחרונת הפרובינציות, ניופאונדלנד ולברדור, מתוקף חוק של הפרלמנט הבריטי, זאת גם כן על בסיס הבטחת הקמתו של קשר מעבורות לאי.

ב-1869 רכש הכתר את "ארץ הנסיך רופרט" ואת "הטריטוריה הצפון-מערבית" מחברת מפרץ הדסון (אם כי התשלום הסופי הועבר לחברה רק ב-1870). לאחר הרכישה הועבר השיפוט על השטחים הללו ב-15 ביולי 1870 והם אוחדו לטריטוריות הצפון-מערביות. ב-1880 העבירה בריטניה את כל האיים הארקטיים שבצפון אמריקה שהיו בשליטתה לידיה של קנדה, כשהצפוני מבין האיים הוא האי אלסמיר. משטחים רחבי ידיים אלו נוצרו שלוש פרובינציות, מניטובה, ססקצ'ואן ואלברטה ושתי טריטוריות, יוקון והטריטוריות הצפון-מערביות, בנוסף לשטחים שצורפו לקוויבק, אונטריו ומניטובה. ב-1 באפריל 1999 הופרדה טריטוריה שלישית מתוך שטחי הטריטוריות הצפון-מערביות, נונאווט.

סדר הצטרפות הפרובינציות והטריטוריות של קנדהעריכה

תאריך שם לפני ההצטרפות
1 ביולי 1867 אונטריו   אונטריו אזור מערב קנדה בפרובינציית קנדה
1 ביולי 1867 קוויבק   קוויבק אזור מזרח קנדה בפרובינציית קנדה
1 ביולי 1867 נובה סקוטיה   נובה סקוטיה מושבת נובה סקוטיה
1 ביולי 1867 ניו ברנזוויק   ניו ברנזוויק מושבת ניו ברנזוויק
15 ביולי 1870 מניטובה   מניטובה חלק מ"ארץ הנסיך רופרט"
15 ביולי 1870 הטריטוריות הצפון-מערביות   הטריטוריות הצפון-מערביות כל שטחן ארץ הנסיך רופרט ושל הטריטוריה הצפון-מערבית למעט החלק שהיה למניטובה
20 ביולי 1871 קולומביה הבריטית   קולומביה הבריטית מושבת קולומביה הבריטית
1 ביולי 1873 אי הנסיך אדוארד   אי הנסיך אדוארד מושבת אי הנסיך אדוארד
13 ביוני 1898 יוקון   יוקון חלק מהטריטוריות הצפון-מערביות
1 בספטמבר 1905 ססקצ'ואן   ססקצ'ואן חלק מהטריטוריות הצפון-מערביות
1 בספטמבר 1905 אלברטה   אלברטה חלק מהטריטוריות הצפון-מערביות
31 במרץ 1949 ניופאונדלנד ולברדור   ניופאונדלנד ולברדור הדומיניון של ניופאונדלנד
1 באפריל 1999 נונאווט   נונאווט חלק מהטריטוריות הצפון מערביות

