אינש דה קסטרו

אינש דה קסטרו
Inês de Castro
	ציור מהמאה ה-19 של אינש דה קסטרו, על תקרת חדר המלכים, קינטה דה רגלריה, סינטרה, פורטוגל.
לידה	17 בדצמבר 1320; A Limia, ספרד
פטירה	7 בינואר 1355 (בגיל 34); קוימברה, פורטוגל
שם לידה	Inés Pires de Castro
מדינה	כתר קסטיליה, ממלכת פורטוגל
מקום קבורה	מנזר אלקובאסה
בן או בת זוג	פדרו הראשון
שושלת House of Castro
אב	פדרו פרננדס דה קסטרו
אם	Aldonça Lourenço de Valadares
צאצאים	Infante Afonso; Infante Dinís, Lord of Cifuentes; Infante João, Duke of Valencia de Campos; Beatrice, Countess of Alburquerque
מספר צאצאים	4

ֹאִינֶש דֶה קַסְטְרוֹ (בפורטוגזית: Inês de Castro בספרדית: Inés (נהגה אִינֶס);‏ 1325 – 7 בינואר 1355) הייתה אצילה ואשת חצר מגליסיה, הידועה בעיקר כפילגשו של פדרו הראשון, מלך פורטוגל, ואשתו שהוכרה ככזו לאחר מותה. הנסיבות הדרמטיות של מערכת היחסים שלה עם פדרו (בזמנו נסיך פורטוגל), שנאסרה על ידי אביו, אפונסו הרביעי, מלך פורטוגל, רציחתה בפקודת אפונסו, נקמתו העקובה מדם של פדרו ברוצחיה, והאגדה על הכתרת הגופה שהוצאה מקברה על ידי פדרו, הפכה את אינש דה קסטרו לנושא נפוץ באמנות, במוזיקה ובמחזות לאורך הדורות.

ביוגרפיה עריכה

אינש הייתה בתם הטבעית של פדרו פרננדס דה קסטרו (אנ'), אדון למוס (Lemos) וסאריה (Sarria), ושל פילגשו הפורטוגזית האצילה אלדונסה לורנסו דה ואלאדרש (Aldonça Lourenço de Valadares). שמקורה הן מהאצולה של גליסיה והן מהאצולה הפורטוגלית. היא גם הייתה מקושרת היטב למשפחת המלוכה בכתר קסטיליה, ממוצא לא לגיטימי. אמה החורגת הייתה אינפנטה ביאטריקס מפורטוגל, בתם הצעירה של אפונסו מפורטוגל, אדון פורטלגרה (אנ') וויולנטה מנואל (אנ'). סבתה הייתה ויולטה סאנצ'ס מקסטיליה (אנ'), גבירת אוסרו, בתו הבלתי חוקית של סנצ'ו הרביעי, מלך קסטיליה. סבא רבא שלה היה רודריגו אלפונסו דה לאון, אדון אליחר, בנו הבלתי חוקי של אלפונסו התשיעי, מלך לאון. היא גם צאצאית של האינפנטה סנצ'ה הנריקש מפורטוגל, בתו של אנריקה, רוזן פורטוגל.

אינש הגיעה לפורטוגל בשנת 1340 כבת הלוויה של קונסטנסה מקסטיליה (אנ'), שנישאה זמן קצר לפני כן לפדרו, יורש העצר של כס המלכות הפורטוגלי. הנסיך התאהב בה והחל להזניח את אשתו החוקית, תוך סיכון היחסים החלשים ממילא עם כתר קסטיליה. יתרה מכך, אהבתו של פדרו לאינש קירבה מאוד את האצולה הקסטיליאנית הגולה לשלטון, כאשר אחיה של אינש הפכו לחבריו וליועציו המהימנים של הנסיך. אפונסו הרביעי, מלך פורטוגל, אביו של פדרו, לא אהב את השפעתה של אינש על בנו וחיכה שהתאהבות ההדדית שלהם תיגמר, אבל זה לא קרה.

ההכתרה של אינש דה קסטרו בשנת 1361, מאת פייר-שארל קומטה.

