אינטימיות

קרבה רגשית עמוקה הנוצרת על ידי מגע או דיאלוג

אינטימיות (מהמילה הלטינית intimus שפירושה innermost inmost - בעברית: הכי פנימי) היא קרבה רגשית עמוקה בין בני אדם הנוצרת הן על ידי מגע פיזי והן על ידי דיאלוג מילולי. והיא כרוכה באמון ובנכונות לחשוף את עצמי בפני אדם אחר.

פיתוח האינטימיותעריכה

אינטימיות מתפתחת ראשית כל על ידי חשיפה עצמית, ככל שהחשיפה העצמית גדלה כך גדלה גם התחושה של השיתוף הרגשי העמוק והקירבה האינטימית, בנוסף חשיפה עצמית מביאה לכך שבן הזוג יחשף אף הוא במה שנקרא "אפקט החשיפה ההדדית" וכך הקשר והחשיפה ההדדית מתקדמים בצורה ספירלית[1]. למעשה, מהות האינטימיות היא יחסים של חשיפה הדדית, "הדיבור עצמו הוא חוויית הקשר והאינטימיות, שיתוף האחר במה שמתרחש בתוכנו וחיבור שלו לאינטימיות שלנו עם עצמנו"[2].

הארי רייס ובריאן פטריק כותבים במאמרם, "היקשרות ואינטימיות, תהליכים משותפים" [3], שאינטימיות "מבוססת על היכרות מעמיקה המושגת על ידי חשיפה וגילוי עצמי של מחשבות, רגשות, והסיפור האישי. היא סוג מיוחד של קרבה הכוללת גם מעורבות והשפעה הדדית על המחשבות והרגשות וההתנהגות. הרגש הוא מרכיב חיוני באינטימיות, והשותפים מחליפים תפקידים ביניהם באופן דינמי וספונטני והם בעלי יכולת לשים עצמם בנפשו של הזולת".

חוזה אורטגה אי גאסט מוסיף את הסקרנות כמפתחת אינטימיות וכותב: "הסקרנות נמצאת רק בנפשות חדירות שאינן מוגבלות, בעלות מבנה מעודן ומורכב, אינטואיציה מיוחדת ביותר המתירה לנו לזכות באהבה אינטימית מידית של הזולת, תפיסת טיב נפשותיהם של אחרים בד בבד עם המשמעות שמביעים גופיהם". "יקשה למצוא אינטואיציה זו אצל אנשים שאין בהם חריפות שכלית מסוימת, אך אין תלות ביניהן"[4].

אינטימיות ודפוסי היקשרותעריכה

על פי תאוריית ההיקשרות של ג'ון בולבי יש צורך ביולוגי הישרדותי ביצירת קשרים רגשיים והענקת חוויית ביטחון לילד דרך הטיפול של הוריו. ילדים זקוקים למבוגר אחראי ומשמעותי שיספק להם את הצרכים הבסיסיים ויענה למצוקותיו. בולבי טבע את המונח "בסיס בטוח", כמנגנון הישרדותי, חיוני וטבעי, שכאשר אינו פועל מופיעות תקלות והפרעות. הבסיס הבטוח, שנרכש בילדות, מאפשר להישען עליו גם ביחסים בוגרים עם אחרים, והוא תנאי ליכולת להתפתח ולהיות עצמאיים בבגרות ובזוגיות[5]. בולבי, המבסס את התאוריה כולה על אהבה, השפעה והגנת הילד, בעוד שייתכן שהיחס בין ילד להורה נובע לפחות בחלקו מההשפעה של הילד על תהליך ההיקשרות לא פחות מהוריו ושזוהי יצירה משותפת יותר ממה שנראה לעין. הילד ואופיו מתנים איזה הורה יהיה לו, והאינטימיות שעשויה להיווצר ביניהם אינה תלויה רק בהורה אלא ביכולת של הילד להיקשרות[6].