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "Constitution Act, 1867". Her Majesty the Queen in Right of Canada. March 29, 1867. p. s.9.
  2. ^ Martin, Ged (1995). Britain and the Origins of Canadian Confederation, 1837–67. Vancouver: University of British Columbia Press. p. 1.
  3. ^ "Constitution Act, 1867". Her Majesty the Queen in Right of Canada. March 29, 1867. p. s.5.
  4. ^ "Constitution Act, 1867". Her Majesty the Queen in Right of Canada. March 29, 1867. p. 18.
  5. ^ Edward W. Walker (May 1, 2003). Dissolution: sovereignty and the breakup of the Soviet Union. Rowman & Littlefield. p. 174.
  6. ^ Martin Brook Taylor; Doug Owram (May 17, 1994). Canadian History: Beginnings to Confederation. University of Toronto Press. p. 13.
  7. ^ 7.0 7.1 Jacques Dorin; Michèle Kaltemback; Sheryl Rahal (2007). Canadian Civilization. Presses Univ. du Mirail. pp. 14–17.
  8. ^ Neil Semple (April 16, 1996). The Lord's Dominion: The History of Canadian Methodism. McGill-Queens. p. 460.
  9. ^ R. D. Francis; Richard Jones, Donald B. Smith, R. D. Francis; Richard Jones; Donald B. Smith (February 2009). Journeys: A History of Canada. Cengage Learning. p. 105.
  10. ^ Roger L. Kemp (May 30, 2010). Documents of American Democracy: A Collection of Essential Works. McFarland. p. 180.
  11. ^ ^ Geoffrey J. Matthews; R. Louis Gentilcore (1987). Historical Atlas of Canada: The land transformed, 1800–1891. University of Toronto Press. p. 57.
  12. ^ Will Kaufman; Heidi Slettedahl Macpherson (2005). Britain and the Americas: Culture, Politics, and History. ABC-CLIO. p. 822.
  13. ^ "Joseph-Charles Taché". Dictionary of Canadian Biography (online ed.). University of Toronto Press. 1979–2016.
  14. ^ The American Dimension, Dictionary of Canadian Biography.
  15. ^ See Introduction by Ged Martin in Peter B. Waite, The Confederation Debates in the Province of Canada, 1865 A Selection (Montreal: McGill-Queen's University Press, 2006)
  16. ^ Smith, Peter J. 1987. "The Ideological Origins of Canadian Confederation". Canadian Journal of Political Science / Revue Canadienne De Science Politique. 20, no. 1: 3–29.
  17. ^ Ducharme, Michel, and Jean-François Constant. Liberalism and Hegemony: Debating the Canadian Liberal Revolution. Toronto: University of Toronto Press, 2009.
  18. ^ Smith, Andrew. 2008. "Toryism, Classical Liberalism, and Capitalism: The Politics of Taxation and the Struggle for Canadian Confederation". The Canadian Historical Review. 89, no. 1: 1–25.
  19. ^ Ajzenstat, Janet. The Canadian Founding: John Locke and Parliament. Montreal: McGill-Queen's University Press, 2007.
  20. ^ J. M. S. Careless (January 26, 2012). Canada: A Story of Challenge. Cambridge University Press. p. 233.
  21. ^ Bousfield, Arthur; Toffoli, Garry (1991). Royal Observations. Toronto: Dundurn Press Ltd. p. 16.
  22. ^ Alan Rayburn (March 1, 2001). Naming Canada: Stories About Canadian Place Names. University of Toronto Press. p. 18.
  23. ^ Bousfield, Arthur; Toffoli, Garry (1991). Royal Observations. Toronto: Dundurn Press Ltd. p. 17.
  24. ^ "Macdonald, John A.; On Canadian Confederation; 1865". Bartleby.com.
  25. ^ "Heritage Saint John > Canadian Heraldry". Heritage Resources of Saint John and New Brunswick Community College. Archived from the original on June 17, 2011.
  26. ^ "Reference Re: Offshore Mineral Rights". Ottawa: Supreme Court of Canada. 1967. p. 816.
  27. ^ Rand Dyck (March 2011). Canadian Politics. Cengage Learning. p. 106.
  28. ^ R. D. Francis; Richard Jones, Donald B. Smith, R. D. Francis; Richard Jones; Donald B. Smith (February 2009). Journeys: A History of Canada. Cengage Learning. p. 263.
  29. ^ Constitution Act, 1867". Ottawa: Her Majesty the Queen in Right of Canada. 1867. p. 129.
  30. ^ "Fathers of Confederation". CanadianHistory. 2008.
  31. ^ Stanford, Frances (2002). Canada's Confederation. S&S Learning Materials. p. 44.
  32. ^ Christopher McCreery (2005). The Order of Canada: its origins, history, and development. University of Toronto Press. p. 168.