איסור אכילת שרצים

איסורי אכילת שרצים הם מצוות לא תעשה מהתורה. התורה מבחינה בין שלושה סוגי שרצים בעלי איסורים נפרדים: שרץ הארץ, שרץ העוף, ושרץ המים. מכיוון שיש חפיפה חלקית בין הקבוצות, באכילת שרצים מסוימים עלולים לעבור עד שבעה לאווים דאורייתא.

איסור אכילת שרצים
(מקורות עיקריים)

מקרא	ויקרא, י"א, כ"ג, ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים מ"א–מ"ד
משנה תורה	ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ב'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן פ"ד
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו קעה-קע"ט

במהלך השנים התרחב חשש הנגיעות בחרקים למאכלים רבים, ובייחוד בדורות האחרונים שבהם הומצאו מכשירים לזיהוי יצורים קטנים שבעבר לא ניתן היה לראותם. בעקבות זאת הוקמו חברות ומפעלים המשווקים ירקות ופירות בשיטות גידול ייחודיות המבקשות להדר בייצור תנובה נקייה מחרקים.

האיסור ומקורו

סוגי השרצים האסורים ומנין הלאווים

השרצים כוללים מגוון רחב של בעלי חיים. כלולים בהם רוב בעלי החיים (למעט רוב היונקים היבשתיים, דגים בעלי צורת דג רגילה, עופות ומספר קטן של מיני חגבים). בין השרצים ניתן למצוא יונקים החיים בסביבה מימית כגון כלבי ים, יונקי יבשה קטנים כגון עכברים, זוחלים, דו-חיים, רוב החרקים, עכבישים, תולעים ועוד.

איסורים כללים

ישנם בתורה שני לאווים הכתובים בספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ג, שנאמרו באופן כללי על כלל השרצים:

1. "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ
2. וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם"

בתורה מחולקים השרצים לשלושה סוגים, ועל כל אחד יש לאווים נפרדים נוספים:

שרץ הארץ

בשרץ הארץ כלולים השרצים ההולכים או זוחלים על הארץ ואינם חיים במים כגון חולד, נחש ופרעוש. האוכל משרץ הארץ שאינו מעופף עובר על חמישה לאווים, מאחר שבתורה נכתבו שלושה לאווים לעובר ואוכל מהם, בצירוף עוד שני הלאווים שנאמרו באופן כללי על כל סוגי השרצים. הלאווים הייחודיים לשרץ הארץ הם:

1. "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל" - (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"א)
2. "כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ב)
3. "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹוהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ד)

שרץ העוף

בשרץ העוף כלולים החרקים המעופפים, האוכל מהם עובר על שישה לאווים. בתורה נכתב לאו אחד על שרץ העוף, ויש להוסיף את הלוואים שנאמרו ב'שרץ הארץ' שהרי כל שרץ שמעופף הולך גם על הארץ, ובתוספת שני הלאווים הכלליים הרי שישה לאווים:

1. "וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ג)

שרץ המים

בשרץ המים כלולים יצורי המים כגון כלב ים, עלוקת מים וצפרדע. האוכל מהם עובר בארבעה לאווים, שני לאווים שנאמרו על שרץ המים, ושני הלאווים הכלליים המשותפים לכל השרצים:

1. - "וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י')
2. - "וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם" (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק י')

שיעור האיסור

מהתורה אין לוקים באכילת איסור אם אכל ממנו שיעור כזית, ככל איסורי אכילה שהם 'כזית' (כלומר אם אכל שרץ בכמות פחותה מ"זית", אין הדבר נחשב לעברה על האיסור). אמנם אף בפחות מכן אסור מהתורה מאחר שלהלכה נפסק כדעת רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מהתורה.

בשמונת השרצים המטמאים שיעור האכילה למלקות הוא בכעדשה (נפח של זרע עדשה).

בריה

ערך מורחב – בריה (הלכה)

האוכל שרץ בשלמותו חייב מלקות אף שאין בו שיעור כזית - מדין בריה, מאחר שמדובר ביצור שלם יש לו חשיבות אף שאינו בשיעור כזית.

היתרים שונים

השורץ על הארץ

איסור שרצים נאמר דווקא בשרץ השורץ על הארץ, ולכן שרץ שנברא בתוך הפרי אין איסור מהתורה לאוכלו כל זמן שלא יצא אל מחוץ לפרי. נחלקו הראשונים האם דין זה נאמר רק על שרצים בפרי התלוש מן הקרקע או גם בשרצים שנוצרו בפרי בזמן חיבורו לקרקע. להלכה נפסק בשולחן ערוך ששרצים ששרצו בפרי מחובר לקרקע אסורים באכילה, פרט למקרה שבו השרץ כלוא בתוך הפרי ומעולם לא זז.

