אין שליח לדבר עבירה
אין שליח לדבר עבירה הוא כלל בהלכה, הקובע שהכלל שלוחו של אדם כמותו, המאפשר ביצוע פעולות משפטיות באמצעות שליח, אינו תקף לגבי ביצוען של עבירות. הכלל מטיל את האחריות והעונש על העבירה על השליח, אף על פי שנעשתה בהוראת השולח.
הראשונים נחלקו האם הכלל מתייחס רק לאחריות השילוחית - חיוב פלילי, או שהכלל גם מבטל לחלוטין את תוקפו של המעשה. הכלל מופיע בסוגיה היסודית של דין שליחות[1].
מקור הכלל עריכה
לכלל זה הובאו מספר מקורות: לדעת הספרא מקור הדין הוא הפסוק על אודות השוחט קרבנות במחנה או מחוץ למחנה (שחוטי חוץ): ”דם יחשב לאיש ההוא” - כלומר נחשב שהוא נטל דם, ולא שולחיו - המעשה יחשב עבירה רק לשליח, ולא לשולח[2]. מקור זה מופיע גם בתלמוד הירושלמי כמקור בלעדי[3]. אולם בסוגיה שבתלמוד הבבלי מוצגים מקורות נוספים[4]. תחילה מבססת הגמרא את הדין על סברה: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", ובהמשך הסוגיה אומרת הגמרא שניתן ללמוד את הכלל מהפסוק ”דם יחשב לאיש ההוא דם שפך” שממנו דורשים: הוא ולא שלוחו - מכאן שאין שליח לדבר עבירה[5].
קיימת גם דעה חולקת. בגמרא מצוטטת מחלוקת קדומה[6]:
האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש - הוא חייב, ושולחיו פטור; שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא: שולחיו חייב, שנאמר: אותו הרגת בחרב בני עמון; מאי טעמיה דשמאי הזקן? קסבר: שני כתובים הבאים כאחד מלמדין...
מדברים אלו עולה כי שמאי מחזיק בגישה שיש שליח לדבר עבירה. אמנם בהמשך הסוגיה מובא הסבר אחר לפיו גם שמאי אינו חולק על הכלל.
המפרשים חלוקים ביניהם בשאלת היחס בין המקורות השונים המובאים בסוגיה. לפי גישה אחת הלימוד מהכתובים מייתר את הצורך בסברה. לפי זה הכלל יחול בכל מקרה ללא תלות בקיומה של הסברה[7]. לפי גישה חולקת, הסברה שמובאת בגמרא אינה מתייתרת, ועדיין משמשת כמקור לכלל[8].
המפרשים הציעו הסברים שונים לסברת "דברי הרב ודברי התלמיד":
תקפות השליחות עריכה
הראשונים נחלקו האם הכלל מתייחס רק לאחריות, וקובע רק שלא ניתן לחייב את השולח, או שהכלל מבטל לחלוטין את השליחות. לפי הגישה הראשונה, שליח שמבצע פעולה משפטית עבור השולח, הגם שהדבר כרוך בעבירה, יגרום לתוצאה המשפטית הנדרשת[12]. אולם לפי הגישה השנייה, במקרה כזה לא תהיינה תוצאות משפטיות למעשיו של השליח[13].
יוצאים מן הכלל עריכה
יש נושאים בהם לא חל הכלל "אין שליח לדבר עבירה":
- מעילה[14] - האומר לשליח לעשות פעולת מעילה, מתחייב בעצמו במעילה.
- שליחת יד בפיקדון - אדם שקיבל על עצמו לשמור פיקדון של חבירו ואמר לשליח לגנוב - המשלח חייב[15].
- טביחה ומכירה - כשגנב שלח שליח לטבוח או למכור את הבהמה שגנב. רבא מסביר[16] שזה נלמד מהפסוק "וטבחו ומכרו"[17], שכמו שיש שליח למכירה כן יש שליח לטביחה.
- שחוטי חוץ - כששלח שליח לשחוט קדשים מחוץ להר הבית.
- לפי שמאי הזקן בשם חגי הנביא גם ההורג על ידי שליח חייב. הוא לומד את זה מהפסוק ”אותו הרגת בחרב בני עמון”, כלומר מעשה הריגת אוריה מתייחס לשולח דוד ולא לשליח יואב בן צרויה[18]. ההלכה היא לא כדברי שמאי, אך עדיין יש בכך חיוב בדיני שמים[19].
לקריאה נוספת עריכה
- מ' ויגודה וח' צפרי, חוק לישראל - שליחות, נ' רקובר עורך, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, ירושלים תשע"ד.
קישורים חיצוניים עריכה
- הערך "שליח לדבר עבירה", באתר ויקיסוגיה
- הערך "אין שליח לדבר עברה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הערך "אין שליח לדבר עבירה", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של הרב אחיקם קשת, קובץ יסודות וחקירות השלם)
הערות שוליים עריכה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ב, עמוד ב'
- ^ ספרא אחרי מות פרשה ו פרק ט על ויקרא יז, ד.
- ^ משנה, מסכת תרומות, פרק ז', משנה א'
- ^ ולא עוד אלא שהמקורות האחרים מובאים בסוגיה לפני המקור הנ"ל.
- ^ הדרשה הזו היא למי שסובר ששני כתובים הבאים כאחד מלמדים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ג, עמוד א'
- ^ ריטב"א, קידושין, מב, ב; תוספות בבא מציעא י, ב ד"ה 'אין שליח'; תוספות שאנץ, שיטה מקובצת בבא מציעא שם.
- ^ רי"ף ור"ן על קידושין טז, ב בדפי הרי"ף; רש"י, מסכת בבא קמא, דף נ"א, עמוד א', ד"ה אין וכן מסכת בבא מציעא, דף ח', עמוד א', ד"ה פטור; שם דף י', עמוד ב', ד"ה בר חיובא; תוספות, מסכת בבא קמא, דף ע"ט, עמוד א', ד"ה נתנו. וראה שו"ת נודע ביהודה מהדו"ק, אבן העזר, עח.
- ^ תוספות הרא"ש, תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י', עמוד ב'; תוספות שאנץ, שיטה מקובצת, שם.
- ^ רש"י, מסכת קידושין, דף מ"ב, עמוד ב', ד"ה אין שליח.
- ^ רבי עקיבא איגר, תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י', עמוד ב'; פני יהושע, תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ב, עמוד ב'; שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר סימן פ.
- ^ כך למשל דנו פוסקים בשאלת תוקפו של גט שניתן נגד רצונה של האישה (בניגוד לחרם דרבנו גרשום), אך ניתן על ידי שליח.
- ^ תוספות, תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י', עמוד ב' ד"ה 'דאמר' בתירוץ השני. והשווה תוספות הרא"ש, תוספות רבנו פרץ, ותוספות שאנץ בשיטה מקובצת שם, שכתבו במפורש שיש כאן מחלוקת האם השליחות תקפה או בטלה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף י"ח, עמוד ב'
- ^ דין זה נוהג לדעת בית הלל.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"א, עמוד א'
- ^ ולשון הפסוק המדויקת היא: "וטבחו או מכרו"
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ב', הלכה ב'.