פתיחת התפריט הראשי

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא עקרון הלכתי, הנוגע לפעולות ברכוש שמביאות לאיסור הלכתי על השימוש באותו רכוש. על פי עקרון זה, אין תוקף לפעולות כאלו כאשר הן נעשות על ידי אדם זר שאינו בעל הרכוש.

דוגמה לפעולה כזו הוא הקדשת רכוש של הזולת לעבודה זרה, כגון ניסוך יין של הזולת לאליל, או השתחוות לבעל חיים של הזולת בתור אליל.

טעם הדיןעריכה

האחרונים מסבירים כי אדם אינו יכול לאסור דבר במחשבה, שכן המחשבה אוסרת רק על ידי כוח בעלותו של האדם על הדבר. על כן, כאשר אדם זר מייחד חפץ לדבר אסור, אין בכך כל משמעות[1].

מקור הדיןעריכה

במשנה בכלאים[2] יש מחלוקת בין תנא קמא לר' יוסי ור' שמעון לגבי מי שסכך את הגפן שלו על תבואת חברו האם התבואה נאסרת, ר' יוסי מביא עדות שר' עקיבא התיר, והלכה כר' יוסי ור' שמעון שמותר[3]. הכלל בלשונו מופיע בגמרא בכמה מקומות[4]

איסור על ידי מעשהעריכה

לפי רב הונא, כדי לאסור בהמה על ידי מחשבה, היא צריכה להיות שלו ממש. ולכן, אין להחשיב קרבן חטאת כאילו היא שלו, למרות שיש לו בבהמה "קניין כפרה", כלומר הבהמה נחשבת שלו בכך שאם היא נשחטת כראוי בבית המקדש, היא מכפרת על עוונותיו. לעומת זאת, רב נחמן ורב יצחק סבורים כי גם קניין כזה מצדיק שהבהמה תיחשב שלו, ולכן אם אדם שחט קרבן חטאת לשם עבודה זרה, הוא אסר אותה. במסכת זבחים[5] מובא כי קדשים קלים נחשבים ממונו של האדם והוא יכול לאסור אותם, ולפי פירוש התוספות[6] גם רב הונא מודה בכך, ורק בקרבן חטאת הוא חלוק על חבריו.

הלכה אותה קיבל עולא מרבו רבי יוחנן אומרת כי כלל "אין אדם אוסר" תקף רק לגבי פעולה שבמחשבה. לעומת זאת, כאשר מדובר במעשה בפועל, ניתן לאסור גם דבר שאינו שייך לאדם המבצע את המעשה האוסר. למשל, למרות שהמשתחווה לבהמת חברו לשם עבודה זרה אינו אוסר אותה, אם הוא שוחט אותה לשם עבודה זרה, היא נאסרת. רב נחמן רב עמרם ורב יצחק חלוקים על חידושו של עולא כי ניתן לאסור בהמה שאינו שלו במעשה, והם סבורים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בשום אופן. אם כי כאמור הם סבורים כי גם קרבן חטאת נקראת בהמה שלו[7].

יישומים נפוציםעריכה

דין נפוץ בבית היהודי, העושה שימוש בכלל זה, הוא בסיס לדבר האסור. ההלכה אומרת שחפץ המשמש כבסיס לחפץ אחר הנחשב כמוקצה, נחשב גם הוא למוקצה ודיני המוקצה חלים גם עליו. כאשר למשל אדם מניח נרות שבת על שולחן, נחשב השולחן כבסיס לשלהבת שהיא מוקצה מחמת גופו.

על פי עקרון "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", ייחשב השולחן למוקצה רק בתנאי שמי שהניח את הנרות הוא בעל השולחן, אבל אם אדם אחר הניח את הדבר בלי רשות מפורשת, לא נחשב השולחן כבסיס, שכן אין בכוח אדם לאסור דבר שאינו שלו.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ רבי אלחנן וסרמן, קובץ הערות סימן ע"ו.
  2. ^ ז ה
  3. ^ לאדם עצמון אסור רמבם כלאים ה ט
  4. ^ פסחים צ ע"ז נד ועוד
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קי"ד, עמוד א'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ"א, עמוד א' ד"ה כיון.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ', עמוד א'.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.