בולבי מתאר שלושה דפוסי היקשרות: היקשרות בטוחה, היקשרות אמביוולנטית המתבטאת בחרדת נטישה, והיקשרות נמנעת[7]. אצל בולבי ישנה הנחה מובלעת, שאינה נידונה בפירוש, שרק ילד עם בסיס בטוח יוצר אינטימיות[8], כלומר, ללא הבסיס הבטוח לא תיתכן אינטימיות. דפוסי היקשרות אלו פותחו והוכחו מחקרית על ידי מבחן "המצב הזר" שערכה מרי איינסוורת. מבחן זה הראה והדגים את שלושת דפוסי ההיקשרות, הבאים לידי ביטוי במצב שבו האם עוזבת את הילד עם אדם זר, ולאחר מכן חוזרת לחדר. בדפוס ההיקשרות הבטוחה, הילד רוצה בקרבת אימו, חרד בטווח הנורמה כשהיא עוזבת ונרגע מהר בחזרתה. בדפוס ההיקשרות האמביוולנטית, הילד מתקשה להיפרד מאימו, חרד ברמה גבוהה כשהיא עוזבת ומתקשה להירגע בחזרתה. בדפוס זה, כאשר האמא חוזרת, הילד לעיתים אף דוחה אותה בכעס. בדפוס ההיקשרות הנמנעת, הילד לא מראה כל צורך בקשר עם האם, לא חרד כל כך כשהיא עוזבת ואדיש כלפיה כאשר היא חוזרת. גם בעלי דפוס ההיקשרות הנמנעת מתחלקים לשני דפוסים: היקשרות נמנעת חרדה, שבה הילד נמנע מהיקשרות מחשש לאבד אותה, ודפוס היקשרות נמנעת מוותרת, שבה הילד כבר לא רוצה בהיקשרות ואינו מייחס לקשר משמעות.

קשיים באינטימיות בולטים במיוחד אצל בעלי בעלי דפוס ההיקשרות הנמנע, הנמנע-חרד חפץ באינטימיות אך למרות זאת הוא נמנע ממנה, מפני החשש מפרידה ונטישה. לעומת זאת הנמנע-מוותר אינו חפץ באינטימיות. בעלי דפוס כזה ספקנים בכל הקשור לאהבה והקשר הרומנטי נתפס בעיניהם כאפיזודה חולפת, לכן, הם נמנעים מאוד בקשריהם הרומנטיים, לא ישקיעו רגש רב במערכת היחסים ולא יחוו צער גדול כאשר הקשר יגיע אל קיצו[9]. כאשר יש פגיעה בהיקשרות הבטוחה של הילד, הוא יתקשה ליצור בבגרותו קשרים אינטימיים[10].

פגיעות אינטימיתעריכה

פגיעות היא חלק מהאינטימיות, משום שהיא קשורה בחשש שאיננו אהובים דיינו, ומנגד אינטימיות יוצרת אצלנו תחושה של אהובים. כך שההערכה העצמית שלנו ותחושת החוסן מפגיעות למעשה משתקפות אלינו דרך הקרוב האינטימי. אך מצד שני, האינטימיות מאופיינת בחשיפה עצמית כך שככל שהקשר קרוב יותר כן הסיכון להיפגע רב יותר. המרחב של האינטימיות נקבע בגבולות של עד כמה אנו פוגעים או נפגעים מהאחר. ככל שאנו מונעים על ידי פחד מפגיעה, כן אנו נמנעים מאינטימיות. נוצר קונפליקט בין הפגיעות לאינטימיות אף שהן קשורות זו בזו. זהו קונפליקט מוכר בין התקרבות והימנעות (approach-avoidance).

אף על פי שפגיעות רגילה היא חלק מהאינטימיות, פגיעות-יתר פוגעת ביכולת לקיים ולפתח יחסים אינטימיים. ביחסים אינטימיים אנשים יפתחו מודעות לסיבות הפגיעה, ייקחו אחריות על רגשותיהם ולכן יוכלו להתמודד עם הפגיעות טוב יותר. לעומתם, אנשים בעלי פגיעות-יתר מאוימים יותר מהסביבה, מונעים מפחד מפגיעה, ואינם לוקחים אחריות על רגשותיהם, מה שמונע מהם ליצור קשר יציב ולפתח הדדיות ואינטימיות[11].

פחד מפגיעה יכול לגרום לבריחה מאינטימיות, כמו אצל החרד-הנמנע, לפי החלוקה של ג'ון בולבי. אדם זה נמנע מכל דיבור רגשי ומקבל את היחסים כמות-שהם, בלא יכולת לשפרם באופן מכוון.

עוד דרך לברוח מהפגיעות של האינטימיות מתאפשרת בתוך קולקטיב, ובעזרתו נמנעים מקשרים אישיים ופרטיים. הסוציולוג איתן מכטר טוען כי האנונימיות במרחב העירוני מאפשרת בריחה מאינטימיות. במרחב הציבורי יש לכאורה כל הזמן הזדמנויות פתוחות, וזה כשלעצמו די מאיים כי כל רגע אפשר לפגוש את מי שיהיה אהבת חייך ולהסתכן במחויבות ארוכת טווח[12]. בשל הניכור והאנונימיות מתגבר הרצון והצורך למצוא קשר חם ואינטימי, אך באותה עת מתגבר הפחד מפגיעה רגשית שמלווה היכרות חדשה. החיפוש, הכמיהה והפחד גורמים להתגוננות יתר ולפיכך למחסום בפני המציאה והאפשרות לכונן יחסים אינטימיים.