קונסטנסה מקסטיליה מתה בשנת 1349. אפונסו הרביעי ניסה מספר פעמים לארגן שבנו יינשא בשנית, אך פדרו סירב לקחת אישה פרט לאינש, שלא נחשבה כשירה להיות מלכה. בנו הלגיטימי של פדרו, לעתיד פרננדו הראשון, מלך פורטוגל, היה ילד חולני, בעוד שילדיהם הבלתי חוקיים של פדרו ואינש הלכו והתפתחו; זה יצר אי נוחות עוד יותר בקרב האצילים הפורטוגזים, שחששו מההשפעה הקסטיליאנית הגוברת על פדרו. אפונסו הרביעי גירש את אינש מחצר המלכות ב-1344, אבל פדרו נשאר איתה, והכריז עליה כאהבתו האמיתית. לאחר מספר ניסיונות להרחיק את האוהבים, אפונסו הרביעי הורה על רציחתה של אינש. פרו קואליו (Pêro Coelho), אלוורו גונסלווש (Álvaro Gonçalves) ודיוגו לופס פאשקו (Diogo Lopes Pacheco) הלכו למנזר סנטה קלרה-א-וליה בקוימברה, שם הייתה אינש כלואה, וערפו את ראשה לעיני ילדה הקטן. כשפדרו שמע על כך הוא חיפש את הרוצחים והצליח ללכוד שניים מהם ב-1361. הוא הוציא אותם להורג בפומבי בכך שקרע את ליבם החוצה, בטענה שלא היה להם אחד לאחר שריסקו את ליבו שלו.

פדרו הפך למלך פורטוגל בשנת 1357 (פדרו הראשון, מלך פורטוגל). לאחר מכן הוא הצהיר שהוא נישא בסתר לאינש, שהייתה כתוצאה מכך המלכה החוקית, אף על פי שהטענה שלו הייתה, ועודנה, ההוכחה היחידה לנישואין. במהלך משבר הירושה המלכותית של 1383–1385 בפורטוגל (אנ'), הביא המשפטן ז'ואאו דאס רגראס (אנ') ראיות המוכיחות לכאורה כי האפיפיור אינוקנטיוס השישי סירב לבקשתו של פדרו להכיר בנישואיו לאינש ולהעניק לגיטימציה לילדיו ממנה. לבכור שבהם, ז'ואאו, דוכס ולנסיה דה קמפוס (אנ'), תהיה תביעה פוטנציאלית חזקה לכס המלכות של פורטוגל. על ידי שלילת הלגיטימציה הנטענת של ילדים אלה, חיזק ז'ואאו דאס רגראס את תביעתו של ילד בלתי חוקי אחר של פדרו הראשון מפורטוגל: ז'ואאו, מבית אביש, שבסופו של דבר תפס את כס המלוכה ושלט כז'ואאו הראשון, מלך פורטוגל.^[1]

כמה מקורות טוענים שלאחר שפדרו הפך למלך פורטוגל, הוא חילץ את גופתה של אינש מקברה ואילץ את כל החצר להישבע אמונים למלכה החדשה שלהם: "המלך [פדרו] גרם להוצאת גופתה של אינש אהובתו, שהוצבה על כיסא, מעוטרת בכסות ובגלימות המלכות, וחייב את כל אצילות הממלכה להתקרב ולנשק את שולי בגדה, ולהעניק לה במותה את ההוקרה שלא זכתה בחייה..."^[2] כמה מקורות מודרניים מאפיינים את סיפור ההכתרה של אינש לאחר המוות כ"אגדה",^[3] וכנראה מדובר במיתוס, שכן הסיפור הופיע רק ב-1577 במחזהו של חרונימו ברמודס (אנ'), Nise Laureada.^[4] מאוחר יותר היא נקברה במנזר אלקובאסה, שם עדיין ניתן לראות את ארונה, מול זה של פדרו, כך שלפי האגדה, ביום הדין פדרו ואינש יוכלו להסתכל זה על זו כשהם קמים מקברם. שני ארונות השיש מפוסלים להפליא עם סצנות מחייהם והבטחה של פדרו שהם יהיו ביחד até ao fim do mundo (עד סוף העולם).