במים שבכלים

שרצים שנולדו במים שבכלים או במים שבבורות תחומים אינם בכלל איסור ואין איסור לשתות את המים אף על פי שבולע שרצים, וזה בתנאי שהשרץ לא פירש מהמקום שגדל שם. אם יצא השרץ מהבור או מהתחום שהוא גדל שם הוא נאסר משום שנהיה כמו שרץ הארץ.

אינו נראה בעין

הדעה הרווחת בין פוסקים היא שחרקים שאינם נראים בעין בראייה רגילה ('עין בריאה') אינם אסורים באכילה, אף שנראים באופן ברור באמצעי ראייה שונים, ודעתם מאחר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואין לאסור אלא רק מה שנראה לאדם בעיניו אמנם אם נראים באור שמש או באופנים מסוימים בעין רגילה אסור, ויש שכתבו שאף אם בעיני אדם רגיל הדבר נראה כנקודה בלבד אך לדעת מומחה הוא תולעת, הדבר אסור. ויש שצידדו שאין צורך לבדוק אחר שרצים זעירים שאינם נראים אלא בתנאי תאורה מיוחדים.

מתעסק או דבר שאינו מתכוון

ערכים מורחבים – מתעסק, דבר שאינו מתכוון

יש שכתבו להתיר אכילת תולעים ושרצים במקרה שאין ידוע לאדם האוכל שעלולים להיות שם תולעים, וטעמם מאחר שאכילת התולעים במקרה כזה מותרת מדין מתעסק, שהרי האדם מתעסק באכילת היתר, ואינו מעלה על דעתו שבתוך כך הוא אוכל דברי איסור, ואין סיכוי שיהנה מטעמם של השרצים הזעירים.

אך ישנם פוסקים שכתבו שאין להתיר מטעם מתעסק, מאחר שמבואר בתלמוד שדין מתעסק לא נאמר במקרה והאדם נהנה מאכילתו, וכפי שאמרו ”המתעסק בחלבים ועריות חייב 'שכן נהנה'”.

יש אומרים שאין איסור תורה באכילת מאכל שעלול להיות בו חרק, מאחר שהוא אינו מעוניין באכילת החרק, והוא מתלווה לאכילתו שלא ברצונו, והואיל ואין וודאות שהוא אוכל חרק יחד עם המאכל שאוכל, הדבר נחשב לדבר שאינו מתכוון שמותר. אלא שחכמים הצריכו לבדוק את המאכלים ששכיחה בהם נגיעות של חרקים כל זמן שישנו מיעוט המצוי מאותו המאכל הנגוע בחרקים.

ביטול ברוב

ערך מורחב – ביטול ברוב

אף במקרה ויש רוב נגד השרצים ואפילו יש שישים כנגדם, מדרבנן אין בכך כדי להתיר את המאכל באכילה, מאחר שהשרץ הוא שלם, ואין ביטול מועיל לדבר שלם (בריה), אמנם מהתורה בכל אופן מועיל ביטול. אך אם נחתך חלק מהשרץ, או שנמעך עד שצורתו השתנתה, אין לו חשיבות ברייה והוא בטל בשישים.

ריסוק וטחינה

ערך מורחב – אין מבטלין איסור לכתחילה

דרך נוספת להכשיר לאכול פרי או ירק נגוע, הוא על ידי טחינת הפרי או הירק, דבר הגורם לכך שאף אם יש בו חרקים ושרצים, הם יתבטלו ברוב לאחר שכבר לא יהיו שלמים (בריה).

אמנם אם כוונתו בשביל לבטל את האיסור ולהתיר את התערובת באכילה, הדבר אסור משום ביטול איסור לכתחילה. אך יש שכתבו שאם אינו מתכוון על מנת לבטל את האיסור הדבר מותר.

חובת הבדיקה

ערך מורחב – מיעוט המצוי

חיוב הבדיקה בכל מאכל, הוא לפי חשש הנגיעות הקיים בו:

• מוחזק כנקי - ירק או פרי שמוחזק כנקי, ורק לעיתים רחוקות מאוד נמצא בו נגיעות של חרקים ושרצים, אין כלל חיוב לבודקו.
• מיעוט שאינו מצוי - פרי או ירק שיש בו לעיתים רחוקות נגיעות של חרקים, אין בו חובת בדיקה, ויש מחמירים לבודקו במבט כללי, או בבדיקה מדגמית.
• מיעוט המצוי - ירק או פרי שידוע שיש בו נגיעות אפילו היא נגיעות מועטת אך מצויה ('מיעוט המצוי') חל עליו חובת בדיקה, ואין לאוכלו בלא בדיקה. אמנם בדיעבד אם לא בדקו קודם שנתבשל וכעת אי אפשר לבודקו המאכל מותר באכילה.
• מוחזק כנגוע - מאכלים שמוחזקים ברוב הפעמים שיש בהם נגיעות של חרקים או תולעים, חייב בבדיקה קודם האכילה, ואף בדיעבד אם נתבשל בלא בדיקה, המאכל נאסר באכילה.

