פתיחת התפריט הראשי
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ניסוח לא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אין שליח לדבר עבירה הוא כלל בהלכה, הקובע החרגה של עבירות מדין השליחות. דין שליח - שלוחו של אדם כמותו, המאפשר ביצוע פעולות משפטיות באמצעות שליח, אינו תקף לגבי ביצוען של עבירות. הכלל מטיל את האחריות לביצוע העבירה על השליח, הגם שנעשתה בהוראת השולח. המפרשים נחלקו האם הכלל מתייחס רק לאחריות השילוחית - חיוב פלילי, או שהכלל גם מבטל לחלוטין את תוקפו של המעשה. הכלל מופיע בסוגיה היסודית של דין שליחות.[1]

תוכן עניינים

מקור הכללעריכה

תנאים בספרא למדו את הכלל מן הפסוק על אודות השוחט במחנה או מחוץ למחנה: "דם יחשב לאיש ההוא - ולא לשולחיו".[2] מקור זה מופיע גם בתלמוד הירושלמי כמקור בלעדי.[3] אולם בסוגיה שבתלמוד הבבלי מוצגים מקורות נוספים.[4] הגמרא שם מציגה סברה: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים". ובהמשך הסוגיה אומרת הגמרא שניתן ללמוד את הכלל משני כתובים הבאים כאחד.[5]

יש לציין שקיימת גם דעה חולקת. בגמרא מצוטטת מחלוקת קדומה:[6]

האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש - הוא חייב, ושולחיו פטור; שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא: שולחיו חייב, שנאמר: אותו הרגת בחרב בני עמון; מאי טעמיה דשמאי הזקן? קסבר: שני כתובים הבאים כאחד מלמדין...

לפי זה שמאי מחזיק בגישה שיש שליח לדבר עבירה. אמנם בהמשך הסוגיה מובא הסבר אחר לפיו גם שמאי אינו חולק על הכלל.

המפרשים חלוקים ביניהם בשאלת היחס בין המקורות השונים המובאים בסוגיה. לפי גישה אחת הלימוד מהכתובים מייתר את הצורך בסברה. לפי זה הכלל יחול בכל מקרה ללא תלות בקיומה של הסברה.[7] לפי גישה חולקת, הסברה שמובאת בגמרא אינה מתייתרת, ויש להסבירה כדי להבין את הכלל.[8]

המפרשים הציעו הסברים שונים לסברת "דברי הרב ודברי התלמיד":

  • השולח חשב כי השליח לא ציית לו, כיוון שעליו לשמוע לדברי הרב – הקב"ה, וממילא לא היה כאן מינוי שליחות באמת.[9]
  • כיוון שהשליח פועל בניגוד לציווי הרב – הקב"ה, הוא עושה זאת על דעת עצמו, וממילא כל השליחות היא על דעת עצמו.[10]
  • כיוון שהשליחות נועדה לדבר אסור, התורה לא אפשרה למנות כאן שליח.[11]

תקפות השליחותעריכה

הראשונים נחלקו האם הכלל מתייחס רק לאחריות, וקובע רק שלא ניתן לחייב את השולח, או שהכלל מבטל לחלוטין את השליחות. לפי הגישה הראשונה, שליח שמבצע פעולה משפטית עבור השולח, הגם שהדבר כרוך בעבירה, יגרום לתוצאה המשפטית הנדרשת.[12] אולם לפי הגישה השנייה, במקרה כזה לא תהיינה תוצאות משפטיות למעשיו של השליח.[13]

יוצאים מן הכללעריכה

יש שני נושאים בהם לא חל הכלל "אין שליח לדבר עבירה":

  1. מעילה[14] - האומר לשליח לעשות פעולת מעילה[15], מתחייב בעצמו במעילה.
  2. טביחה ומכירה.

לקריאה נוספתעריכה

  • מ' ויגודה וח' צפרי, חוק לישראל - שליחות, נ' רקובר עורך, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, ירושלים תשע"ד.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ קידושין מב, ב.
  2. ^ ספרא אחרי מות פרשה ו פרק ט על ויקרא יז, ד.
  3. ^ תרומות ז, א.
  4. ^ ולא עוד אלא שהמקורות האחרים מובאים בסוגיה לפני המקור הנ"ל.
  5. ^ שני הכתובים הם מעילה ושליחות יד, לפי אפשרות אחת או מעילה וטביחה ומכירה, לפי אפשרות אחרת.
  6. ^ קידושין מג, א.
  7. ^ ריטב"א, קידושין, מב, ב; תוספות בבא מציעא י, ב ד"ה 'אין שליח'; תוספות שאנץ, שיטה מקובצת בבא מציעא שם.
  8. ^ רי"ף ור"ן קדושין טז, ב בדפי הרי"ף; רש"י בבא קמא נא, א ד"ה 'אין' וכן בבא מציעא, ח, א ד"ה 'פטור'; שם י, ב ד"ה 'בר חיובא'; תוספות, בבא קמא, עט, א ד"ה 'נתנו'. וראה שו"ת נודע ביהודה מהדו"ק, אבן העזר, עח.
  9. ^ תוספות הרא"ש, בבא מציעא י, ב; תוספות שאנץ, שיטה מקובצת, שם.
  10. ^ רש"י קידושין מב, ב ד"ה 'אין שליח'.
  11. ^ רבי עקיבא איגר, בבא מציעא, י, ב; פני יהושע, קידושין מב, ב; שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר סימן פ.
  12. ^ כך למשל דנו פוסקים בשאלת תוקפו של גט שניתן נגד רצונה של האישה (בניגוד לחרם דרבנו גרשום), אך ניתן על ידי שליח.
  13. ^ תוספות, בבא מציעא, י, ב ד"ה 'דאמר' בתירוץ השני. והשווה תוספות הרא"ש, תוספות רבנו פרץ, ותוס שאנץ בשיטה מקובצת שם, שכתבו במפורש שיש כאן מחלוקת האם השליחות תקפה או בטלה.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף י"ח, עמוד ב'
  15. ^ תוס' ד"ה אכילתו ואכילת חברו מדגיש שרק כאשר פעולת המעילה נעשית ללא הנאת השליח, השולח יתחייב במעילה, מפני שלא שייך שהשולח ימעל בהנאת חבירו