לאינש דה קסטרו ולפדרו הראשון נולדו הילדים הבאים, שקיבלו לגיטימציה מפדרו הראשון ב-19 במרץ 1361:

אפונסו, מת זמן קצר לאחר הלידה.
ז'ואאו, דוכס ולנסיה דה קמפוס (אנ'), טוען לכס במהלך משבר הירושה המלכותית של 1383–1385 בפורטוגל (אנ').
דיניש, אדון סיפואנטס (אנ'), הטוען לכס במהלך המשבר של 1383–1385.
ביאטריס, נישאה לסנצ'ו אלפונסו, הרוזן הראשון של אלבורקרקי (אנ') והייתה בכך לסבתא רבתא של פרננדו השני, מלך אראגון, ובכך היא האם הקדמונית של כל המלכים הספרדים.

אינש דה קסטרו בספרות ובמוזיקה עריכה

"אינש דה קסטרו עם ילדיה לרגלי אפונסו הרביעי, מלך פורטוגל, מבקשת חנינה לבעלה, דון פדרו, 1335". ציור מאת אז'ני סרוייר, 1822.

"רצח אינש דה קסטרו". ציור מאת קולומבאנו בורדאלו פיניירו, סביב 1901/04.

סיפורה של אינס דה קסטרו הונצח בכמה מחזות ושירים בפורטוגזית, כמו הלוזיאדות (Os Lusíadas) מאת לואיש דה קמואש (קנטו השלישי, בתים 118–135), וספרדית, כגון Nise lastimosa ו-Nise laureada‏ (1577) מאת חרונימו ברמודס (אנ'), Reinar despues de morir ("למלוך לאחר המוות") מאת ולס דה גוורה, וכן מאת הרוזנת דה ז'נלי (אנ') (Inès de Castro, 1826), ובמחזה של המחזאי הצרפתי אנרי דה מונטרלאן בשם La Reine morte (המלכה המתה). Inês de Castro הוא רומן מאת מריה פילאר קארלט דל יירו (ספ') בספרדית ובפורטוגזית.

יצירות שנכתבו באנגלית כוללות את הרומן של אפרה בן: Agnes de Castro, or, the Force of Generous Love ("אגנס דה קסטרו, או, כוח האהבה הנדיבה"; 1688);^[5] והמחזה אגנס דה קסטרו של קתרין טרוטר קוקבורן (אנ') (1695). מרי ראסל מיטפורד (אנ') גם כתבה דרמה מהסיפור בשם Inez de Castro. The Undiscovered Island ("אינז דה קסטרו. האי שלא התגלה"), רומן באנגלית מאת דארל קסטין (Darrell Kastin), מציג גרסה של צאצא לאירועים בטרגדיה של אינש דה קסטרו ודום פדרו. הוא פורסם בשנת 2009.

הפואמה The Coronation of Inez de Castro ("ההכתרה של אינז דה קסטרו") פרי עטה של פלישה הימנס הופיעה לראשונה בירחון The New Monthly Magazine (אנ') ב-1828.

אינס דה קסטרו היא דמות חוזרת בפואמה "הקנטוס (אנ')" של עזרא פאונד. היא מופיעה לראשונה בסוף הקנטו השלישי, בשורות "איגנז דה קסטרו נרצחה, וחומה/כאן מופשטת, כאן עשויה לעמוד".

על אינש דה קסטרו נוצרו יותר מ-20 אופרות ובלטים. אופרות מהמאות ה-18 וה-19 כוללות:

"אינס די קסטרו" מאת ברנהרד אנסלם ובר (1790, הנובר)
"אינס די קסטרו" מאת ניקולו אנטוניו זינגרלי (1798)
"אינס דה קסטרו" מאת וולטר סאבאג' לנדור (1831)
"אינז דה קסטרו "מאת ג'וזפה פרסיאני לליברית מאת סלבטורה קמאראנו (1835)
"אינס די קסטרו" מאת פייטרו אנטוניו קופולה (1842, ליסבון)

בתקופה המודרנית המשיכה אינש דה קסטרו להוות השראה ליצירות אופראיות, כולל:

"אינס דה קסטרו" מאת המלחין הסקוטי ג'יימס מקמילן. יצירה זו הוצגה לראשונה בפסטיבל הבינלאומי של אדינבורו בשנת 1996.^[6]
"זעם" (Wut) אופרה בגרמנית מאת המלחין השווייצרי אנדריאה לורנצו סקרטאציני. הבכורה העולמית של יצירה זו נערכה בתיאטרון ארפורט, גרמניה, ב-9 בספטמבר 2006.
"אינס דה קסטרו" מאת המלחין האמריקאי תומאס פאסטיירי. יצירה זו הועלתה לראשונה ב-1976 באופרה של בולטימור.
"אינס" מאת המלחין הקנדי ג'יימס רולף. הצגת הבכורה הייתה בשנת 2009 על ידי קבוצת תיאטרון המוזיקה של מלכת הפודינגים בטורונטו.

