אילנה ברנשטיין

סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית

אילנה ברנשטיין (נולדה ב-1957) היא סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית.

אילנה ברנשטיין
אין תמונה חופשית
לידה 14 באוקטובר 1957 (בת 64)
ראשון לציון, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים תלמה ילין, אוניברסיטת ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

ביוגרפיהעריכה

אילנה ברנשטיין (במקור אזולאי) נולדה ב-1957 בראשון לציון. ב1961 עברה עם משפחתה לנתניה. אביה, מוזיקאי חובב ג'אז, היה בעליה של חנות תקליטים בעיר ואמה היתה עקרת בית שחינכה את בנותיה לעצמאות כלכלית (ברנשטיין כתבה על אמה בספרה "בקשתה האחרונה"). ברנשטיין שגילתה כישרון ציור בגיל צעיר, התקבלה למגמת האמנות הפלסטית בתיכון תלמה ילין בגבעתיים וסיימה לימודיה בהצלחה.

עם שיחרורה מצה"ל למדה באוניברסיטת ניו יורק (1981-1978) לתואר ראשון בתולדות האמנות. לאחר ששבה לישראל התגוררה בתל אביב, למדה אצל הצייר משה גרשוני[1] ועבדה בגלריית גבעון.

את ספרה הראשון, "שארה, כסותה ועונתה", כתבה בלילות במשך חמישה חודשים רצופים. וזאת, במקביל לגידול בנותיה ולעבודתה כקופירייטרית. הספר יצא לאור ב-1991 בעריכת משה רון, והיה ספר הבכורה ב"סדרה הלבנה" של הוצאת עם עובד[2]. במאי 1991 זכה הספר לציון לשבח ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים[3].

ב 1996 עזבה ברנשטיין את עולם הפירסום והתמסרה לכתיבה. ב 1999 החלה ללמד כתיבת פרוזה בסדנאות שונות.

בשנים 2004־2008 שימשה עורכת ספרות מקור בהוצאת בבל. בשנים האחרונות היא מלמדת כתיבת פרוזה במנשר לאמנות, בסדנאות האמנים של הקיבוץ הארצי ובמסלול הכתיבה היוצרת של האוניברסיטה העברית בירושלים[4].

יצירתהעריכה

ספריה של אילנה ברנשטיין מרבים לעסוק במערכות יחסים במשפחה ומתמודדים עם שאלות שנוגעות ליחסי הכוחות בין גברים לנשים ובין הורים לילדים. מוסד ההורות, המשפחה והזוגיות מוצגים באופן מפוכח ולא מתייפיף ותשומת לב עמוקה ניתנת למבנה היצירות שמשתנה מרומן לרומן. גם כשהעלילות מתרחשות בישראל או מרפררות אליה יש ביצירות חתירה לאמירה אוניברסלית, כללית השואלת שאלות. ברנשטיין חושפת שוב ושוב, את המציאות שמאחורי חיי משפחה וחברה תקינים. ספריה עוסקים במורכבות האינסופית והמאתגרת של ההורות, ביחסי המשפחה והממסד וגם בחברה הישראלית שמטפחת סמלים ומאדירה אותם על חשבון הפרט. במרכז עלילות ספריה מוצג מודל אימהי שנוי במחלוקת, פגום מיסודו וקשה. מודל שמעמת את החברה הישראלית, היהודית, עם ערכיה הבסיסיים ביותר: פריון, לידה, אימהות טובה ומסורה. ברנשטיין עסקה בספריה בילדים נטושים, באמהות נוטשות, באהבה, בפירוק נישואין ובאלימות בתוך המשפחה. במרכז ספרה "עכשיו זה כתוב" (2008), רוצחת הגיבורה את בעלה שנהג בה אלימות כלכלית ואלימות מינית במשך כל שנות נישואיהם וממענת את כתב האשמה לחברה כולה.

