איסור אכילת דם

איסור אכילת דם הוא מצוות לא תעשה מהתורה האוסרת על אכילת דם חיה, בהמה או עוף. העובר על האיסור, אם אכל בשיעור כזית, במזיד עונשו כרת, ובשוגג עליו להביא קרבן חטאת.

איסור דם
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, ג', י"ז; ויקרא, ז', כ"וכ"ז; ויקרא, י"ז, י'י"ב; דברים, י"ב, כ"ג
משנה מסכת כריתות, פרק ה', משנה א'
תלמוד בבלי מסכת כריתות, פרק "דם שחיטה"; מסכת חולין, דף קי"א עד קי"ג
משנה תורה ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ו'
שולחן ערוך יורה דעה, סימנים ס"ה-ס"ח
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו קפ"ד
ספר החינוך, מצווה קמ"ח
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מקור המצווה עריכה

בארבעה מקומות בתורה נזכר איסור אכילת דם:

  • ”חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל-חֵלֶב וְכָל-דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.” (ספר ויקרא, פרק ג', פסוק י"ז)
  • ”וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף, וְלַבְּהֵמָה. כָּל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר-תֹּאכַל כָּל-דָּם--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ.” (ספר ויקרא, פרק ז', פסוקים כ"וכ"ז)
  • ”וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל-דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל-כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל-נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא-תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא-יֹאכַל דָּם.” (ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוקים י'י"ב)
  • ”רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם-הַבָּשָׂר.” (ספר דברים, פרק י"ב, פסוק כ"ג)

מהפסוק ”אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ”[1], יש דעה בתלמוד בבלי שלומדים מכך על איסור דם מן החי (המסתעף מאיסור אבר מן החי) לבן נח[2].

פרטי האיסור עריכה

סוג הדם האסור עריכה

חכמים למדו מן הפסוק (ויקרא יז, יד) ”כִּי נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל-אֹכְלָיו יִכָּרֵת” שאין חיוב כרת אלא על אכילת דם הנפש, כלומר דם שהנפש תלויה בו, שהוא הדם היוצא מן הבהמה בעת שחיטתה.[3] עם זאת אסרה התורה לאכול גם את דם האיברים, וכפי שמפורט בברייתא במסכת כריתות (דף כב', עמוד א'): "דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם איברים, הרי אלו בלא תעשה".

מן התורה איסור אכילת דם לא קיים אלא בדם בהמה, חיה ועוף, אך לא בדם דגים, חגבים, או בדם האדם. עם זאת, חכמים אסרו באכילה גם דמים אלו מחשש מראית העין. בהתאם לכך נקבע שדם האדם שמצוי בתוך פיו (דהיינו דם שיצא מהשיניים) אין איסור באכילתו כל עוד לא נפלט מהפה, שכן במקרה כזה חשש מראית העין לא קיים.[4] כמו כן התירו חכמים לאכול דם דגים אם מניח לידו בעת האכילה קשקשי דגים, שכן במצב כזה ניכר שהוא אוכל דם דגים ולא דם אסור.[5] דם שרצים, אף הוא דינו כדם דגים, שאינו אסור מדין אכילת דם; אבל אסור הוא מדין אכילת שרצים[6].

איסור אכילת דם קיים רק בדם הנפלט מן הבשר (למשל על ידי חיתוך או בישול), אך דם הבלוע באיברים אינו אסור.

דם הנשאר לאחר צליית הבשר, או לאחר הכשרתו, לא נחשב דם מבחינה הלכתית, אלא "חמר בשר" (=יין הבשר).

לדעת רבים מהפוסקים אם בישלו את הדם איסורו אינו מן התורה אלא מדברי חכמים[7].

שיעור האיסור עריכה

אכילת דם אסורה מן התורה בכל שיעור שהוא[8], אך שיעור האכילה המחייב כרת הוא בכזית, ולא ברביעית שהוא השיעור הנהוג במשקים, שכן מצינו שהתורה התייחסה לדם בלשון אכילה.