בנוסף, המלחין הפורטוגלי פדרו קמאשו (אנ') (נולד ב-1979) הלחין את הרקוויאם לאינש דה קסטרו, שבוצע לראשונה ב-28 במרץ 2012 בקתדרלה החדשה של קוימברה לרגל 650 שנה להובלת גופתה של אינש דה קסטרו מקוימברה למנזר אלקובאסה. כריסטופר בוכמן (Christopher Bochman), הפיק אופרה עם תזמורת הנוער של ליסבון, "Corpo E Alma" (גוף ונפש) המתמקדת במעבר של פדרו מאהבה חושנית לרוחנית בעקבות מותה, תוך הסתמכות על היבטים שונים של הסיפור.

בתרבות הפופולרית עריכה

סדרת הטלוויזיה Pedro e Inês שודרה בערוץ הטלוויזיה הפורטוגלי RTP1 בשנת 2005 וסיפרה את סיפור האהבה.

הסרט Pedro e Inês משנת 2018 (יצא לאקרנים בעולם כ"המלכה המתה"), המבוסס על הרומן מאת רוזה לובאטו דה פאריה (אנ') מגולל מחדש את סיפורם של אינש דה קסטרו (בגילומה של ז'ואנה דה ורונה (אנ')) ושל מלך פורטוגל פדרו הראשון (דיוגו אמרל (אנ')).

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא אינש דה קסטרו בוויקישיתוף

אינש דה קסטרו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אינש דה קסטרו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

Castro, Inez de Chisholm, Hugh, ed. (1911Encyclopædia Britannica. Vol. 5 (11th ed.).
Inês de Castro: The Queen Who Was Crowned After Death

הערות שוליים עריכה

^ Livermore, H. V. (1969). A new history of Portugal. London: Cambridge University Press. p. 102. ISBN 0-521-09571-9. נבדק ב-22 באפריל 2015. {{cite book}}: (עזרה)
^ The Popular Encyclopedia. Edinburgh: Blackie & Son. 1836. p. 83. Inês de Castro.
^ Douglas L. Wheeler; Walter C. Opello (2010). Historical dictionary of Portugal (3rd ed.). Lanham, Md.: Scarecrow Press. p. 78. ISBN 978-0-8108-7075-8.
^ "Inês de Castro na literatura mundial (I)". Portugal Através do Mundo.
^ הטקסט הוא תרגום של הרומן בעל אותו השם מאת הסופר הצרפתי ז'אן-בטיסט דה בריאק
^ "Scottish Opera Online - Scotland's National Opera Company - Scottish Opera History: Page 3". 30 בספטמבר 2006. אורכב מ-המקור ב-30 בספטמבר 2006. {{cite web}}: (עזרה)

[1] Livermore, H. V. (1969). A new history of Portugal. London: Cambridge University Press. p. 102. ISBN 0-521-09571-9. נבדק ב-22 באפריל 2015. {{cite book}}: (עזרה)

[2] The Popular Encyclopedia. Edinburgh: Blackie & Son. 1836. p. 83. Inês de Castro.

[3] Douglas L. Wheeler; Walter C. Opello (2010). Historical dictionary of Portugal (3rd ed.). Lanham, Md.: Scarecrow Press. p. 78. ISBN 978-0-8108-7075-8.

[4] "Inês de Castro na literatura mundial (I)". Portugal Através do Mundo.

[5] הטקסט הוא תרגום של הרומן בעל אותו השם מאת הסופר הצרפתי ז'אן-בטיסט דה בריאק

[6] "Scottish Opera Online - Scotland's National Opera Company - Scottish Opera History: Page 3". 30 בספטמבר 2006. אורכב מ-המקור ב-30 בספטמבר 2006. {{cite web}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]