גיבורותיה של ברנשטיין קרובות אליה תמיד בתחומי עיסוקן, הן נשים כותבות או מציירות. עבודת מ.א שהוקדשה לארבעת ספריה הראשונים הצביעה על המרכזיות של קשרי אם ובת ביצירתה . "התמה של קשרי אם-בת עומדת במרכז ארבעת הרומנים של אילנה ברנשטיין, בין אם מדובר בקשר של שתיקה, בקשר שכל כולו מדומיין על ידי הבת, או בקשר אם-בת המתקיים בין שתי נשים זרות. המיוחד בספריה של ברנשטיין הוא שהמודל של הקשר מתקיים באמצעות שימוש בסוגים שונים של בידיון ובסוגים שונים של טקסטים" נכתב שם. החוקרת חשפה במחקרה כיצד מפרקת ברנשטיין את הנרטיב הפרוידיאני בכל הנוגע לאישה ולאמהות, ומציגה אלטרנטיבה הבאה לידי ביטוי בנוכחות טקסטואלית מגוונת."[5] ספריה של ברנשטיין מתייחדים זה מזה במבנים שונים ובגיוון טקסטואלי.

ביוני 2008 עלה על בימת תיאטרון "הבימה" מחזה ראשון, פרי עטה; "שעה יפה ליוגה"[6]. את המחזה ביים אלון אופיר[7]. בהצגה השתתפו: עידית טפרסון, אלי דנקר, אפרת בוימוולד, אושרי סהר, רות לנדאו, ליאת אקטע וחיים חובה[8]. תפאורה: מיקי בן כנען. מוזיקה: אורי וידיסלבסקי.

ב-2011 ראה אור ספרה "בקשתה האחרונה", ספר עם קווים אוטוביוגרפים, שבו תיארה ברנשטיין מערכת יחסים מורכבת בין בת לאימה החולה בסרטן בימיה האחרונים. גיבורת הסיפור, סופרת במקצועה, מלווה את הוריה, סועדת את אמה ובמקביל מתמודדת עם קשר זוגי שמתפרק.

ב-2013 יצא ספרה "העיר המזרחית" רומן דיסטופי שמתאר את המציאות הישראלית בעתיד הקרוב כמקום שנשלט על ידי לאומנות ובעלי הון[9]. חברה שבה החושים מיטמטמים על ידי סמים מסובסדים ופורנוגרפיה חינמית. המספרת – בתו של ראש המעבדה האנושית לשעבר – מגלה שבן זוגה הבוגדני משמש כצייד ראשים מטעם המשטר, וכי אחותה נפלה קורבן לשיטה והיא מכורה למין כפייתי. ברנשטיין סיפרה: "הרעיון לספר נולד על רקע האקלים הפוליטי-חברתי-תרבותי בישראל...הוא קדח בראשי זמן רב לפני שהספר נכתב, ומצא את ביטויו ברשימות לא מעטות שפרסמתי באתר העוקץ בשנים האחרונות. אוסיף ואומר כי תחושות קשות של ייאוש וחוסר-אונים הן המנוע שמאחורי הכתיבה, אך המעבר מטורי דעה לרומן הצריך פתרון ספרותי שנמצא בסופו של דבר בדיסטופיה - המורחקת סנטימטרים ספורים מהנעשה במקומותינו"[10].

בנובמבר 2021 יצא לאור הספר "נקשרות" ובו אסופת סיפורים על נשיות שכתבו סופרות צרפתיות וישראליות. סיפורה של ברנשטיין "לוע הארי", פותח את האסופה[11].