מילווין

ערך מורחב – חיפושית הקמח

בתקופת הראשונים החל דיון הלכתי, שהלך והתעצם ברבות השנים, סביב תולעי המילווין (mealworm), המזוהים עם תולעי חיפושית הקמח. ביצי תולעים אלו מוטלות בתוך מצע אבקתי, שלרוב הוא קמח, דבר שיצר פעמים רבות בעיה הלכתית קשה, שכן במקומות ובזמנים מסוימים אחוז גבוה משקי הקמח היו נגועים, והפוסקים נדרשו לשאלה אם מותר לעשות שימוש בקמח זה.

על פי ההלכה, תולעים שבקעו בקמח ולא פרשו ממנו כלל, מותרות באכילה. אולם ראשון המתייחסים לתולעי המילווין, הרא"ש, החמיר לאסור אכילת קמח הנגוע בהן מחשש שפרשו אל דופן הכלי וחזרו לקמח. מנגד, ראשונים אחרים לא חששו לכך כל עוד לא ניפו את הקמח להפרדת הסובין ממנו, ונוצר חשש שהתולעים הופרשו מהקמח על ידי הנפה וחזרו אליו לאחר מכן. בפועל, רוב הפוסקים נטו להחמיר כדעת הרא"ש, אולם כאשר ישנו ספק אם ישנן תולעים בקמח או לא, רובם הגדול לא חייבו לנפות את הקמח מפניהן גם כאשר ישנו אחוז נגיעות שבדרך כלל מחייב בדיקה, הואיל ויש כאן ספק ספקא.

בעשרות השנים האחרונות היו שעשו קישור בין תולעי המילווין לקרדית הקמח (flour mite), בת משפחתה של קרדית אבק הבית, ומתוך כך דרשו ניפוי קמח בנפה בעלת צפיפות גבוהה של 70 מש או יותר. מנגד, אחרים דחו את הזיהוי, מפני שגודלה פחות מ-0.5 מ"מ, ותיאור המילווין המוזכר בפוסקים אינו עולה בקנה אחד עם מידותיה הזעירות.

ירקות ללא חרקים

ערך מורחב – ירקות ללא חרקים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הפולמוס בעניין תולעי ה'אניסאקיס'

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

רקע

בשולחן ערוך נפסק להלכה, שטפילים – תולעים האסורים באכילה הם רק אלו הנמצאים על עור הדג, או בבטנו או על אחד מאיבריו הפנימיים, והטעם הוא כיוון שמקורם הוא מחוץ לדג, חל עליהם איסור שרץ המים. אך במקרה והטפילים - תולעים נמצאו בתוך בשר הדג עצמו הרי הם מותרים באכילה. והטעם שתולעים אלו מותרות הוא כפי המובא בתלמוד ”דמינייהו קגבלי”, כלומר כיוון שתולעים אלו נוצרו בתוך בשר הדג, ולא באו מבחוץ וממילא אינם נחשבים 'שרץ המים', מאחר שלא שרצו מעולם במים.

האוסרים והמתירים

בשנת ה'תש"ע התעורר פולמוס גדול בעקבות תולעים מסוג 'אניסאקיס', שנמצאו במעי דגים באיברים פנימיים ובדפנות הבטן, כגון בזנים מסוימים של הרינג וסלמון. הפוסקים נחלקו האם אפשר להתיר תולעים אלה באכילה, או שמא יש לאוסרם ככל השרצים.

טעם האוסרים את אותן תולעים באכילה הוא מאחר שלפי דעות החוקרים, תולעי 'האניסאקיס' באות מבחוץ, ואינן נוצרות בבטן הדג.

יש שרצו להתיר תולעת זו, טעמם הוא שבזמן שהתולעת נכנסת לבשר הדג היא קטנה ביותר עד שאינה נראית בעין, וממילא אינה נחשבת באותו זמן כתולעת השורצת 'על הארץ', ונחשב כאילו תחילת שריצתה היא במים.

ראו גם

• כשרות
• מאכלים אסורים
• דברים שאינם בטלים
• בריה (הלכה)
• טומאת שרץ

לקריאה נוספת

• בדיקת המזון כהלכה - מאת הרב משה וויא
• לכם יהיה לאכלה - מאת הרב איתם הנקין

קישורים חיצוניים

• קיצור הלכות בדיקת תולעים על פי הרב משה ויא
• שוורץ, יואל בן אהרן, כיצד להמנע מאיסור אכילת שרצים, תשמ"ד, באתר אוצר החכמה
• מאגר מידע על פירות וירקות נוגעים - באתר המכון למצוות התלויות בארץ
• מאמרים בנושא חרקים ותולעים, באתר ספריית אסיף