הקשר בין אהבה לאינטימיותעריכה

 
המודל המשולש של האהבה

אחד המודלים לתיאור האהבה, שפותח בידי רוברט סטרנברג, נקרא "המודל המשולש של האהבה". המודל מניח שלאהבה יש שלושה מרכיבים: מרכיב רגשי שהוא אינטימיות, מרכיב הנעתי שהוא התשוקה ומרכיב הכרתי שהוא המחויבות. אלו מצטרפים לאהבה, אך כל אחד לחוד וכולם יחד יכולים להוות סוג שונה של אהבה. לפי המודל, צירוף של מרכיבים שונים של האהבה יכול ליצור סוגי יחסים שונים, כך לדוגמה שילוב של תשוקה, מחויבות ואינטימיות, יוצר יחסי זוגיות, ואילו צירוף של מחויבות ואינטימיות, יוצר אהבת רעים - יחסי חברות.

חוזה אורטגה אי גאסט כותב בהרחבה על הקשרים בין אינטימיות לאהבה, בספרו "מסות על אהבה": "אהבתו של אדם הרי היא מה שהינו, ועל כן נוכל למצוא באהבה את הגילוי המכריע ביותר של מהות האדם המסוים... כאשר הזולת, המושא, נעתר למאוהב, מגיע תור של 'איחוד' שמכוח חלחול הדדי, מצב שבו מעביר כל אחד את שורשי הווייתו אל השני וחי - הוגה, משתוקק, פועל - לא מתוך עצמו אלא כביכול מתוך האחר. ושוב האהוב איננו עוד מושא חיצוני להגות בו, שהרי הוא בתוך הנושא, כרוך בו ומאוחד עמו... האהבה מאחדת את בני הזוג באיחוד כה הדוק ומקיף עד שלא נותר מרחק דרוש לתפיסת התמורה שמחולל כל אחד בבן זוגו[13]... יש דחף מוזר למוסס את האישיות שלנו בזו של האחר ולשאוף אל תוכנו את אישיותו של האהוב. זו תשוקה רבת מסתורין; לפיה עונג האהבה כרוך כולו בהרגשת היותנו חדירים מבחינה נפשית להשתכנות הזולת בתוכנו"[14].

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דייוויד ג' מאיירס, פסיכולוגיה חברתית, עמ' 521, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2012
  2. ^ סמדר גונן, "חרדת האינטימיות", תל-אביב: הוצאת רסלינג, 2019, עמ' 93
  3. ^ Harry Reiss & Brian Patrick, "Attachment and intimacy: Component processes", in E. T. Higgins & A. W. Kruglanski (Eds), "Social psychology: Handbook of basic principles", New York: Guilford Press, p. 523-563
  4. ^ חוזה אורטגה אי גאסט, "מסות על אהבה", ירושלים: הוצאת כתר, 1989, עמ' 132-133
  5. ^ ג'ון בולבי, "בסיס בטוח". תל-אביב: הוצאת עם עובד, 2016, עמ' 122
  6. ^ סמדר גונן, "חרדת האינטימיות". תל-אביב: רסלינג, 2019, עמ' 19
  7. ^ ג'ון בולבי, "בסיס בטוח". תל-אביב: עם עובד, 2016, עמ' 125
  8. ^ ג'ון בולבי, "בסיס בטוח". תל-אביב: הוצאת עם עובד, 2016, עמ' 127
  9. ^ דייוויד ג' מאיירס, פסיכולוגיה חברתית, עמ' 518, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2012
  10. ^ השלכות ההתקשרות על האדם בבגרותו - תיאורית ההתקשרות, sites.google.com
  11. ^ סמדר גונן, "חרדת האינטימיות", תל-אביב: רסלינג, 2019, עמ' 33
  12. ^ מכטר, איתן ואביטל, "בין האינטימי לאנונימי במרחב האורבני", תל-אביב: רסלינג, 2015, עמ' 26
  13. ^ חוזה אורטגה אי גאסט, "מסות על אהבה", ירושלים: הוצאת כתר, 1989, עמ' 59
  14. ^ חוזה אורטגה אי גאסט, "מסות על אהבה", ירושלים: הוצאת כתר, 1989, עמ' 126