מחר ניסע ללונה פארקעריכה

בשנת 2019 יצא לאור ספרה "מחר ניסע ללונה פארק". עלילתו מתרחשת בשנות ה-80 במהלך כמה ימים בחורף, בשכונה ספק ירושלמית שבה אם יחידה לשני ילדים נאבקת בעוני ובקשיי ההורות. הדמויות המאכלסות את הסיפור נטולות  שמות וספסיפקציה. גם בספר הזה, כמו  בספריה הקודמים, ברנשטיין עוסקת בהורות ומשפחה בצורה בוטה וביקורתית. היא מכוונת את  הזרקור לתת המודע האמהי ומפרקת את  מיתוס האימהות . הגיבורה שלה  נלחמת בדיכאון ובבדידות, נאבקת לא להתרסק תחת מכבש העוני, לא לנטוש את ילדיה. הסיפור נכתב תחילה כמחזה ועלה לבמה בשנת 2016 (בימוי ועיצוב: נועה וגנר). ב-14 בינואר 2021 התפרסמה במוסף "גלריה שישי" של עיתון הארץ כתבה של גילי איזיקוביץ, שהצביעה על דמיון בין ספרה של ברנשטיין לנובלה "לצד הים" (Bord de Mer) של המחזאית והסופרת הצרפתייה ורוניק אולמי, שראתה אור בצרפת ב-2001. בכתבה צויין שתרגום של הנובלה הגיע לידי ברנשטיין כשעבדה כעורכת בהוצאת בבל. הכתבה משווה בין היצירות העוסקות שתיהן באמהות דיכאוניות לשני ילדים ומעלה את השאלה האם מדובר בהשראה או העתקה לא מודעת[12]. הסופר איתן נחמיאס-גלס שכתב ביקורת חיובית על הספר, חזר ובדק את הספר המקורי שלא היה מודע לו, וכתב שלפי דעתו מדובר בהעתקה[13]. המשפטן יובל קרניאל כתב (מבלי לקרוא את ספרה של ברנשטיין או את ספרה של אולמי) כי "לקווי הדמיון האלה הסבר אפשרי אחר, שאינו העתקה"[14]. חוקר הספרות אליי קורנצקי כתב כי הכתבה של איזיקוביץ היא "מגמתית וכוללת לא מעט שגיאות וחצאי־אמיתות. הבעיה המשמעותית ביותר בה נעוצה בתפיסה צרה ושטחית של מהי מקוריות בספרות ומה הם גבולותיה של השראה"[15]. אנשי ספרות ועורכים יצאו להגנתה של של ברנשטיין ברשת החברתית: דפנה בן צבי, שירה סתו, זהר קטן ממגזין הביקורת רשומון, ארנה קזין, מירי רוזובסקי ואחרים וגם הסופרת בעצמה כתבה איגרת אל כתבת התרבות של "הארץ" וסיפרה את השתלשלות הדברים במילותיה. הוצאת בבל פירסמה מכתב תמיכה פומבי בברנשטיין: "על אף אורכה של הכתבה ולמרות שלל הראיות, האפקטים, המרקרים, הבוקסות ועדויות המומחים שהובאו בצדה, לא השתכנענו. הכתבה לא הצליחה לבסס שום טענה בדבר פלגיאט. קווי דמיון, כן. הבדלים, גם כן. השפעה, אולי. פלגיאט, לא"[16]. ברנשטיין עצמה כתבה בפוסט נוסף: " אני מושפעת. אני מציינת את מקורות ההשפעה שלי, אני גאה בהם, שמחתי לגלות כי ורוניק אולמי ואני מושפעות מאותם סופרים – תומס ברנהרד וסמואל בקט, בין השאר. כך מתגלגלת השפעה."[17]

חיים אישייםעריכה

ברנשטיין היא אחותן של העיתונאית אורלי אזולאי ושל האוצרת והבמאית ד"ר אריאלה אזולאי[18]. בגיל 19 נישאה לבמאי התיאטרון יגאל עזרתי, אותו הכירה במהלך השירות הצבאי בגרעין נח"ל בקיבוץ סופה, הם התגרשו לאחר זמן קצר[1]. אחר כך נישאה לאוצר האמנות עמי שטייניץ והתגרשה ממנו כעבור זמן. מנישואיה לצלם ולמפיק הקולנוע אריק ברנשטיין נולדו לה שתי בנות, טליה ועיינה. היא גרושה בפעם החמישית, אמא לשלושה וסבתא ל-2. מתגוררת בתל אביב.