דם ביצים עריכה

ביצה שנמצא בה דם במקום ריקום האפרוח (על הקשר המחבר בין החלבון לחלמון), נחשב דם הקשור לבשר והוא אסור מדרבנן[9]. חלק מהאחרונים (הפרנס והרמ"א ס' סג) נהגו לאסור כל דם הנמצא בביצה, אלא שיש להבחין בין מצב שבו הדם הוא מריקום של אפרוח (תחילת התהוות האפרוח) שאז הביצה כולה אסורה, למצב שזהו דם אחר שאז יש לזרוק רק את הדם ושאר הביצה מותרת. יש מחלוקת בין הפוסקים מתי הדם נחשב כדם של ריקום אפרוח ומתי לא[10]. כאשר אין מבשלים את הביצה בשלמותה יש לפתוח את הביצה לכלי נפרד כדי לראות שאין בה דם ואז להוסיפה לאוכל. בימינו רוב הביצים המשווקות תחת פיקוח אינן מופרות, לכן אם נמצא בהן דם אין הוא אוסר את הביצה אלא ניתן להוציא את הדם ולאכול את הביצה.[11]

טעם האיסור עריכה

התורה עצמה מנמקת את איסור אכילת דם בכך שהדם, שבו נמצאת הנפש והחיות של בעלי החיים, נועד לכפר על נפש האדם, ולא למאכלו:

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת

עוד נאמר בתורה במקום אחר:

רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר

בטעם איסור אכילת דם מבאר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים שהוא להוציא מדעת עובדי עבודה זרה (כת הצאבאים) שהיו נוהגים לאוכלו משום שהאמינו כי הדם הוא מזון השדים, וסברו שבכך הם משתתפים עימם ויבואו השדים לספר להם את העתידות. במטרה להרחיק את עם ישראל מדעתם אסרה התורה באופן מוחלט כל אכילת דם בעלי חיים. הרמב"ם מבסס את דבריו על הלשון הנאמר באיסור אכילת דם (ויקרא יז, י) "וְנָתַתִּי פָנַי, בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם", לשון הדומה לנאמר באיסור עבודה זרה (לגבי הנותן מזרעו למולך) "וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא" (יחזקאל יד, ח).[12]

טעם נוסף שמזכיר הרמב"ם שם[13] הוא שאכילת הדם מזיקה לבריאות הגוף: ”וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העכול, ומוליד דם קר מדובק, ושרפתו הייתה יותר ראויה מאכילתו. וכן הדם והנבילה קשים להתעכל ומזונם רע”.

הרמב"ן לעומתו מבאר את טעם האיסור על סמך הפסוקים המורים שנפש בעלי החיים מתבטאת בדמם ("כי הדם הוא הנפש"), ולפיכך, אף על פי שהתירה התורה (לאחר דור המבול) לבני האדם ליהנות מבשר בעלי החיים, לא התירה אלא את אכילת בשר הבהמה בעת הקרבת קורבן, אך לא את הדם שהותר רק לצורך כפרה על האדם בזריקתו על המזבח, "כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל".[14]

ספר החינוך סובר שאיסור אכילת דם נובע מרצון התורה לעדן את נפשו של האדם. שאכילת דמו של בעל חיים, שבו תלויה נפשו וחיותו, היא מידת אכזריות.[15]

ברוח דומה מבאר הראי"ה קוק בחיבורו חזון הצמחונות והשלום. לדבריו באמצעות איסור זה ניסתה התורה לעורר את האדם להכרה "שאין שפיכת דמים מדה מוסרית הוגנת לאדם", ובכך להביאו למצב של התחשבות מלאה בבעלי החיים שתתרחש באחרית הימים.[16]

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ספר בראשית, פרק ט', פסוק ד'.
  2. ^ רבי חנינא בן גמליאל בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ט, עמוד א'. וראו שם לדעת חכמים שחולקים וסוברים שפסוק זה נדרש להתרת אבר מן החי בשרצים, והלכה כחכמים (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ט', הלכה י'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף כ, עמוד ב
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס, עמוד א
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף כא, עמוד ב
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ו'.
  7. ^ כך לדעת התוספות, הרא"ה והר"ן, אולם לדעת רש"י איסורו נשאר דאורייתא, בדעת הרמב"ם והשו"ע ישנם דעות שנות, ראה הקדמת הפרי מגדים לסימן ס"ט. וספר ילקוט יוסף סימן ס"ט הערה א'
  8. ^ כפי הכלל: "חצי שיעור אסור מן התורה" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ג, עמוד ב').
  9. ^ רבינו יונה איסור והתר הארוך כלל מב,
  10. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן סו ב-ג
  11. ^ הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה,יורה דעה חלק א סימן לו
  12. ^ ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מו
  13. ^ ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מח
  14. ^ פירוש הרמב"ן על התורה, פרק יז, פסוקים יא-יב
  15. ^ ספר החינוך מצווה קמח.
  16. ^ חזון הצמחונות והשלום, פיסקה יא.