ספריהעריכה

פרסים והוקרהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 בילי מוסקונה-לרמן, עו כאן, אדוני, מעריב, 1 במרץ 1991
  2. ^ אפי לנדאו, חדשים ב״עם עובד", חדשות, 17 בדצמבר 1990
  3. ^ אפי לנדאו, אכזבה מדלילות המבקרים ביריד הספרים הבינלאומי, חדשות, 2 במאי 1991
  4. ^ רנן נצר, ‏כתיבה תמה, באתר גלובס, 7 ביוני 2005
  5. ^ מיכל וולף קוצ'נסקי, טקסטים זה כל הסיפור – קשרי אם-בת בספריה של אילנה ברנשטיין, עבודת גמר לתואר מוסמך בהדרכת ד"ר אורלי לובין, אוניברסיטת תל אביב.
  6. ^ ציפי שוחטמחזה של אילנה ברנשטיין בהבימה, באתר הארץ, 18 ביוני 2008
  7. ^ ביקורות:
    נתי אורנן, עכבר העיר ת"א, הרפובליקנים החדשים, באתר הארץ, 22 ביוני 2008
    רותי זוארץ, ‏קצר משפחתי, באתר גלובס, 22 ביולי 2008
    מיכאל הנדלזלץההצגה האידיוטית של הבימה, באתר הארץ, 02 בספטמבר 2008
  8. ^ עכבר העירשעה יפה ליוגה, באתר הארץ
  9. ^ כרמית ספיר ויץ, אילנה ברנשטיין מוצאת פתרון בדיסטופיה, באתר nrg‏, 15 בנובמבר 2013
  10. ^ ספיר -ויץ, כרמית, אילנה ברנשטיין מוצאת פתרון בדיסטופיה, מקור ראשון, 2013
  11. ^ מישל בוקובזה קאהן, נקשרות, ישראל: אריה ניר, 2021
  12. ^ גילי איזיקוביץספרה זוכה פרס ספיר של אילנה ברנשטיין: השראה או העתקה לא מודעת?, באתר הארץ, 14 בינואר 2021
  13. ^ איתן גלסחזרתי לספרה של אילנה ברנשטיין. עכשיו התעורר בי כעס, באתר הארץ, 17 בפברואר 2021
  14. ^ יובל קרניאלאילנה ברנשטיין העתיקה? להיפך, יש לעודד השפעה הדדית, באתר הארץ, 18 בינואר 2021
  15. ^ אליי קורנצקי, למה מה שמותר לא"ב יהושע אסור לאילנה ברנשטיין?, באתר הארץ, 19 בינואר 2021
  16. ^ הוצאת בבל, אנחנו מבקשים לעמוד לצידה, https://www.facebook.com/BabelPublishers/, ‏17/01/21
  17. ^ אילנה ברנשטיין, Ilana Berenstein, ‏21/01/21
  18. ^   אורלי אזולאי, ‏אחותי כלה, באתר "ידיעות אחרונות", 27 במאי 2020
  19. ^ ביקורת: אריאנה מלמד, צעצועים מדברים, חדשות, 17 באפריל 1992
  20. ^ ביקורות:
    אריק גלסנר, על "עכשיו זה כתוב", מעריב, 6 באוגוסט 2008
    נרי ליבנהפצעים שקופים, באתר הארץ, 21 ביולי 2008
  21. ^ ביקורות:
    אברהם בלבן"בקשתה האחרונה" מאת אילנה ברנשטיין - שיחות שלום, באתר הארץ, 10 אוגוסט 2011
    תמר משמר, מינימליזם חתרני, על 'בקשתה האחרונה', 14 בספטמבר 2011
  22. ^ מיה סלעאילנה ברנשטיין נגד האבות המייסדים, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2013
  23. ^ שירה סתיוהמבט העצמי של אילנה ברנשטיין, באתר הארץ, 09 במאי 2016
  24. ^ איתן נחמיאס-גלס"מחר ניסע ללונה פארק" של אילנה ברנשטיין: ספר שהוא רכבת הרים רגשית, באתר הארץ, 8 במרץ 2019
  25. ^ גילי איזיקוביץאילנה ברנשטיין היא הזוכה בפרס ספיר, באתר הארץ, 20 במאי 2020